ארכיון
אוקטובר 1973: העורף מודאג ומתגייס
הסיגריה – פריט חיוני לחייל. מעריב, 26.10.1973
47 שנים חלפו ממלחמת יום הכיפורים, המלחמה אותה הגדיר משה דיין "כבדת ימים, כבדת דמים".
על המדפים מונחים כבר מאות ספרים אודות המלחמה הזו, בהם יומנים אישיים של מפקדים ולוחמים, זכרונות ומחקרים. וגם מחלוקות חריפות על נסיבות פריצתה ועל דרכי ניהול המערכה.
אך מי שמבקש לחוש ולהבין את הדרך שבה חוותה אומה שלמה מלחמת פתע בשתי חזיתות, אינו חייב לרוץ לספריה. גם לא להמתין למסמכים חסויים ולתחקירים חדשים. אפשר לעשות זאת בכל שעה באמצעות עלעול בעיתוני התקופה.
את המבט על המציאות כפי שהשתקפה אז בעיני הציבור בחרנו הפעם למקד במודעות שהתפרסמו באוקטובר 1973 בשניים מן החשובים בעיתוני ישראל באותה עת – "מעריב" ו"דבר". עשינו זאת באמצעות אתר "עיתונות יהודית היסטורית" שכתובתו https://web.nli.org.il/sites/jpress/hebrew/pages/default.aspx .
היו אלה ימים של הפתעה וחוסר ודאות, דאגה וחרדה. צה"ל נמנע מלפרסם את מספרי החללים במלחמה במהלך השבוע הראשון של הלחימה. רק ביום ראשון, 14 באוקטובר, נמסרה הודעה רשמית כי 656 חיילי צה"ל נהרגו מאז 6 באוקטובר, ועוד 50 הוכרזו כנעדרים. 2,000 חיילים נפצעו בשבוע זה. עד שהסתיימה בסוף אותו חודש גבתה המלחמה את חייהם של 2,693 קצינים וחיילים (על פי נתוני לקסיקון מלחמת יום הכיפורים מאת איתן הבר וזאב שיף – 2003). מודעות אבל לנופלים לא פורסמו בימי המלחמה. החללים נטמנו בבתי עלמין ארעיים, ורק מאוחר הועברו לבתי העלמין הצבאיים ולחלקות הצבאיות בבתי קברות ברחבי הארץ.
במה עסקו המודעות, ומה ניתן ללמוד מהן על המציאות הקשה באוקטובר 1973? להמשך קריאה…
ד' באייר – יום זיכרון גבורה כבר ב-1940
ד' באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי צה"ל רק בשנת 1951, לאחר שנתיים שבהן נעו האזכרות בבתי העלמין הצבאיים בין מועדים שונים, למורת רוחן של המשפחות השכולות (כפי שתואר בפוסט שהתפרסם כאן באפריל 2012).
אך לא היתה זו הפעם הראשונה שבמועד זה נערכו טקסי זיכרון לחללים שנפלו במאבק להקמה של מדינה עברית בארץ ישראל. כבר 11 שנים קודם נכרך אירוע הנצחה לאומי בתאריך עברי זה. יוֹם זִיכְרוֹן גְּבוּרָה היה השם שניתן לו.
השנה היתה 1940. מלחמת העולם השנייה כבר בעיצומה. תנופת הלחימה והכיבוש של הצבא הגרמני הרעידו את אירופה ואת העולם כולו. המשק העברי נערך למצור, מחשש שספינות אספקה לא יוכלו להגיע לחופי ארץ ישראל. ובעצם הימים הללו התקבלה החלטה על ציון יום מיוחד לזכר 632 חללי מאורעות 1939-1936 -תרצ"ו-תרצ"ט בלוח העברי.
יוזמי יום הזיכרון היו אנשי "כופר היישוב", מגבית שהוקמה ב-1938 כדי לממן את צרכי ההגנה על היישוב העברי בעיצומן של המאורעות. גיוס הכספים נעשה, בין היתר, מגביית מס על כרטיסי קולנוע, בתי קפה ומוצרים שונים. הציבור נקרא לרכוש מוצרים ושירותים רק אם אלה מקדישים אחוז מסוים מהכנסתם ל"כופר היישוב".
