מי מוחק את ההיסטוריה הישראלית

מי לומד עליו? משה שרת

מי לומד עליו? משה שרת

הנה הצעה לשר החינוך הרב שי פירון: נסה לדבר עם בוגרי תיכון ישראלים, על תקופת הצנע, "כור ההיתוך", הפנתרים השחורים, הסכם השילומים עם גרמניה, פעולות התגמול, העסקה עם צרפת ובריטניה שקדמה למבצע סיני, הממשל הצבאי על ערביי ישראל בשנים 1965-1948, הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, אירועי ואדי סאליב, פרשת לבון, המהפך הפוליטי של 1977, מדיניות הליברליזציה הכלכלית, המשבר הכלכלי של ראשית שנות השמונים, מלחמת לבנון הראשונה.

בהזדמנות זו שאל אותם, אדוני השר, על המלחמה הקרה, מלחמת וייטנאם, תהליכי הדה-קולוניזציה, התאצ'ריזם, קריסת ברית המועצות ונפילת חומת ברלין, וכל יתר האירועים הגלובליים שהיתה ויש להם השפעה משמעותית על הדרך בה התעצבו ומתעצבים חיינו כאן. בעצם על מרבית האירועים שהתרחשו במדינה ובעולם מאז 1948. 

הסיטוריה נשכחת. פעולות התגמול

היסטוריה נשכחת. פעולות התגמול

מה תשמע מהם? מעט מאוד, אם בכלל. בדרך כלל תזכה למבט נבוך המסתיר חוסר יידע כמעט מוחלט.

הם לא אשמים. האחריות לכך מוטלת על מערכת החינוך. המערכת שכיווצה את לימודי האזרחות כדי לעסוק ב"תודעה יהודית" גם מחקה פרטים חשובים מן ההיסטוריה. תוכנית הלימודים בהיסטוריה, מקצוע שגם כך נדחק בדרך כלל לשוליים, מעדיפה להתעלם ממרבית האירועים שהתרחשו מאז 1948. פה ושם תמצאו הבלחות של ידיעה. חלק שמעו בבית, חלק בתנועות הנוער. תלמידי בתי הספר הממלכתיים-דתיים יכירו לפעמים את פרשת אלטלנה, עם הטיה ברורה לצד מסוים. אבל מעבר לכך תמצא את עצמך משוטט בישימון של בורות.

"ישראל השניה", הפנתרים השחורים, הפער העדתי.  לא בבית ספרנו.

"ישראל השניה", הפנתרים השחורים, הפער העדתי – לא בבית ספרנו. סמטת "הם לא נחמדים" בשכונת מוסררה (מורשה) בירושלים, שם צמחו הפנתרים השחורים

עברתי לאחרונה שוב על שאלוני בחינות הבגרות בהיסטוריה בשנים האחרונות. אם נושא מסוים נכלל בבגרות – לומדים אותו ברצינות. אם הוא איננו שם – רוב הסיכויים שגם לא ישקדו עליו בשנות התיכון. רוב התלמידים נבחנים על שתי יחידות לימוד בהיסטוריה. הם נשאלים בבחינות על הצהרת כורש, המרד הגדול נגד הרומאים, הציונות כתנועה לאומית, הפעילות הציונית ביישוב היהודי בארץ ישראל לפני מלחמת העולם הראשונה ובמהלכה, וגם בין שתי מלחמות העולם. וגם תולדות בגדד ופראג והקהילות היהודיות ששגשגו בהן. וכמובן: בתורה הנאצית ובשואה. ומה עם 65 השנים האחרונות?

באחד השאלונים מצאתי שאלה או שתיים על אירועים שהתרחשו אחרי 1948. לרגע נשמתי לרווחה, אבל מיד התברר לי שאחת מהשאלות עסקה ב"עיצוב זכר השואה במדינת ישראל". לתלמיד הישראלי השואה היא ההתחלה, האמצע והסוף של לימודי ההיסטוריה. השיא הוא במסע לפולין, שהפך לחוויה החינוכית המרכזית בתיכון.

רק המיעוט הקטן שבוחר ללמוד חמש יחידות בהיסטוריה זוכה להכיר את  משטרו של נאצר במצרים, את הסיבות למלחמת ששת הימים, העליות לישראל ועוד. אבל מרוב רובם של תלמידי ישראל נחסך הצורך להכיר ולהבין את תולדות המדינה מאז זכתה לעצמאות. למלחמות הם נחשפים, מן הסתם, בטקסי הזיכרון עמוסי הסיסמאות, בלי העמקה ודיון. על הסיבות למלחמות ומה שקרה ביניהם – יוק.

