ארכיון

Archive for פברואר, 2012

קרירות מסויימת באידישקייט

16 בפברואר 2012 2 תגובות

אפשר לומר הרבה דברים על החרדים, לטוב (בעיניהם) וגם לרע (בעיני חילוני אפיקורס כמוני). אבל דבר אחד ברור:  אין עוד קבוצת אוכלוסיה ששמה תואם את אופיה בצורה מדויקת כל כך.

כי החרדים הם בעיקר חרדים.

רוח של חרדה עמוקה, של פלצות וחלחלה, מנשבת מאמצעי התקשורת שלהם – הפשקווילים.

הנה סיפור מעשה נורא שקראתי השבוע על קירות סנהדריה, הר נוף ועיירות יהודיות אחרות המשובצות ברחבי בירת ישראל:

מכללה ורשיון נהיגה. בדרך לגיהנום

כמו דרשה טובה (או כתבה עיתונאית משובחת) הסיפור האישי הזה, הנוגע ללב, נועד למשוך את עיני הקהל ואוזניו, ולהוביל אותו לעניין המהותי.

והעניין המהותי שזורע חיל ורעדה בקרב רבני העדה החרדית הוא הצונאמי ההשכלתי: המאמץ שמבקשת החברה הישראלית לעשות כדי להכניס גם את  החרדים לכוח העבודה, ממש כפי שקורה בריכוזים חרדים אחרים מעבר לים.

העדה החרדית, ובית דין צדק שלה, חרדים מן ההשלכות. הנה הפשקוויל כולו:

לאף אחד אין ביטוח. הסכנה אורבת בכל פינה

העולם החרדי אינו מנותק מהיקום הישראלי הכללי. מבחינתם זו אולי הבעיה. אבל לצורך גיוס תמיכה למחאה, מנצלים את דברים שנאמרו באחרונה בנושא הכשרת חרדים לעבודה על ידי פוליטיקאים חילונים, כדי להציג את גודל הסכנה. ואולי גם להגחיך את הטיעונים שמעלים ח"כים, שראשיהם חפים משטריימל, מגבעת ואפילו כיפה.

מילת האימים: "שינוי"

כיצד מתמודדין?

אם כבר מצטטים אנשי ביטחון בדימוס כשאול מופז וישראל חסון, המענה צריך לבוא בשיטה הביטחונית הישראלית – חומה, גדר.  אבל לא סתם "מכשול קרקעי" כלשון הלקסיקון הביטחוני, אלא "מכשול רוחני", שיציל את הציבור החרדי מפני חטאי העבודה ומסכנת הלימודים. הבו לנו גדר.

במסווה של דאגת הפרנסה: פה רך ואמירה נעימה

זוכרים את אשתו של האברך שביקשה ר"ל ל"השתדרג"?

עולם השדרוגים חודר לציבור החרדי  מכל הכיוונים. וכמובן שגם בתחום הסלולרי. הסכנה הגדולה עכשיו היא שאיפתם של בני תורה להשתדרג לאייפון. הדרישה להקפיד על טלפונים הולמים, ועל "הקומות הכשרות" בסלולרי, ללא אינטנרט ושאר מרעין בישין, אינה מובנת לצעירים חומדי אלקטרוניקא.

למאבק הזה מגייסים את בכירי הרבנים:

הגדר נפרצת שוב? האפליקציה של גדולי הרבנים

ולסיום, בלי קשר לחרדות ולחרדים, הנה מדבקה שראיתי ברחובה של עיר. כיוון שהיה זה בדיוק ביום שבו חגגו עכו"ם את "יום ולנטיין" ברוב פרחים ולבבות, אני מניח שניתן להגדיר זאת כגירסה האלוהית של יום האהבה.

פייגין, בייגין והנקודה היהודית

13 בפברואר 2012 כתיבת תגובה

"Please Sir, I want some more".

אי אפשר לשכוח את המשפט הזה. גם לא את מראה הילד הרעב, המושיט את קערתו הריקה למגיש בחדר האוכל בבית המחסה ליתומים. המשפט הזה הרטיט את החברה הבריטית, חשף בפניה את סבל  המוני העניים, בעיקר הילדים חסרי הכל.