מודעה ב"דבר", 10 במאי 1940
סודות כמוסים בראש חוצות: בין מודיעין להסברה
החלטתו של בנימין נתניהו להציג לעיני העולם כולו בשידור טלוויזיה ב-30 באפריל השנה את "הארכיון הגרעיני" של איראן, שנתפש על ידי המוסד, עוררה דיון על התבונה, התועלת והסיכון שבחשיפת חומרים מודיעיניים רגישים.
בהקשר זה הוזכרה שיחת הטלפון בין נשיא מצרים עבד אל נאצר לחוסיין מלך ירדן ביוני 1967, בשחר היום השני למלחמת ששת הימים. השיחה הוקלטה על ידי המודיעין הישראלי – ונחשפה אחר כך לתקשורת העולמית בהוראת שר הביטחון משה דיין, למרות התנגדות מרבית בכירי אמ"ן.
מבט מקיף על הלבטים שהיו כרוכים בחשיפת המידע המודיעיני ב-1967 לצרכי הסברה הביא עמוס גלבוע בספרו "מר מודיעין" – הביוגרפיה של אלוף אהרן יריב ז"ל, שראה אור ב-2013. בהערות לספר (עמ' 716-715) מביא גלבוע את התמליל המלא של השיחה כפי שהוקלטה ביחידת ההאזנה.
להמשך קריאה…
קו בר-לב הירושלמי
שוטרים, לוחמי משמר הגבול ומאבטחים בלבוש אזרחי גדשו היום (יום חמישי) את "דרך חיים בר-לב" בירושלים. זה הציר רחב הידיים, כביש מס' 1 העירוני, המוביל צפונה מן העיר העתיקה ועד גשר הגבעה הצרפתית וכביש 60 המוביל לשועפט ולרמאללה. הדרך נקראת על שם חיים בר-לב (1994-1924), מי שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל.
אולי לא במקרה אירעו שני פיגועי הדריסה הקטלניים, שעוררו באחרונה את החשש מפריצת אינתיפאדה שלישית, דווקא על הדרך הזו. כי "דרך חיים בר-לב" איננה עוד כביש. גם לא עוד נתיב לרכבת הקלה. עוד טרם נסלל, היו שהזהירו כי ציר האספלט הרחב הזו ינציח את ההפרדה בין שני חלקיה של העיר המאוחדת, כביכול.
הנתיב החדש. בטונדות להגנה מפני פיגועי דריסה נוספים
דימונה: מפעל הטקסטיל על הכוונת
טקסטיל גרעיני. דוש במעריב
דימונה נכנסה בימים האחרונים כמה פעמים ללקסיקון הגאוגרפי של מבצע "צוק איתן" לאחר שהפכה יעד לירי רקטות מרצועה עזה. וכשאומרים דימונה בהקשר לירי הרקטי שמבצע החמאס, סביר להניח שאין מתכוונים רק לעיירת הפיתוח שהוקמה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת.
בעימות האלים, המתמשך, בין ישראל לשכנותיה, "דימונה" היא בראש ובראשונה אותו מתקן מסוים המצוי לא הרחק מהעיירה. היום הוא מהווה חלק מ"הקריה למחקר גרעיני נגב". אבל כשהוקם בסוף שנות ה-50 בסיוע צרפתי ותחת מעטה כבד של סודיות נטען תחילה כי מדובר ב"מפעל טקסטיל". כשנחשף על ידי המודיעין האמריקאי הודה דוד בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה שם כור לצרכי שלום. מי שמחפש היום מידע רשמי על הכור – הנה מה שמפרסמת אודותיו הוועדה לאנרגיה אטומית באתר שלה.
המדריך לבוחר 2013: בין הפחד לתקווה
חזק. נתניהו, גרסת 1999
סוף העולם לא הגיע ב-21 בדצמבר. גם לא ב-22. אבל מסע האימים טרם הסתיים. הוא רק מתחיל. ביום שישי חזה שלום ירושלמי ב"מוספשבת" של מעריב כיצד תראה מתקפת תעמולת הבחירות שישיק הליכוד השבוע. "קמפיין כוחני, כמעט בוטה", כתב ירושלמי, לפי קווי המתאר המשוננים של ארתור פינקלשטיין. זה האיש ששיווק ב-1996 את נתניהו באמצעות "פרס יחלק את ירושלים". הפעם ילך על אויבים אחרים.