השואה דוחקת את יתר פרקי ההיסטוריה. גדרות אתר מחנה ההשמדה בירקנאו

השואה דוחקת את יתר פרקי ההיסטוריה. גדרות אתר מחנה ההשמדה בירקנאו

כיצד היתה ישראל אולי למדינה היחידה בעולם שבה תלמידיה אינם לומדים את ההיסטוריה שלה? שאלתי לפני שנים אחדות אנשי חינוך, בהם מנהלים ומורים להיסטוריה. התשובות שקיבלתי נעו בין הנימוק הטכני "לא מספיקים" אחרי שלומדים על אלפיים שנות גולה, פוגרומים ושואה, לבין החשש מהתמודדות בכיתה עם נושאים שנויים במחלוקת פוליטית. כי בעצם כל מה שקרה כאן מאז מלחמת ששת הימים הוא רגיש וטעון בסוגיות פוליטיות, דתיות, לאומיות. זה מתחיל במונחים – "הגדה המערבית", "השטחים" או "יהודה ושומרון". זה נמשך בשאלת דרך מימוש הרעיון הציוני, ובתהום הפעורה בין מי שמאמינים בפתרון לאומי-דמוקרטי, לבין מי שנשתקעו מאז 1967 בחוויה דתית-משיחית.

מכאן והלאה: מחלוקת פנימית. הפקודה לכיבוש הגדה המערבית (אתר ארכיון צה"ל)

מכאן והלאה: מחלוקת פנימית. הפקודה לכיבוש הגדה המערבית (אתר ארכיון צה"ל)

למרבה הצער, נראה שמערכת החינוך, מההנהלה ועד המורים להיסטוריה, חוששים להיכנס לשדה המוקשים הפוליטי הטמון בעיסוק בכל מה שהתרחש כאן מאז 1967. ההסבר נשמע אמין, אבל מטריד. זו שגיאה היסטורית של ממש. לימוד ההיסטוריה חיוני שבעתיים דווקא משום שכל מה שקשור בשאלת אופייה היהודי של המדינה וביחס לפלסטינים, עומד בלב הדיון הציבורי בישראל. השיח הישראלי טעון בפוליטיקה, במיסטיקה ובסטראוטיפים, שמתחתיהם מסתתרת בורות עמוקה. חוסר יידע בסיסי של עובדות ותהליכים.

מפעם לפעם מתלקח ויכוח על תכניהם של ספרי לימוד המעזים לגעת, שומו שמיים, ב"נקודות רגישות" מבחינה פוליטית. כך היה ב-1999 בעקבות ספר הלימוד לכיתות ט' שכתב איל נווה "המאה העשרים ­- על סף מחר", וכך בשנת 2012 סביב "יוצאים לדרך אזרחית: ישראל – חברה, מדינה ואזרחיה", שכתבו ד"ר בינה גלדי, ניסן נווה וד"ר אסף מצקין. אנשי הימין מתחלחלים מכתיבה מסוג זו, שמעזה, אבוי, לבחון מיתוסים ותפיסות נפוצות באמצעות עובדות ונקודות מבט שונות.

אבל דווקא משום שהנושאים הללו שנויים במחלוקת – חשובים לימודי ההיסטוריה שבעתיים. אסור לשלוח את בוגרי בתי הספר אל הוויכוח הציבורי הקולני כאשר אין להם מושג איך הגענו עד הלום. נכון, זו משימה קשה ללמד היסטוריה כאשר התיוגים "סמולנים" ו"פשיסטים" מהדהדים ברקע. אבל כאשר מערכת החינוך מתחמקת מכך היא לא רק מצמיחה דור של צעירים שעבורם ההיסטוריה מסתיימת בשואה, אלא גם מרדדת את הדיון הציבורי ומונעת אפשרות של שיח קצת יותר רציני גם על העתיד.

האם הבורות הזו היא מזימה אפלה של השלטון? אני מניח שלא. זו תוצאה של כשל חינוכי מתמשך. כל פעם שמתחלף שר חינוך אני מצפה שהטעות הזו תתוקן. אבל באחרונה צץ הרב פירון עם הרעיון  להעמיק את לימודי השואה החל מגן הילדים. זו, למצער, בדיחה עצובה. שהרי תלמידי ישראל מקבלים שואה לוורידים במשך כל שנותיהם במערכת החינוך, וזהו ללא ספק הנושא היחיד שיש בו לימוד-יתר, בניגוד לתריסר תחומים אחרים הסובלים מלימוד-חסר. בראשם ההיסטוריה של מדינת ישראל.

