המשמרת של גרוניס

זהו מאמרי , שהתפרסם ב-7.3.2012. ב"הארץ" (הקישור למאמר באתר "הארץ" – כאן)

שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת, אלא באולם בית המשפט העליון.

בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות איננה רק פיסת קלף דקורטיבית. הקביעה במגילה כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כחירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".

 ב-1989 התקבלה בבג"ץ עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית – גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית – רשאית לפסול לפרסום רק מידע ש"שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע: שאין הצנזורה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.

וב-2012, בערעור אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בעניין פרשת סרן ר', בהדגשת הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.

לא במקרה נדרשו שופטי העליון לקבע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד – העיתונות. ולא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בביצת האליטות. ההסבר האמתי נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי, מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.

חירות הביטוי היא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק אורות אזהרה לעת החלטה שגויה, או יציג גם בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בנושאים שונים. ב-1956 לאחר פטירתו של מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא אכן המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. הפרלמנט מממש בדרך כלל את עקרון הכרעת הרוב, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל כל המתבונן בתהליך יודע כי החלטות רבות בכנסת מתקבלות בדרך כלל על בסיס עסקות בין מפלגות שונות. כל אחת מהן  דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי-העל שחייבים להנחות את החברה כולה (ע"ע חוק טל).

הוסיפו לכך את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את שלטונו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה.

מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם האיזונים והבלמים, שבלעדיהם לא ניתן לקיים דמוקרטיה. האנשים שמשמרים על סדר היום את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה – בהם שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי. במיוחד כאשר הכנסת מבקשת לעתים לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".

שתי מסקנות עולות ממציאות זו:

האחת – כנראה שגם בעתיד כל מי שיבקשו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת את חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא זאת בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בבית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

והמסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, נחוש והחלטתי. להבטיח שהרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.

הסיסמה המחשמלת

ככל שהטמפרטורות צונחות, כך גוברים מאמצי חברת החשמל לשכנע אותנו לכבות את השאלטר, לחסוך בחשמל. בימים הקרים הללו, כמו בשיא הקיץ, חוששים בחברת החשמל שכל תחנות הכוח גם יחד לא יוכלו לספק את צרכי הציבור.

היו גם ימים אחרים, שבהם ביקשה החברה לשכנע אותנו דווקא לצרוך יותר. באותם ימים כושר היייצור היה גבוה משיעור הצריכה. חברת החשמל נהגה כמו כל יצרן שמבקש להגביר את השימוש במוצריו. כשחיפשו סיסמה לקדם את הגברת צריכת החשמל, פנו אל הציבור. והתחרות הולידה את הסיסמה שליוותה את הקמפיין של חברת החשמל במשך שנים לא מעטות.

הנה, כך באה לעולם הסיסמה, שנחשפה לראשונה במודעה ב"מעריב" 21 בפברואר 1961:

במשך המודעה דיווחה חברת החשמל לא רק על הזוכה המאושר, שהטיב לנסח את הסיסמה. קיבלנו גם מידע על הססמאות שכמעט הגיעו למקום הראשון:

הזוכים המאושרים, אגב, זכו בעוד צ'ופר: הנחה בחשבון החשמל.

שלוש שנים אחר כך, ב-1964, פתחה חברת החשמל במסע פרסום נוסף, שנועד לגייס עוד צרכנים לבישול ואפייה על חשמל.

אם מדברים על צריכה וכל מחיר, אי אפשר שלא להזכיר את ההטבה ההיסטורית של עובדי חברת החשמל, הנהנית מחשמל חינם. הדרישה לשלול מהם את הטבה זו שבה ועולה כבר שנים רבות. ללא הצלחה, צריך לומר. ב-1966,  לפני 46 שנה, היתה זו שולמית אלוני – מחלוצות המאבק האזרחי בכלל והצרכני בפרט, שקראה לחדול מהטבת החשמל.

מאז היו עוד כמה ניסיונות, אבל ועד העובדים רב העוצמה של חברת החשמל, זה שיושב עם היד על השאלטר, סיכל זאת. בעניין הזה לא חל שינוי.  ביחס שבין הייצור לצריכה דווקא היו שינויים: האוכלוסיה גדלה, צריכת החשמל נסקה – אבל הייצור אינו עומד בקצב. אומרים לנו שעוד כמה שנים יסבול הציבור מהפסקות חשמל בשל מחסור בכוח. בנסיבות אלה, גנזה החברה כבר לפני שנים את הסיסמה "יותר חשמל – פחות עמל".

עוד על הסיסמה ותקופתה – ראו גם באתר חברת החשמל (בלי קרדיט למר שלומציון, הוגה הסיסמה…).