"בקמפיין הזה נתניהו עומד לבדו מול סביבה עוינת ומפחידה, איסלאמיסטית וטרוריסטית", כתב ירושלמי. ראש הממשלה יציג את עצמו כיחיד שיכול לעמוד מול לחץ ערבי ובינלאומי. "לא אתפלא אם מתחת לתמונה חמורת סבר של נתניהו ברחובות ייכתב: 'נתניהו חזק – הערבים העצובים. נתניהו חלש – הערבים שמחים'".
עד כאן חזון האימים. האם כך תראה מערכת הבחירות בשבועות שנותרו עד ההליכה לקלפי? אם כן, צריך לומר שנתניהו ואנשיו הם פוליטיקאים ממולחים, המכיר את נפשו של העם. אין כמו סצנת אימים מקפיאת דם כדי לגייס את הציבור. תפחיד אותם, אומר לו ודאי פינקלשטיין.
"טוב כלב רטוב מיהודי יבש": סופר במחסום ארז
גם במלחמות יש, אמנם לעתים רחוקות, חדשות טובות.
חיפשתי הבוקר משהו מעודכן על יחצ"נות בעיתות מלחמה, והגיעתי לקטע שהופיע במהדורה האנגלית של המגזין הגרמני "שפיגל". ראניה סלום כתבה שם ממחסום ארז על הפנים המחייכות של צה"ל לכתבים זרים, אלה שביקשו לעבור מישראל לרצועת עזה כדי לגלות איך נראה עמוד ענן מעברו השני.
"נראה שישראל למדה משהו מאסון יחסי הציבור של מלחמת 2008 בעזה", נכתב שם, בהתייחסות למה שאירע בימי מבצע "עופרת יצוקה", כאשר מנעה כניסת כתבים לרצועה, פרט לקבוצה קטנה של עיתונאים שהובלו על ידי דובר צה"ל. "זה לא מנע אז מהעולם לדעת על אלפי אזרחים שנהרגו בעזה, באופן שבו נראתה ישראל כמו פושע שנתפש בשעת מעשה", כתבה.
האבות ישנים, הניחו להם (וגם לרחל)
הבול החדש. פרט
עדכון 12.13 – לרגל הופעת בול קבר רחל.
בשנות ה-20 של המאה הקודמת התנהל ויכוח לגבי ההתעקשות על הנגישות היהודית או נוכחות במקומות קדושים, כדוגמת הכותל המערבי או מערת המכפלה. בספרו מתינות – הגישה המתונה בהפועל הצעיר ובמפא"י 1945-1905, מציין ד"ר מאיר חזן כי היו ביישוב אנשים, כדוגמת יוסף קלוזנר, שטענו כי "הדברים הבלתי נשקלים" כדוגמת קודשי האומה, חזון רוחה וחלומותיה חשובים יותר מהדברים הממשיים. זו הייתה בעיקר עמדתם של הרוויזיוניסטים, שהניפו את דגל המאבק על הכותל המערבי ועל אתרים נוספים בעלי מימד דתי.
לעומת זאת היו אישים, בהם משה בילינסון, שטענו כי לא אלה העניינים החשובים בתחיית העם העברי. יש ערכים אחרים, חשובים שבעתיים – עלייה, עבודה, אדמה.
אוקטובר 73: לציבור אסור לדעת
ב-5 באוקטובר 1973, בשעת בוקר מוקדמת, העביר יעקב ארז, אז סופרו הצבאי של "מעריב", ידיעה למערכת על המתיחות לאורך תעלת סואץ, ועל מה שהתרחש בצידה המצרי של התעלה: תגבור כוחות, הכנת משטחי צליחה, הגעת ציוד רב ועוד. את המידע קיבל ממקורותיו בצה"ל, שראו והבינו שמשהו מתחולל בצידה השני של התעלה.
העורכים בדסק החדשות ב"מעריב", כמקובל וכנדרש, העבירו את הידיעה לצנזורה הצבאית.
הידיעה חזרה מן הצנזורה (תצלום המסמך המקורי בהמשך) עם פסילות רבות. הצנזור מחק כל פרט מידע שהיה בידיעה, למרות שמדובר היה בדברים שניצפו מהצד הישראלי, מהמעוזים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מה נותר? טענה שצה"ל עוקב בערנות אחר הנעשה, וכי "ננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה". השיירים האלה הופיעו בעיתון ערב יום הכיפורים. והשאר היסטוריה, כמאמר המליצה. היסטוריה טראגית, שפצעיה טרם הגלידו עד היום.
הערות שוליים להיסטוריה 