תמרור אזהרהראו בתגובה לרשומה זו את דבריה של ד"ר אורנה כץ אתר, מפמ"ר היסטוריה בחינוך הממלכתי במשרד החינוך. וגם את התייחסותי לתגובתה

  1. 23 בנובמבר 2013 בשעה 3:18

    אתה צודק. אילו שאל אין לי ספק לגבי רמת הבורות

    ב-23 בנוב 2013, בשעה 01:15, "הערות שוליים להיסטוריה" כתב/ה:

    >
    >

  2. ד"ר אורנה כץ אתר
    23 בנובמבר 2013 בשעה 8:18

    לד"ר מן שלום רב
    נראה לי כי נכון יהיה לתקן כמה וכמה אי דיוקים מהותיים שנפלו ברשימתך.
    אתה מציין כי עברת לאחרונה שוב על שאלוני הבגרות בהיסטוריה בשנים האחרונות, ומתוך דבריך עולה כי למעט העיסוק בזיכרון השואה אין למצוא בשאלונים אלה התייחסות לתולדות מדינת ישראל. ובכן – טעות בידך! בהמשך קבלת על העדר עיסוק במלחמת ששת הימים, אירועי ואדי סאליב, העליות ועוד.
    בשאלון החורף האחרון מופיעה שאלה גדולה, המלווה בקטע מקור ועניינה מלחמת ששת הימים, הגורמים לה והשלכותיה על החברה הישראלית. באותו שאלון מופיעה השאלה: "הסבר את הגומרים להיווצרות בעיית הפליטים הפלסטינים עם תום מלחמת העצמאות".
    בשאלון הקיץ האחרון מופיעה שאלה רחבה על מלחמת יום הכיפורים והתלמיד התבקש להתייחס להשפעותיה על מדינת ישראל בהיבט הפוליטי- חברתי. באותו שאלון התבקשו התלמידים להתייחס לגורמים למעבר בתפיסת 'כור ההיתוך' ל'רב תרבותיות' בישראל , ולהציג את ביטויי התופעה בחברה הישראלית.
    שאלון הקיץ המיוחד (אוגוסט 2013) עסק במניעי בן גוריון לפרק את האצ"ל הלח"י ומטה הפלמ"ח והשפעות פירוק זה. ובאותו שאלון הופיעה גם השאלה: "הצג את אירועי ואדי סאליב, והסבר מדוע אירועים אלה משקפים את קשיי הקליטה של העולים".
    שאלון חורף תשע"ב כלל שאלה על עולי אתיופיה וקשיי הקליטה שלהם. ועוד ועוד.
    מכאן ברור שאין בכוונת הפיקוח על הוראת ההיסטוריה במשרד החינוך להתחמק מעיסוק בשאלות מעוררות מחלוקת. ההפך הוא הנכון – אנו מעודדים את המורים לעסוק בשאלות מרתקות אלה וללמד את התלמידים כיצד לגבש עמדה מבוססת מידע ועובדות היסטוריות.
    בחינת הבגרות חלק ב', כמו גם הלימוד בכיתה נחלקים לשני חלקים – טוטליטריות, אנטישמיות, מלחמת העולם השנייה והשואה, וכן – בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון. משמע – 2 פרקים מתוך 4 מוקדשים לנושאים העוסקים במאבק על הקמת מדינת ישראל ותולדותיה.
    אודה לך על תיקון הדברים.
    ד"א אורנה כץ אתר
    מפמ"ר היסטוריה בחינוך הממלכתי

