ארכיון
הרוצח הישראלי שנידון פעמיים למוות
סוגיית עונש המוות שבה ועולה על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל מפעם לפעם. בעשורים האחרונים מתמקד הדיון בעיקר בשאלת הוצאתם להורג של מחבלים שהרגו ישראלים, או היו אחראים לביצוע פיגועים רבי נפגעים. יש הסבורים שגזר דין מוות הוא העונש הראוי למחבלים, ואחרים טוענים שיהיה בכך כדי להרתיע פלסטינים מללכת בדרכם של מבצעי פיגועים. מנגד יש המשוכנעים כי בחברה שבה מקדשים את מבצעי פיגועים כ"שאהידים" עונשים כאלה לא ירתיעו כלל. להיפך, הם רק יעצימו את תרבות ההנצחה הלאומית של הפלסטינים.
שאלות הצדק, המוסר, ההיגיון והתועלת שבהוצאה להורג של אנשים שעברו על החוק ליוו את ישראל מאז הקמתה. בעשור הראשון למדינה נידונה השאלה לא בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בכל הקשור לענישת עבריינים פליליים אשר ביצעו מעשי רצח. עונש המוות הוטל לחיקה של הכנסת על ידי השלטון הבריטי, שהוריש לישראל את פקודת החוק הפלילי משנת 1936 שעל פיה העונש על מעשה רצח הוא מוות בתלייה.
הפתעת יום כיפור 1957: "הירח המלאכותי" הראשון
"שמענו את החדשה במוצאי יום הכיפורים. הקריינית הפסיקה לרגע את דבריה ונתנה את רשות הדיבור לירח, וזה מסר לנו ד"ש מהסטרטוספרה. סגרנו את המקלט שהמשיך לספר חדשות אחרות, יצאנו אל ליל הירח 'הישן' ושוטטנו ברחובות. לבדנו… אנחנו הולכים ומשננים לנו את התאריך הנ"ל באמרנו: באותו יום בוצעה התגרות שאין דומה לה ב…אלוהים".
כך פתח באוקטובר 1957 חיים גורי (בשם העט "חגי") את מדורו "מה אומרים?" בעיתון "למרחב" בתארו את האירוע ההיסטורי שהתרחש ביום הכיפורים תשי"ח, 5 באוקטובר 1957 – הצלחתה של ברית המועצות לשגר לחלל את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. הידיעה על השיגור – שבוצע ב-4 באוקטובר אך נחשף לעולם למחרת – הסעירה את העולם כולו, אך בישראל היה לה ממד דרמטי נוסף: היא שודרה במוצאי יום כיפור, לאחר יממה של דממה תקשורתית מוחלטת, בהעדר עיתונים או שידורים ב"קול ישראל". לצד הידיעה זכו המאזינים גם לשמוע מעט מן הצפצופים שנקלטו בתחנת האזנה בארץ היישר מן החלל.
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח
גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".
הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".
אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".
כך נולד הביטוי או"ם-שמום
הביטוי "או"ם-שמום", ככינוי מזלזל לארגון האומות המאוחדות, היה למטבע לשון בישראל מאז אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. הביטוי מיוחס לדוד בן-גוריון, שעשה בו שימוש לראשונה, ככל הידוע, בישיבת ממשלה במארס 1955, בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת.
ראש הממשלה שרת תאר ביומנו את הישיבה הסוערת שבה השמיע בן-גוריון את הביטוי, בסערת ויכוח חריף בין שני האישים. הנושא שעמד על סדר היום היה הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים, נוכח המשך חדירות הפידאיון – מסתננים חמושים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בשטח ישראל. ימים אחדים לפני הדיון חדרו פידאיון למושב פטיש בנגב בעיצומה של חתונה שנערכה במקום והשליכו רימונים לעבר החוגגים. בהתקפה נהרגה הצעירה ורדה פרידמן מכפר ויתקין, אשר התגייסה לסייע לקליטת עולים חדשים במושבי הנגב, ונפצעו 18 בני אדם.
הערות שוליים להיסטוריה 