תחינת הילד הרעב מלווה אותי מאז שנות הששים, כאשר התאהבתי במחזמר "אוליבר", וגם קראתי בשקיקה את הספר. "אוליבר טוויסט" מאת צ'רלס דיקנס עדיין שמור אצלי בבית בשתי מהדורות שונות, בשני תרגומים.

התרגום האחד, מקיף ומפורט יותר, הוא מעשה ידיו של אריה סיון. על האחר, זה שהודות לו נחשפתי לראשונה לעלילות אוליבר, אחראי י. שי. הנה הקטע הדרמטי,  בפרק הפותח בתרגום ועיבוד זה:

וזו גרסתו של אריה סיון, עם איור:

"אוליבר טוויסט" היה ונותר יצירה פופולרית גם 175 שנים לאחר שנכתב. הוא תורגם לעשרות שפות. בעברית יש כתריסר תרגומים. מקצתם מלאים ומדוקדקים, אחרים מקוצרים ומעובדים. לתרגום המלא והחדש ביותר אחראים שהם סמיט ואמנון כץ, והוא ראה אור בשנת 2010 בהוצאת אוקיינוס-מודן.

על הספר כתבה אז גליה בנזימן ב"הארץ",   והחמיאה לשניים על איכות התרגום. בתיווכם של סמיט וכץ "דובר דיקנס עברית עשירה, רבת רבדים וקולחת, וחשוב מכל – הוא מצחיק ושנון להפליא בכל משפט ומשפט שלו, ובאופן מפתיע דומה מאוד באיכותו למקור. סמיט וכץ מדלגים בקלילות על פני תהומות הסרבול והכבדות המאיימים לשאוב אל תוכם תרגומים לעברית של דיקנס, על התחביר ועל אוצר המלים הווירטואוזיים, הנפתלים והחד-פעמיים שלו, אימתו של כל מתרגם".

דיקנס, שחשף את עוולות החברה הבריטית, זכה להערכה רבה גם בציבור היהודי והישראלי. דוד בן-גוריון כתב לסופר ס' יזהר כי בין הספרים שהשפיעו עליו היו "סיפורי הזוועה של דיקנס על העוני המנוון בראשית המאה התשע עשרה באנגליה".

אבל היה ליצירתו "אוליבר טויסט" גם פן נוסף, שעורר ביקורת, וגם דאגה וחרדה בקרב יהודים: דמותו של  פייגין, הנוכל המצרף את אוליבר לחבורת הילדים הנשלחת לשלוח ידיים לכיסיהם של עוברים ושבים, ואחר כך גם למשימות פריצה לבתים. פייגין המקורי הצטייר כאב-טיפוס לדמותו של היהודי בכל טקסט אנטישמי.

לילדים שקראו את התרגום המקוצר והערוך של י. שי לא היה מושג שמדובר בדמות של יהודי. הוא מוזכר אפילו ללא שמו. בדרך כלל הוא "הזקן העליז". הנה כאן הוא מוצג לראשונה,  סתם איש עם פנים מכוערות, מעוררות שאט נפש:

בשנות השלושים הוקרן בארץ הסרט "אוליבר טוויסט" שהופק בארצות הברית, ולא עורר כל תגובה. כך, מן הסתם, ציפו שיקרה גם בקיץ 1948 ,  כאשר יצא לבתי הקולנוע "אוליבר טויסט" בגרסה בריטית, שבה שיחק אלן גינס את פייגין. גם בארץ הסתערו רבים על בתי הקולנוע לחזות בסרט: כל מי שנפלו בקסמו של הספר, רצו לראות את הסרט.

אבל ב"מעריב" נזף ד"ר דוד לאזר בצופים הישראלים. בניו-יורק פרסמו רבני העיר מחאה חריפה על כך שבסרט מופיע "טיפוס יהודי מכוער, מין עלוקה המוצצת דם עניים", כתב לאזר, אבל בתל-אביב הוצג הסרט בהצלחה רבה, ואיש לא פצה פה.

המאמר של לאזר, ותגובות נוספות, הביאו את משרד הפנים להחלטה. הסרט נאסר להקרנה בישראל.

כרגיל, ובצדק, התעורר ויכוח אם ראוי שרשויות המדינה ימנעו מהציבור לצפות סרט. המתנגדים והתומכים כתבו מאמרים ושיגרו מכתבים למערכת.