  3. 23 בנובמבר 2013 בשעה 10:25

    שלום ד"ר כץ אתר,
    אני מודה לך על התייחסותך המהירה לפוסט שלי, כמו גם על התיקונים, אני שמח להביאם כאן.
    כמובן שהכללת שאלות כאלה – והלימוד לקראתם בחטיבה העליונה – הם עניין מבורך. יחד עם זאת נותרת בעינה הטענה כי במכלול תוכנית הלימודים בהיסטוריה האירועים הנוגעים לשנות קיומה של מדינת ישראל נדחקים כמעט לשוליים. התוצאה היא, כפי שאני מתרשם כבר שנים במוסדות שונים להשכלה גבוהה, וכפי שמעידים גם רבים מעמיתי, שבקרב בוגרי תיכון שוררת בורות רבה לגבי תולדותיה של מדינת ישראל – בהיבטים המדיניים, ביטחוניים, הכלכליים, החברתיים, התרבותיים ועוד. בורות זו, ששורשיה נובעים גם ממה שמתרחש בלימודי האזרחות, מביאה לכך שאזרחיה הצעירים של ישראל מתקשים לנהל שיח מעמיק ורציני על בעיותיה של מדינת ישראל ועל דרכה בתחומים שונים.
    כדי לשפר את איכות הלמידה וההבנה, ראוי לדעתי לשלב בלימודים טכניקות כדוגמת משחקי סימולציה בנושאים שונים, שיעניקו ללימוד הסוגיות המרכזיות בתולדות ישראל גם מימד חוויתי.
    הקושי לללמד וללמוד את ההיסטוריה היהודית והעולמית במספר שעות לימוד מצומצם מובן וברור, אבל התוצאה היא קשה ובעייתית.
    בתודה ובברכה,
    רפי

  4. צפריר עפרוני
    23 בנובמבר 2013 בשעה 12:14

    לו הייתי חוצן המגיע מחוץ לכדור הארץ אפשר היה לקבל את דבריה של ד"ר אורנה כ"ץ.
    אולם אינני חוצן ודרך שני ילדי שלומדים במערכת החינוך אותה מייצגת הד"ר כ"ץ, אני מתוודע לתכנים ולאופן בו הם מועברים. מכך אני מבין שד"ר רפי מן היה עדין בדבריו.

    רק לשם ההדגמה:
    לימוד היסטוריה בקרב תלמידי בתי ספר במיוחד בחטיבות הביניים והגבוהות מצריך הרגלתם לחשיבה היסטורית ולא פחות חשוב, לבנות אצלם בסיס ידע היסטורי.
    והנה עם עלית בני לכיתה ז' התבשרנו ע"י הנהלת ביה"ס שהשנה שכבת כיתות ז' לא ילמדו היסטוריה ותנ"ך. הדבר ידחה לשנת הלימודים הבאה, אז יעשה ניסיון להשלים את החומר.
    וכך יוצא שבמקום להרגילם לחשיבה היסטורית, לבנות בקירבם בהדרגה את היכולת ללמוד מההיסטוריה, ידחסו להם את "החומר" על מנת שיספיקו את תכנית הלימודים…

  5. ד"ר אורנה כץ אתר
    23 בנובמבר 2013 בשעה 13:30

    למר צפריר
    לא ברור כיצד דבריך סותרים את התיקון שלי למאמרו של ד"ר רפי מן.
    העובדה שמנהלת בית הספר בו לומד בינך בחרה "לדלג" על לימודי היסטוריה ותנ"ך בכיתה ז' היא מצערת מאוד. אך אין לה דבר וחצי דבר עם בחינות הבגרות הנערכות בסוף כיתה יא' או יב'. ההנחיות הניתנות למורים להיסטוריה – ברורות מאוד, וכך גם הנושאים אותם יש ללמד בכיתות אלה. בחינות הבגרות הכלל ארציות מחייבות את מנהלי בתי הספר להקצות שעות הוראה בהיסטוריה, וללמד סוגיות מתולדות מדינת ישראל.
    דווקא הדוגמא שהבאת ממחישה מה עלול לקרות כאשר לא קיימת בחינה מחייבת לכלל השנתון.

  6. דפנה סנדלר
    23 בנובמבר 2013 בשעה 19:20

    חבל מאד שתגובתה של מפמ"רית היסטוריה, ד"ר אורנה כץ אתר למעשה נידחו על ידך! כמורה להיסטוריה אני עדה לשינוי המשמעותי שעוברת תכנית הלימודים בהיסטוריה. נכון שמדובר בעיקר בארבע השנים האחרונות, ולכן עדיין לא מורגש שינוי אצל סטודנטים, אבל עובדה היא שבבחינת הבגרות חלק ב', ארבעה פרקים: שניים שעוסקים בגרמניה הנאצית ובשואה, ושניים שעוסקים במאבק להקמת המדינה ועד סוף שנות ה-90 (של המאה ה-20). ולכן המשפט : האירועים הנוגעים לשנות קיומה של המדינה נדחקים לשוליים אינו נכון בעליל. לדוגמה – בבחינה האחרונה, קיץ 2013 – עמדת בריטניה וארה"ב ביחס לעקורים (דוח הריסון והועדה האנגלו-אמריקאית), הדיון באום והחלטת כט בנובמבר, הגורמים להיווצרות בעיית הפליטים והסכמי שביתת הנשק. כמו כן: מלחמת ששת הימים, עליה וקליטה בשנות ה-50 וה-60, ועיצוב זיכרון השואה בשנות ה-50 ובשנות ה-70. (אינני מבינה מה רע בזיכרון השואה, גם זה נושא שעוסק בארץ-ישראל)

