בין דו-שיח לדו-קרב: דוד בן-גוריון והתקשורת

פוליטיקה ועיתונות, מדינאות והסברה, רדיו ודעת קהל, מאמרים וספרים  (ובלי טלוויזיה)- בכל אלה עוסק ספרי החדש שראה אור השבוע.

באילו דרכים ולאיזה מטרות ניסה דוד בן-גוריון לגייס את התקשורת בישראל? עד כמה נענתה העיתונות לצו הגיוס הממלכתי ותמכה במדיניות הממשלה? איך השפיע ראש הממשלה הראשון על דרך תפקודו של קול ישראל, ומדוע נתקלה החלטתו להקים את גלי צה"ל בהתנגדותם של עמיתיו לממשלה? באילו דרכים עשה שימוש בוועדת העורכים? כיצד ומדוע ניסה לדחות ככל האפשר את הפעלתה של הטלוויזיה בישראל? עד כמה הצליח לכונן ערוצי תקשורת עם עולים ממדינות המזרח התיכון וצפון אפריקה? מדוע נמנע במשך כעשר שנים מלהעניק ראיונות לעיתונאים ישראלים? מה היה יחסו לדעת הקהל בארץ ובעולם? האם וכיצד השפיעו עמדותיהם של אמצעי התקשורת על מדיניותו?

על כל השאלות הללו, ועוד רבות נוספות, מבקש להשיב הספר "המנהיג והתקשורת – דוד בן-גוריון והמאבק על המרחב הציבורי 1963-1948".

מלחמת הכפתורים

שני אירועים התרחשו ב-1896 בחיים הציבוריים באמריקה, שהותירו חותם עד עצם היום הזה.

האירוע הראשון, המוכר יותר, היה רכישתו של "הניו יורק טיימס" בידי  אדולף אוקס, שהפך מאז את העיתון לאחת הבימות התקשורתיות המשמעותיות  בארצות הברית, וגם בעולם כולו. האירוע האחר זכור הרבה פחות: בנג'מין וייטהאד רשם פטנט על כפתור מתכת שבצידו האחורי סיכה. איש העסקים מניו ג'רזי, שהתמחה  בייצור ושיווק של מוצרי פרסום וקידום מכירות, הכניס בכך לתרבות הפופולרית את הכפתורים שנועדו לפרסם ולקדם עסקים או אנשים, להביע הזדהות או למחות.