לשון הפשקווילים: שואה, שמד ומלחמה

"דאגה בלב איש ישיחנה" נאמר בספר משלי. בחברה החרדית יש מי שאינם מסתפקים בכך: את הדאגות והחרדות מציגים בראש חוצות, על גבי הפשקווילים הנערמים זה על גבי זה על קירות האבן המאובקים בשכונות החרדיות. זו כמובן אינה דרכו של כל המחנה הגדול והמגוון עד מאוד של הציבור החרדי, אלא בעיקר מומחיותם של אנשי "העדה החרדית", אחד הפלגים הקנאים והקיצונים ביותר, הנלחמים בשצף קצף בכל סממן של מודרניות שקצה קצהו של ניחוח חילוניות עלול לעלות ממנו.

הנה מבט מצולם מעודכן על דאגותיהם וחרדותיהם של אנשי "העדה החרדית", ועימם עוד קבוצות חרדיות אחרות, כפי שעולה מסיור קצרצר ביום שישי בשכונת מקור ברוך בואכה גאולה בק"ק ירושלים. וגם הצצה למודעות אחרות שהודבקו בסמוך, בימים של ערב ראש השנה תשע"ו.

"גבולות אושוויץ" – מה בדיוק אמר אבא אבן

מנהיג היונים:                 שר החוץ אבן

אבא אבן ז"ל ודאי מתהפך בקברו בימים אלה. עד לבית העלמין בכפר שמריהו, שם נטמן בשנת 2002, מגיעים מן הסתם כל העת הדי הציטוטים המוכרים מדבריו, הנשמעים באחרונה שוב ושוב על ידי אנשי הימין.

השבוע, למשל, שמעתי את השר עוזי לנדאו מצטט את אבן פעמיים בראיון בצהרי היום בקול ישראל. פעם אחת ציטט לנדאו את אמירתו של אבן ז"ל  כי "הפלסטינים מעולם לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות". על זה, אני מניח, אבן לא היה כועס. זה אכן ציטוט מדויק למדי, עם או בלי קשר לביקורת על עמדות ממשלת ישראל בנושא תהליך השלום.

אבל לנדאו לא החמיץ הזדמנות לעשות שימוש בציטוט נוסף של אבא אבן, זה שהשווה כביכול את קווי 1967 (ליתר דיוק הקווים שהתגבשו בשנת 1949, כחלק מהסכמי שביתת הנשק) ל"גבולות אושוויץ". זו לא הפעם הראשונה שלנדאו משתמש בדברי אבן. הביטוי הזה, "גבולות אושוויץ", נשלף כל אימת שמדובר במשא ומתן עם הפלסטינים. זהו  הנשק המילולי האולטימטיבי של מי שמפנים את גבם לפתרון של שתי מדינות לשני עמים. משמעותו של הפתרון הזה הוא, כמובן, פינוי שטחים. רוב השטחים, או על פי הגדרה הנפוצה, "על בסיס קווי 1967" עם תיקוני גבול או החלפת שטחים.

וכשמדברים על זה – מגויס מיד צמד המילים "גבולות אושוויץ" לתעמולת הימין.

השימוש הנרחב בציטוט הזה של אבן הוא בעייתי. מכמה סיבות.