בעקבות עמוס עוז: בעיר זרה

אין כמו "יום ירושלים", ובמיוחד נוכח שטף הטקסים לציון 50 שנה לעיר שאינה מאוחדת, כדי לחזור בפעם המי יודע כמה אל טקסט המלווה אותי שנים רבות: "עיר זרה", מאת עמוס עוז. הסופר שעיצב את זיכרון ירושלים במוחם ובנפשם של רבים, מ"מיכאל שלי", ו"הר העצה הרעה", ועד "סיפור על אהבה וחושך" ועוד ועוד. "עיר זרה" נכתב ב-1967 והופיע ב"שיח לוחמים" שבוא תיארו חברי קיבוצים את חווית המלחמה שלהם. ואחר כך גם בקובץ "באור התכלת העזה" (1979).

קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל

בול אנדרטת כביש הגבורה

כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.

מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים.  במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה  העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.

בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה".

"העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים

בראשית אוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יצאו ממחנה שנלר ברחוב מלכי ישראל בירושלים שני משוריינים, אוטובוסים וכלי רכב נוספים. השיירה עשתה את דרכה אל מעבר מנדלבאום, חצתה את שכונת שייח' גראח במזרח העיר – ומשם עלתה להר הצופים. באחד האולמות של האוניברסיטה העברית, שהמולת סטודנטים וקולות המרצים לא נשמעו בו במשך שני עשורים, נערך טקס. נשיא האוניברסיטה העברית אליהו אילת ומנכ"ל "הדסה" הפרופ' קלמן מן הודו לקצינים ולחיילים על ששמרו על המקום במשך 19 שנים, שבהם היה הר הצופים מובלעת מנותקת מישראל. במיוחד הופנו התודות לסגן אלוף מנחם שרפמן, "מלך ההר", מפקדו האחרון של הכוח המיוחד שהחזיק בהר.

האווירה היתה חגיגית: זה היה אחד  מאותם טקסים שביטאו את האופוריה שאחזה במדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים. השיבה להר הצופים היתה אחד מסמלי הניצחון, בבחינת תיקון של עיוות שהתחולל ב-1948, כאשר האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" שהוקמו על הר הצופים נותקו מהעיר העברית. אבל דבריו בטקס של מפקד חטיבה 16, חטיבת מחוז ירושלים, אלוף משנה אליעזר אמיתי, חשפו ממד נוסף באשר להר הצופים ולחשיבות השליטה בו מאז תש"ח. "מעולם לא ראינו בהר הצופים רק מקום שיש לשמור עליו. הוא היה העיניים והאוזניים של צה"ל", אמר אל"מ אמיתי, והוסיף שגם במלחמת ששת הימים היה ההר בסיס לפעולות במזרח ירושלים.

תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954

תש"ח: הטק טק המחוצף של כדורי האויב על האוטובוס לירושלים

"הקרב על הדרכים" היה מרכיב משמעותי במלחמת השחרור. חלק ניכר מהמאמץ הצבאי הופנה לאבטחת התנועה אל ישובים מבודדים, שללא הזרמת כוחות, מזון ואמצעים נוספים, היו עלולים ליפול. הבולט בכל אלה היה המאבק על הדרך מהשפלה לירושלים הנצורה. שלדי המשוריינים, המוצבים לצד כביש מס' 1, הם רק תזכורת אחת למאמץ הגדול שנעשה, תחילה על ידי ההגנה ואחר כך על ידי צה"ל, להגיע אל העיר.

כיצד חשו אזרחים שנסעו בשיירות שנעו בנתיבים המפותלים בהרי ירושלים, נתונות לאש מצד ערבים בבאד אל וואד (שער הגיא), באזור הקסטל ובחלקים נוספים של הדרך? למי שמבקשים לקבל מענה לכך, וגם להבין כיצד תארו בני התקופה את חווית השיירות, הנה לפנינו עדות כתובה מאותם ימים. הדברים הם פרי עטו של תושב ירושלים, הרב ד"ר טוביה גוטמן. לאחר מלחמת השחרור פרסום גוטמן ספרון המתעד את חוויות היום יום בעיר הנצורה והמופגזת. כיהודי מאמין ייחס גוטמן חלק מן הניצחון לקדוש ברוך שהוא, אך לא שכח את תרומתם של בני אנוש, אזרחים ולוחמים. הנה חלק מהפרק המתאר את המסע לירושלים, לאחר שהות קצרה בתל אביב. באותם ימים, בינואר ופברואר 1948, עדיין הופעלה תחבורה ציבורית בין תל אביב לירושלים, בין היתר באוטובוסים משוריינים, שהותקפו לעתים קרובות בירי ובהטלת רימוני יד לאורך הדרך.