ב"הבוקר", יומון מפלגת הציונים הכלליים (מרכז-ימין) נכתב כי "כאשר במאי בריטי מכור משמיץ את האומה העברית… לא יהיה זה נכון מצד ממשלתנו שלנו לפתוח בפני היריקה את תל-אביב שלנו".

מנגד טען אריה גלבלום ב"הארץ" כי אין זה מקרה שבארץ לא התרגש הציבור מדמותו של פייגין. ההחלטה על איסור הקרנת הסרט איננה מענה של משרד הפנים "לעמדתו הבריאה של הקהל הישראלי", כתב גלבלום, אלא "לגישתם של יהודי הגולה".

ב"דבר" ניתח דב סדן את עמדות שני הצדדים ופסק: צודק מי שפסל את הסרט. לטענתו, דמותו של פייגין עוצבה בדיוק בהתאם לסטריאוטיפ היהודי כפי שהוא "תקוע ומושרש בשכבה התחתונה של נפש העממים", זה שהוביל לעלילות דם ולכל יתר גילויי האנטישמיות. ואין שום הצדקה לעבור על כך לסדר היום. באותם ימים ממש מחו אישים יהודים בפני שלטונות הכיבוש האמריקאים בגרמניה, על כך שהסרט עמד להיות מוקרן שם. גם בצרפת התחוללה סערה סביב הסרט.

אוליבר טוויסט נחלץ מן הדיון הסוער הזה רק בשנות הששים של המאה הקודמת. הכל בזכותו של היוצר הבריטי ליונל בארט שכתב את המחזמר "אוליבר!".
את פייגין בחר בארט לעצב בדמותו של זקן חביב. הזיהוי היהודי שלו כמעט נעלם. כך היה בלונדון, ואחר כך בסרט שהופק בעקבותיו.
וגם בגרסה העברית שהועלתה ב"הבימה" שבה כיכב השחקן שרגא פרידמן בתפקיד פייגין. רבקה רז היתה ננסי. ואוליבר הופקד בידיו של הילד יוסי שטרקמן.
איש מהצופים, ודאי לא הילדים שבהם, זיהה בפייגין דמות אנטישמית שאינה ראויה  להצגה בישראל. כך היה גם בהפקות מאוחרות יותר של המחזמר.
רק לרגע אחד חזר פייגין לעיצובו המקורי ולכותרות. היה זה בשנת 1977, לאחר המהפך הפוליטי אצלנו. בעקבות ניצחון הליכוד בבחירות שירטט שבועון החדשות האמריקאי הנפוץ "טיים" את דיוקנו של המנצח מנחם בגין בכתבת שער. התגנבה לטקסט, בין יתר הדברים, גם הנחיית הגייה לקוראים, כיצד יש לבטא את שמו של הכוכב החדש שזרח בשמי המזרח התיכון. "בגין", כתב השבועון, "מתחרז עם פייגין".

ההערה הזו עוררה גל תגובות נזעמות. גם בארץ וגם בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית. "טיים" הואשם בביטוי בוטה של אנטישמיות. ההערה תאמה ללשון השער, שם היתה הכותרת "צרות בארץ הקודש". השבועון המחתרה "ניוזוויק" העביר מסר פוליטי דומה, רק בלי הצליל הדיקנסי, כשקבע כי בגין "מפנה את ארצו לדרך פוליטית מסוכנת".

הקשר האנטישמי נשכח מאז. דיקנס עצמו, עוד בחייו, היה מודע לתגובות הקשות מצד יהודי בריטניה על דמותו של הנוכל. אולי כפיצוי כלל באחת מיצירותיו המאוחרות, "ידידנו המשותף", את דמותו החביב והחיובית של היהודי ריאה.

עכשיו מציינים בעולם 200 שנה להולדתו של צ'רלס דיקנס, אחד הסופרים המעטים שזכו לחיי נצח הודות ליצירותיהם. "הארץ" הקדיש בשבוע שעבר את מוסף "גלריה" לדיקנס וליצירתו, ובגלי צה"ל הובאו בשידור חוזר שתי תוכניות "שעה היסטורית", עם פרופ' מיכאל הר-סגור ז"ל, על הסופר הבריטי. וגם אנחנו, כאן.

:קטגוריותכללי
המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.