  7. 23 בנובמבר 2013 בשעה 20:01

    דפנה שלום,
    תודה על תגובתך.
    אם אכן יש שינוי משמעותי בשנים האחרונות המחלחל אל תוכנית הלימודים והתלמידים – אני מברך על כך. הסימנים טרם נראים לעין.
    לגבי לימודי השואה אינני שולל זאת כמובן – אך בהתבוננות כוללת על מכלול הנושאים הנלמדים (כולל חווית-העל של הנסיעה לפולין) אני סבור שהעמדת השואה במקום כה מרכזי דוחקת הצידה נושאים חשובים לא פחות, לא רק בתחום לימודי ההיסטוריה אלא גם האזרחות, החיוניים לחינוכם של אזרחים צעירים בישראל.
    רפי

  8. גלעד מניב
    24 בנובמבר 2013 בשעה 22:13

    רפי שלום רב,
    רשימתך כאן מביכה לפחות משני טעמים:
    א. לפני שנה בדיוק התקיים באוניברסיטת חיפה יום השתלמות למורי היסטוריה מטעם הפיקוח על הוראת ההיסטוריה במשרד החינוך. יום זה, כמו מרבית ההשתלמויות בשנים האחרונות,הוקדש להעמקת הידע בתחומי ההיסטוריה של מדינת ישראל. להלן רשימת הנושאים והדוברים: "משרוליק הצבר ל ?,החברה הישראלית במעבר מכור היתוך לרב תרבותיות" – ד"ר אלון גן. "שתי נשמות – מנחם בגין כראש ממשלה 1977 -1983 – פרופ' יחיעם ויץ (ידיד משותף של שנינו) ו…"בן-גוריון והתקשורת בעשור הראשון" – המרצה…… אופס…. ד"ר פי מן!!
    כמי שעמד מאחורי יום זה ובחר את נושאי ההרצאות אני מבטיחך כי אין זה מקרי שבשנים האחרונות אנחנו שמים דגש רב בתהליך הפיתוח המקצועי של המורים דווקא על תחומי ההיסטוריה של מדינת ישראל, והדבר בא לביטוי בולט גם בשאלוני הבגרות כפי שיכולת ללמוד מתגובתה של ד"ר אורנה כץ-אתר.
    ברמה העקרונית אני לגמרי מסכים איתך בעניין הצורך ביצירת איזון בין הוראת השואה לבין הוראת תולדות המדינה, אלא שלצערי ולהפתעתי גם אתה, כמו רבים אחרים המתבטאים בנושא תוכנית הלימודים בהיסטוריה חוטא באי ידעה של המציאות, ביצירת עולם דימיוני שעל פיו אתה מסיק מסקנות ומטעה את קוראיך. וכאן באה המבוכה השנייה.
    ב. אתה מוזמן לבדוק את תוכנית הלימודים המתבצעת בפועל, להפוך בה ולהפוך בה. לו היית עושה כן היית נוכח בעובדה פשוטה: מספר השעות המוקצות להוראת תולדות המדינה זהה בדיוק למספר השעות המוקדש ללימודי השואה בחטיבה העליונה! כמובן שגם זה לא מקרי. נכון שבעבר לא היה נהוג כך, אולם מדיניותנו כמובילים את הוראת ההיסטוריה בחינוך הממלכתי כוונה בשנים האחרונות בדיוק ליצירת איזון זה מתוך אותם נימוקים שאתה מעלה.
    בקיצור,רפי, לפעמים נחמד לפרוץ איזו דלת. אבל כאשר מסתבר שהדלת שפרצת היתה פתוחה לרווחה זה מעט מביך,לא??
    חבל,כי אני מעריך אותך כאחד מאנשי התקשורת היותר רציניים כאן

