"יפרחו אלף פרחים" – לא מה שחשבתם

מלכודת לאינטלקטואלים. מאו

"יפרחו אלף פרחים" – הוא אחד מאותם ביטויים שגורים ומוכרים, שמרבים להשתמש בהם בכתב ובעל פה. קל לדמיין אלף פרחים כחולים ואדומים, צהובים וסגולים, לבנים וורודים, בכל צורה וצבע. והמגוון הנפלא של הטבע מתורגם בביטוי המוכר הזה למציאות האנושית במשמעות של פתיחות למגוון דעות וחופש ביטוי. בקיצור: החרות בהתגלמותה.

אם כך, לא מוזר שביטוי כזה  יצא מפיו של מאו טסה טונג, מנהיגה הקומוניסטי של סין, בשנת 1957?

שלום רוזנפלד – עיתונאי מדור אחר

ההזמנה לאירוע לרגל הפקדת הארכיון בספריה הלאומית

שלום רוזנפלד (2008-1914):

דברים באירוע לרגל הפקדת ארכיונו

בספריה הלאומית בירושלים

בשנת 1966, כשמלאו ל"מעריב" 18 שנה, ערכה מערכת העיתון רב-שיח שעסק בין היתר ב"חיוב והשלילה בעיתוני ישראל". מסביב לשולחן הצטופפו בכירי "מעריב", שאז היה בשיא כוחו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה. ולצדם גם גולדה מאיר, יגאל ידין, זאב שרף ושמואל תמיר.

שלום רוזנפלד דיבר באותו דיון על שני מונחים שמצא ברישומים שהותיר ד"ר עזריאל קרליבך – "המצפון הציוני" ו"המצפון העיתונאי". שלום בחר בשני "המצפונים" הללו כדי להציג את התלבטותו של העיתונאי הישראלי באותן שנים. "לעתים קרובות אנו נקלעים לקונפליקטים בין המצפון הציוני והמצפון העיתונאי", אמר. הוא הוסיף שבכל הקשור לענייני ביטחון, ברוב המקרים צריך המצפון הציוני לגבור על המצפון העיתונאי.

"הצרה היא שרוצים שנכניע את מצפוננו העיתונאי לעתים קרובות מדי", קבע רוזנפלד. "ומעל הבמה הגבוהה של אנשי השלטון נראים לעתים כל מיני ענייני כ"מכריעים" או כ"הרי גורל", ורוצים שגם אנו נהיה שותפים להרגשה זו, גם אם אנחנו חולקים עליה. במקרה כזה אני אומר: 'סטופ'. תפקידו של העיתונאי אינו כזה. יש לו זווית ראיה משלו (במקרה של שלום רוזנפלד זו היתה "זווית חדה", כשם אחד מספריו). יש גבול מסוים להכנעת המצפון העיתונאי. מעבר לגבול זה חייב העיתונאי להיכנע אך ורק למצפונו העיתונאי, כי זוהי הפונקציה המיוחדת שלו בחברה".