"אטמוספירה מרעילה ומחניקה": מבחירות 1920 ועד בחירות 2019

"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בליבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".

הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אספת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.

את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל אביב" בתוארו באותם ימים. חצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאספת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב 'אחדות העבודה', שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".

ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל

 

המאמר פורסם בספר "הצחוק – קובץ מאמרים רב תחומי בחקר ההומור" (2018) בעריכת פרופ' אריה סובר.

לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.

מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.

מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]

בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.

מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל

סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950

המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.

היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.

מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני".  המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים.

נמרוד אשל ושביתת הימאים

"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.

שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".

ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.

"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.