"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח

גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".

הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".

אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".

ידיעות אחרונות בן 75: החגיגה והקרדיטים

"ידיעות אחרונות" חוגג היום, 11 בדצמבר 2014, מלאות 75 שנים לקיומו. לרגל החג הציג העיתון בעמודו האחרון את הגיליון הראשון, שראה אור ב-11 בדצמבר 1939. וגם הקדיש ליום הולדת את כפולת האמצע שלו.
זו בהחלט סיבה למסיבה: מעטים העיתונים שהצליחו לשרוד פרק זמן ארוך כל כך. אפילו יומון ההסתדרות "דבר", שנוסד ב-1925, גווע בשלהי המאה הקודמת ולא זכה לחגוג 75.

הספרות והחיים (3) מזימות אפלות חותכות אלכסונים

 בעולם העיתונות (או שמא בביצת התקשורת) התחוללה השבוע סערה נוכח החלטתם של עורכי "ישראל היום" למחוק את שמותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ מנוסח מכתבו של משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנה במוצאי שבת, 14 ביולי, בתל-אביב.

במכתב, שחילק סילמן דקות לפני שהעלה עצמו באש ברחוב קפלן, כתב כי הוא מאשים את מדינת ישראל וגם את "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". האשמה, על פי סילמן, היא בשל "ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירי ולעובדי המדינה".

ב"ישראל היום" רצו לחסוך מהקוראים, ובוודאי גם מראש הממשלה ובני ביתו, את הביטוי "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". אבל הודות לתגובות של גולשים ב"פייסבוק" לא נעלם הצעד המוזר הזה מעיני ציבור. הפרסום המצונזר נהפך בתוך שעות אחדות לצינזור מפורסם, שלווה בביקורת ו/או בגיחוך על החינמון שהוקם על ידי איל ההון שלדון אדלסון כדי לסייע לבנימין נתניהו.

אוטונומיה עיתונאית במרחב עסקי

 מאמר שהופיע בפתח גיליון חודש ספטמבר של "סטטוס", הירחון לחשיבה ניהולית ואסטרטגית.

בפברואר 1948 נולד בישראל "מעריב", יומון חדש, שמייסדיו ראו בו "עיתון של עיתונאים". העורך הראשי ד"ר עזריאל קרליבך פרש עם רבים מעמיתיו מ"ידיעות אחרונות" על רקע טענות קשות בדבר התערבותו של הבעלים יהודה מוזס בעבודת המערכת. "אנחנו חייבים דין וחשבון לציבור, ולא לאיש פרטי, יהיה אשר יהיה", הסביר קרליבך לקוראיו. "אתם לא ידעתם שכל בוקר ישב מישהו במשרד מסחרי ועבר על תוכן העיתון ונתן פקודות לדפוס… אתם לא ידעתם שמישהו מעכב כאן ביקורת מסוימת על עסקים ותקיפי קהל וכו'".

  במלים אחרות: מוזס פגע, לטענת קרליבך, בערך מקודש בארגוני תקשורת – האוטונומיה העיתונאית, המיועדת לאפשר לכתבים ולעורכים לבצע את עבודתם בלא לחץ של הבעלים, המפרסמים או כל גורם אחר. זה היה מרד העיתונאים נגד בעל ההון, נגד בחישתו בתכני העיתון. משום כך יש אירוניה רבה בכך שדווקא "מעריב" נמצא בימים אלה באחד ממוקדי הדיון על הקשר הבעייתי בין עיתון והון, וגם על המגע הבלתי נמנע עם הצלע השלישית – השלטון. "מעריב" נחלץ ממשבר קיומי חמור עם רכישתו על ידי דסק"ש שבשליטת נוחי דנקנר, תאגיד רב זרועות הפועל ברבים מענפי המשק. בעלות על עיתון מרכזי עשויה להעניק לדנקנר מנוף לקידום האינטרסים שלו במגעים עם הרגולטורים ועם חברי הכנסת, החרדים לתדמיתם ותאבים לפרסום.

  "מעריב" הוא רק משל. המשולש עיתון, הון ושלטון מעסיק כבר שנים רבות את כל מי שעוקב אחר עולם התקשורת ברחבי הגלובוס וגם בישראל. העבודה העיתונאית היא ליבתו של כל ארגון תקשורת. היא המספקת לצרכני התקשורת מידע ופרשנות, חשיפה וביקורת, שבלעדיהם אין הם יכולים לתפקד כאזרחים. אבל ארגון תקשורת הוא ייצור היברידי: חלקו עיתונאות, חלקו ביזנס. המתח בין שני המרכיבים הוא בלתי נמנע. הלחץ העסקי על המערכת החריף בעשורים האחרונים, כשארגוני תקשורת רבים בעולם נרכשו בידי חברות בורסאיות. המשקיע בתקשורת אינו שונה ממי שרכש מניות בעסקי פלדה או ספנות. אין לו עניין בתחקירים אמיצים או בסיקור יסודי של בעיות חינוך. הוא מבקש דבר אחד: תשואה נאה.

   התוצאה היא על כן לחץ גובר להגדיל הכנסות ולצמצם בהוצאות. המערכת העיתונאית נתבעת להגדלת התפוצה, הרייטינג, באמצעות פנייה למכנה המשותף הרחב ועל כן הנמוך, במעבר מסיקור ה"חשוב" ל"מעניין", מחדשות לרכילות. את ההוצאות מקטינים בדרך כלל על ידי פיטורי עיתונאים, קיצוצי שכר ואיחוד משרות. מדוע כתב לענייני בריאות אינו יכול לסקר במקביל גם תחבורה ואת אזור חדרה?

   באווירה כזו, של דלדול כוח האדם העיתונאי, עלול להימצא גם מו"ל שיצווה על המנעות מסיקור ביקורתי של גורמים עסקיים מסויימים, מחשש שאלה יחדלו משום כך לפרסם מודעות בעיתון, או יפגעו באינטרסים כלכליים אחרים שלו. ומה בדבר בעלים של אמצעי תקשורת, שבין נכסיו יש גם חברה לייצור מוצרי מזון, שיבקש מהעורכים להבטיח סיקור אוהד לשר שמשרדו אמור לקבל החלטה על חשיפת המצורים לייבוא מתחרה? או איש עסקים נדיב שמשקיע מיליונים בעיתון שהמוטו שלו "להיות הוגנים ומאוזנים" אך כל כולו פועל למען פוליטיקאי בכיר?

   בהעדר אוטונומיה עיתונאית איתנה בתוככי המרחב העסקי נוצרת עיסה דביקה של עיתון, הון ושלטון, הפוגעת בעבודת העיתונאי, מכרסמת באמון הציבור ומחבלת בדמוקרטיה.

 ב-1904 השווה איל העיתונות ג'וזף פוליצר את העיתונאי למלח הסורק במשקפתו את הים מאופק לאופק כדי להתריע על סערות מתקרבות. "אל לו לחשוב על שכרו, וגם לא על הרווחים של בעלי העיתון שבו הוא מועסק. הוא ניצב שם כדי לשמור על שלומם של האזרחים שנותנים בו את אמונם", כתב פוליצר. האם ניתן לממש אידיאל זה במאה ה-21?

ד"ר רפי מן