    גלעד מניב
    מדריך ארצי להוראת היסטוריה במשרד החינוך

  9. 24 בנובמבר 2013 בשעה 22:36

    שלום גלעד,
    אכן היה לי הכבוד ליטול חלק באותה השתלמות (ושוב תודה על ההזמנה) ואני מוקיר מאוד את המאמצים שעליהם הצביעה המפמ"רית כאן, וציינת גם אתה, שנועדו לכלול את תולדות המדינה באופן משמעותי בלימודי ההיסטוריה. זאת אחרי שנים ארוכות של ואקום מזיק ומדאיג.
    ועדיין, מתגובות שקיבלתי בעל פה ובכתב בערוצים אחרים על הפוסט התברר לי שוב כי לא רק אני מזועזע מן הבורות המתמשכת של בוגרי מערכת החינוך באשר להיסטוריה הישראלית ולסוגיות מרכזיות בתולדות המדינה.
    אני יכול רק לקוות שמציאות מביכה ומזיקה זו אכן תשתנה בעקבות השנויים שעליהם הצבעתם. כנהוג לומר במקומותינו: נמתין למבחן התוצאה.
    בכל מקרה, גלעד, תודה על תגובתך.
    רפי

  10. ענת קדרון
    24 בנובמבר 2013 בשעה 23:07

    רפי שלום
    אני מצטרפת לדברי חברי המעידים על השינוי שחל בשנים האחרונות בהוראת ההיסטוריה בבית הספר. הוראת תולדות המדינה נושקת לעתים, מפאת חשיבותה, גם להוראה שאינה עוסקת במחקר ההיסטורי המוכר, פשוט מפאת קרבת הזמן והרחקת העדות (והמחקר).
    הוראת ההיסטוריה הרי לעולם לא תוכל לספק את כולם – תמיד יהיו פרקים בתולדות העם, המדינה והעולם (המודרני?) ש"לא יעלה על הדעת" לוותר עליהם, תמיד נמצא במצב של חיפוש אחר האיזונים בין החשיבות, ומספר השעות המצומצם.
    את השינוי כדאי לבדוק באשנ"ב – תכנית הלימודים המחייבת את המורים בכל שנה ושנה (ולא בהכרח על פי בחינת הבגרות), והנה תמצא שם בוודאי לא מעט פרקים המתייחסים לתולדות המדינה.
    כמי שפוגשת גם תלמידים בתיכון וגם סטודנטים באוניברסיטה אני לחלוטין מסכימה איתך שהשינוי עוד לא חילחל – ואני תקווה שאכן יחלחל, אם כי לבורות תלמידנו יש עוד הסברים רבים מעבר לנושאים המפורטים בתכנית.
    ואולי המפתח הוא לא רק בנושאי ההוראה אלא גם בדרכי ההוראה ההולכות ומתגוונות אמנם – אך עדיין לא בקצב מספק. בורות מתחילה גם (אם כי לא רק) ביחס בין מספר השעות בכיתה, אורך הטקסט שתלמיד ממוצע יכול – ומוכן לקרא, עושר המקצועות והגירויים בעולמו של הלומד ועוד ועוד.
    על מידת הבורות אין עוררין, אולם היא לא מתחילה ולא נגמרת בתולדות המדינה. השינוי בהוראת ההיסטוריה כולל גם שינוי במבנה המבחן ובדרכי הוראה, וכדאי לשים לכך לב. ויחד עם זאת אני חושבת כי נדרש שינוי מהותי, רב מערכתי – ואז גם אולי נגדל תלמידים שלא רק יודעים משהו על תולדות מדינתם, אלא גם מסוגלים לקרא לבד טקסט העוסק בתולדות אלו.
    בברכה
    ד"ר ענת קדרון
    מדריכה ארצית לחקר בהיסטוריה

  11. 24 בנובמבר 2013 בשעה 23:11

    רפי – תודה לך על העלאת הסוגיה למודעות ציבורית ומקווה שזה יביא לשיח ציבורי בנושא.
    אני קצת מודאגת מה'התארגנות' בתגובות שמגיעה מאנשי מקצוע במשרד החינוך בהסיטוריה כנגד הרשימה שלך – כי הרשימה שלך מאוד חשובה בעצם העלאת הסוגיה לסדר היום. (גלעד – אפשר לא להסכים למה שרפי כותב, אך לא הייתי משתמשת בלשון של 'מביך' או 'חבל').

