הגעוואלד של מאה שערים נגד הדמוקרטיה
ככל שמתקרבות הבחירות לכנסת ה-22, באותו סיבוב הצבעה המכונה "בחירות 2019 – מועד ב'", כך גובר המאמץ של כל המפלגות לגייס כל קול, להוציא מן הבית כל מצביע. אבל לפחות בקטע מגזרי אחד מתנהלת גם מערכה הפוכה: קריאה בראש חוצות שלא ללכת לבחירות. להחרים את "חגיגת הדמוקרטיה" שאמורה לקבוע, ב-17 בספטמבר, מי ינהלו את ענייניה של המדינה ומה יהיו פניה.
בסיור קצר במאה שערים ובשכונות החרדיות הסמוכות אליה, פחות משבוע בטרם הבחירות, נחשף המבקר למאבק פוליטי בין שלושה מחנות. האחד – מחנה תומכי יהדות התורה, המפלגה החרדית האשכנזית (שסימנה בקלפי ג). השני – ש"ס, המפלגה החרדית הספרדית. ולצדם המחנה שלישי, הזועק מן הקירות. זה של "העדה החרדית" וגם "הפלג הירושלמי", שני זרמים המבקשים לעשות הכול כדי להרחיק את תומכיו מן הקלפיות.
"אטמוספירה מרעילה ומחניקה": מבחירות 1920 ועד בחירות 2019
"בכל התקופה האחרונה זרעו שנאה בין מעמד למעמד. התרגלנו לא לעבוד עבודה משותפת, כי אם להילחם זה בזה ולבקש ניצחון. נעשתה אצלנו אטמוספירה מרעילה ומחניקה. קשה היה לאיש להגיד את אשר בליבו, כי אם הגיד והכתירוהו בשמות בוגד ומלשין".
הדברים הללו לא נאמרו על ציוצים ופוסטים גסים ששוגרו לחלל הדיגיטלי ערב בחירות 2019. הם נשמעו לפני קרוב למאה שנה – 99 שנים ליתר דיוק – באירוע חגיגי לציון ראשית פעילותה של "אספת הנבחרים", המוסד הייצוגי הנבחר הראשון של היישוב בארץ ישראל.
את הדברים אמר מאיר דיזנגוף, "ראש ועד תל אביב" בתוארו באותם ימים. חצי ביקורתו הופנו הן לחרדים, שרבים מהם החרימו את הבחירות לאספת הנבחרים, והן לנציגי השמאל – אנשי מפלגות הפועלים אשר היו לגוש הגדול ביותר במוסד החדש שזה עתה קם. "גם המפלגות שלנו הנלחמות כביכול ברכושנות, אינן אלא פיקציה", טען דיזנגוף. "אני מכיר בחברים מהם, גם מקרב 'אחדות העבודה', שהם שקועים ברכושנות וברדיפה אחרי הון לא פחות ממנו".
להמשך קריאה…
ארבע מערכות במשחק הפוליטי: הומור בתעמולת הבחירות בישראל
לקראת הבחירות המתקרבות לכנסת ה-21 מובא כאן מאמרי, שראה אור ב-2018, המציג ומנתח את השלבים השונים של שילוב ההומור בתעמולת הבחירות בישראל מאז הקמת המדינה ועד מערכת הבחירות בשנת 2015.
מערכת הבחירות לכנסת ה-20 בשנת 2015 עמדה בסימן שימוש מוגבר במרכיבים של הומור וסאטירה בתעמולת המפלגות. סרטוני וידאו הומוריסטיים, שהופקו על-ידי כמה מפלגות, בהשתתפות פוליטיקאים בכירים, ובראשם בנימין נתניהו ונפתלי בנט, זכו למספר רב של שיתופים ותגובות באינטרנט ולחשיפה נרחבת בתקשורת המסורתית. אסטרטגיה תעמולתית זו הייתה פרק חדש בתהליך מתמשך שבו שולבו בהדרגה מרכיבי הומור בשיח הבחירות בישראל.
מאמר זה מבקש להציג מבט היסטורי על היבטים שונים של שילוב ההומור במערכות הבחירות בין השנים 2015-1949. בשנים אלה התקיימו 21 מערכות בחירות לכנסת ולראשות הממשלה[1], וכל אחת מהן התנהלה בנסיבות פוליטיות, כלכליות, חברתיות ותרבותיות שונות. נסיבות אלה השפיעו, במישרין או בעקיפין, לא רק על הנושאים שעמדו על סדר היום, אלא גם על אסטרטגיות התעמולה של המפלגות השונות, ובכלל זה על השימוש בהומור ואופן שילובו. דגש מיוחד מושם במאמר על יחסי הגומלין בין השינויים שחלו באופי תעמולת הבחירות לבין המציאות התקשורתית באותן שנים. מאפייניה ודרך תפקודה של התקשורת הם בעלי משמעות רבה לחיים הפוליטיים בכלל, ולמערכות בחירות בפרט. מאמצי האישים והמפלגות המתמודדים בבחירות מתמקדים, בראש ובראשונה, בפעילות תקשורתית ברמות ובאִפיונים שונים, ובראשם העברת מידע וניסיונות שכנוע במישור הרציונלי והאמוציונלי כאחד.[2]
בהקשר זה, של שכנוע ושיווק, יש חשיבות רבה לטכנולוגיות התקשורתיות, שבאמצעותן מועברת לציבור תעמולת הבחירות, כמו גם לתרבות התקשורתית באותה עת. לצד תיאור וניתוח מקומו של ההומור בפעילות הבחירות של הפוליטיקאים והמפלגות, נבחנת במאמר גם התייחסות הציבור ואמצעי התקשורת להומור, כמרכיב נוכח או נעדר, בתעמולת הבחירות.[3] המאמר מתמקד אמנם בשימושים בהומור בתעמולת הבחירות, אך יש בו תרומה גם לחקר נושאים רחבים יותר, בהם הומור בשיח הציבורי, יחסי תקשורת-פוליטיקה, והמרחב הציבורי הישראלי.
"רק צעקה תגיע": כרזות בחירות של חרות
הלהט של מערכות בחירות איננו מתבטא רק באספות בחירות ובכינוסים מפלגתיים. הציבור נחשף אליו גם באמצעות מודעות וכרזות, שבאמצעותן מבקשת כל מפלגה להפגין נוכחות במרחב הציבורי. הכרזות מתאפיינות בדרך כלל בטקסטים נחרצים ובגרפיקה בולטת לעין. הן מיועדות להעביר שני סוגי מסרים: להלל את יכולותיה ומדיניותה של המפלגה המפרסמת את הכרוז – ולתקוף את יריביה.
הצצה אל כרזות בחירות משנים עברו מעניק האלבום "רק צעקה תגיע" שראה אור לאחרונה בהוצאת מכון ז'בוטינסקי. באלבום מובא לקט מתוך אלפי כרזות השמורות בארכיון המכון, השוכן במצודת זאב ברחוב המלך ג'ורג' בת-אביב. חלקן משנות המאבק לעצמאות – ואחרות מהשנים שלאחר הקמת המדינה.