    אני אמא (ובין השאר חוקרת ומרצה בכירה באוניברסיטה בתחום פוליטיקה של המידע) לתיכוניסט ולתלמיד שעולה לתיכון. חזרנו לפני שנתיים לארץ, ובארה"ב התוודעתי לשיטת הלימוד בהיסטוריה+אזרחות+גאוגרפיה (שאגב נלמדים יחדיו). שם התלמידים עברו על תכנים מארצות שונות בעולם (את חלקן אני מתקשה לאכן במפה). הדגש היה שם על רכישת מיומנויות וכלים לנתח מחלוקות היסטוריות, כמו גם להכיר את ההסטוריה הכללית וזו של ארה"ב בפרט.
    בני הבכור בכיתה י"ב, וכשאני רואה מה הוא לומד לבגרויות, אני חשה צער. אני שמחה לשמוע מאנשי המקצוע בתחום שניתנת התייחסות גם להיסטוריה של מדינת ישראל עד שנות ה-90. אך זה לא מספיק. יתכן והאיזון בין החומרים דורש דיון והשאלה כאן היא לא רק שאלה של תכנים אלא הקניית המיומנויות והכלים. גם אני כמוך, מרגישה שילדיי לא מכירים ארועים בסיסיים, שלדעתי מקנים את הבסיס בניהול דיון ציבורי בהמשך כמבוגרים.
    גם אם אנחנו מלמדים על הארועים עד שנות ה-90, כנראה אנחנו לא עושים את זה ברמת עומק ראויה ובכל מקרה, לא זכור לי שילדיי לומדים היסטוריה כללית (ואני לא מדברת על אירופה לפני 1945). אלא תהליכים שהתרחשו ב-50 שנים האחרונות במדינות קטנות כמו סין, רוסיה, ארה"ב וכדומה… האם אנחנו לא מגדלים אותם בבועה?

  12. דר' יניב קדמן
    25 בנובמבר 2013 בשעה 0:46

    היי רפי,
    שמחתי לגלות את הבלוג שלך… מעתה אקרא בהתמדה וגם אשלים אחורה…
    ולעניין הנדון, הרי מיותר לציין שמאז ומעולם – וודאי מאז שנוסדו מערכות חינוך ציבוריות – לאומיות – הייתה הוראת ההיסטוריה כלי לסוציאליזציה פוליטית-אזרחית של התלמידים. תוכנית הלימודים הקיימת – על השינויים שנעשו בה בשנים האחרונות – משרתת את תפיסת העולם של הימין הישראלי הציוני, שהוא השולט כאן לפחות מאז רצח רבין – שלא לומר 1977… את הנראטיב הזה השלטון רוצה שנלמד ואנו, שכיריו, ממלאים אחר דרישותיו ונהנים ממידה סבירה לחלוטין של חופש ביטוי וחופש בחירה בכול הקשור לאופן הצגת הסיפור ההיסטורי; מאזנים ומתקנים אותו כמיטב ידיעותינו ודיעותנו – איש/ה ועמדותיו/תיה…
    התוצרים שאנחנו פוגשים אח"כ באוניברסיטה (בחוגים להיסטוריה) הם גם תוצר של העובדה שמספיקה היום, לצערנו הרב, בגרות מינימאלית ופסיכומטרי מינימאלי כדי להתקבל למדה"ר, כך שאת הטובים שבתלמידנו בתיכון, אלה שבזכרונם נותרה הבנה יותר מעמיקה וסיפור מפורט יותר, אותם אולי נפגוש בפקולטות לרפואה/מחשבים/משפטים ומנע"ס… אבל זה כבר עניין לדיון אחר, לא?

    דר' יניב קדמן

  13. halutzim
    25 בנובמבר 2013 בשעה 13:14

    אהלן רפי,
    קודם כל ברצוני לציין שאני קורא אדוק של הבלוק שלך זה מספר שנים ונהנה מאוד.

    העלת סוגיות שאני, כאדם שרק לפני שנים אחדות יצא משערי בית הספר, מתחבר אליהן מאוד, ואני מסכים עם כל מילה.

    אם אכן תכנית הלימודים עברה שינוי משמעותי כפי שאורנה ציינה, הרי שהדבר מבורך, כיוון שלתחושתי הבריחה האינסופית מפוליטיקה במערכת הלימודים למעשה רק פוגעת בתלמיד ומסירה אחריות מעיצוב דמותו של הישראלי של מחר.

    דור

  14. 26 בנובמבר 2013 בשעה 10:21

    לרפי מן, שלום רב.
    הבורות בהכרת המדינה וחיינו כאן אינה מתחילה ומסתיימת בלימודי ההיסטוריה. היא נחלת החברה כולה, ולא רק החברה הישראלית. בני הנוער, ולצערנו גם חלק מהמבוגרים, אינם קוראים, אינם מתעניינים בחדשות, תכניות הטלויזיה ותרבות הריאליטי הורסות כל חלקה טובה. די לראות את נבחרינו נואמים בכנסת,
    ותראה את הבורות מחלחלת. הבעייה עמוקה הרבה יותר ובודאי שהיא מחייבת מחשבה מעמיקה של גורמים שונים.

  15. דפנה מוסקוביץ, מורה להיסטוריה
    14 בדצמבר 2013 בשעה 11:11

    לדנים בנושא שלום,
    שתי בעיות עיקריות עומדות בפני המורים השואפים להקנות לתלמידיהם השכלה היסטורית רחבה: הראשונה היא היקף השעות המוקצה ללימוד שתי יחידות החובה בהיסטוריה, והשניה היא אופי תכנית הלימודים.
    בשנות השמונים למדו תלמידי ישראל 9 שעות היסטוריה בשלוש שנות חטיבת הביניים, ו-12 (!) שעות בכיתות התיכון (י-י"ב). כלומר, הם נגשו לבחינת הבגרות אחרי שמוריהם לימדו אותם את תכנית הלימודים בזמן שאיפשר הרחבה, העמקה, גיוון דרכי ההוראה, דיונים בכתה ועוד.
    מאז חל כרסום בשעות ההוראה, גם של מקצועות מדעי הרוח האחרים, כשאת המכה האכזרית מכולן הנחיתו שר האוצר בשנת 2003 דאז, נתניהו, ושרת החינוך ליבנת. כיום לומדים בחטיבת הביניים 6 שעות, ובחטיבה העליונה 7-8 שעות. כלומר, יש קיצוץ של שליש מהשעות.
    הקיצוץ הזה מסביר מדוע הדרדרה ההוראה בבתי ספר תיכוניים רבים להרצאה, דקלום ושינון של סיכומים לקראת בחינת הבגרות, כשהמורים מצויים במירוץ עכברים. המפמ"רית ואנשיה, שמסורים בכל ליבם להוראת המקצוע ושואפים להעלות את רמת ההוראה, מקצצים לאחרונה במספר נושאי החובה, במטרה לאפשר למידה מעמיקה ומגוונת יותר, אבל קשה לעשות זאת עם מספר שעות לימוד מצומצם כל כך. אין שום דרך להעלאת רמת ההוראה מהחזרת שעות הלימוד שקוצצו.
    בחטיבות הביניים, בהן נותרו שעתיים שבועיות עלובות להוראת היסטוריה בכל שנת לימודים, נוהגים לעתים לאגם שעות- לחלק את 6 השעות לשנתיים שבהן ילמדו 3 שעות שבועיות. הסיבה היא ששעתיים שבועיות מותירות סימן קלוש מאד בתודעתם של תלמידים צעירים. שוב, הבעיה היא מיעוט השעות- ורק החזרת מה שנגזל תפתור את הבעיה.
    ובאשר לתוכן- תכנית הלימודים החדשה מתעלמת מההקשר הבינלאומי של ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכן מאירועים כלל עולמיים חשובים. לדעתי, עדיף היה להוריד את הנושאים שאינם קשורים לעולם המודרני- ערים וקהילות ותולדות העולם היהודי בתקופה היוונית- רומית, כדי להתמקד בהיסטוריה המודרנית, הרלבנטית לנו הרבה יותר. וגם בה- ההדגש על נושא חתך של לאומיות מחייב להזניח את כל שאר התהליכים שהתרחשו במאה התשע עשרה והעשרים, כמו למשל התהוות החברה התעשייתית, על המאבקים החברתיים, הפוליטיים והכלכליים הקיימים בה ורלבנטיים מאין כמותם למתרחש בימינו. וגם בנושא הלאומיות- התכנית מדגישה את המאבקים ההרואיים לעצמאות לאומית של עמי אירופה, אבל לא שואלת את השאלה הפשוטה- האם היה לבני אדם טוב יותר במדינה לאומית מאשר באימפריה רב לאומית? הדיון המורכב בתוצאות הקמת מדינות לאומיות חסר, וחבל. הוא מפתח מאד את החשיבה המורכבת.
    אני מציעה לאפשר לכמה שיותר בתי ספר לחזור, במסגרת תכניות לימוד בית ספריות, לתכנית הלימודים הקודמת, זו שפרשה תמונה רחבה של תמורות ותהליכים, ולנטוש את הפנטזיה הלא ריאלית של התמקדות בנושאי חתך. זה לא מתאים לרוב התלמידים. ובראש ובראשונה- להחזיר את שעות הלימוד שנלקחו מתלמידי ישראל, למען ילמדו וישכילו.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: