ארכיון

Archive for ספטמבר, 2011

ספטמבר יוק

28 בספטמבר 2011 כתיבת תגובה

התצלום שהוצג כאן של הלוח העברי, הועלה גם בבלוג המשובח של דוד אסף "עונג שבת" (המעניק עונג אמיתי לקוראיו), ושם נחשף, הודות לתגובות קוראים, הסיפור שמאחורי הלוח שצילמתי.

סיפור מעניין. קיראו כאן.

http://onegshabbat.blogspot.com/2011/09/blog-post_24.html

והנה הצילום שוב לתזכורת:

שנה טובה.

 

 

מודעות פרסומת
:קטגוריותכללי

שנה טובה

27 בספטמבר 2011 כתיבת תגובה

שתי ברכות עתיקות למדי, שלא נס ליחן, שתיהן לקוחות מהעיתון "חבצלת" מספטמבר 1905.

התוקף לא פג. גם לשנת תשע"ב

ואפשר גם בשיר, מאותה שנה:

ובייחוד מן הזאבים המתחזים כאוהבים

שנה טובה, מרתקת ורגועה כאחד.

:קטגוריותכללי

צרור הערות (1) 26.9.2011

26 בספטמבר 2011 תגובה אחת

א. מצוקת הדיור

זה קרה בספטמבר 1972, ערב ראש השנה תשל"ג. 39 שנים לפני שפרצה מחאת האוהלים וועדת טרכטנברג ניסתה למצוא מענה למחאה החברתית. מחירי הדירות הרקיעו שחקים, בין היתר בשל "המגמות הספקולנטיות", והשבועון ב"מחנה" בחר לעסוק במצוקה בגיליון החג.

לשם כך זימן הכתב אלי ניסן את עצמו ללשכת שר השיכון דאז, זאב שרף, והביא עימו זוג צעיר, נשוי עם שתי בנות, שיתנה את צרותיו בפני המיניסטר. הוא בן 27, עם תואר בפסיכולוגיה ופילוסופיה, שנה ראשונה בלימודי משפטים. היא עובדת סוציאלית, בת 25. הזוג היה נשוי שנתיים וחצי, עם שתי בנות.

החיים ב-27 מ"ר. אולמרט, 1972

"קיבלנו על עצמנו לייצג את בעיית הזוגות הצעירים", אמר הגבר הצעיר, "משום שאנחנו זוג שרמת הכנסתו, לפני הקריטריונים המקובלים היום בישראל, היא סבירה. לא גבוהה במיוחד, לא נמוכה במיוחד; אנחנו אקדמאים צעירים, בוגרי אוניברסיטה והרקע שלנו אינו ממשכנות עוני אלא ממשפחות מבוססות יחסית. העובדה שלמרות נתונים אלה אין לנו שום אפשרות ממשית להגיע לרכישת דירה, לא רק באמצעים העומדים לרשותנו, אלא גם באמצעים שיש בידי המשפחות שלנו. זה בלתי אפשרי".

האשה סיפרה לשר כיצד התגלגלו בדירות שכורות. התחילו בדירת שני חדרים, 27 מ"ר. אחר כך עברו לבית בשכירות במושב צור הדסה, 50 מ"ר. בגלל המרחק נאלצו לקנות מכונית. האוברדרפט גדל. הציעו להם להירשם להגרלה של מפעל החיסכון לבניין בגבעה הצרפתית בירושלים, אבל ויתרו "משום שהמחירים היו כאלה שלא יכולתי לגייס אפילו את הסכום הראשוני".

השר שרף סיפר לבני הזוג מה עושה הממשלה כדי לסייע לזוגות צעירים. יש בכתבה הרבה מספרים ונתונים על הוצאות הביטחון, מחירי הקרקע, שיעורי הריבית ועוד. שרף אמר גם שכדי לעצור את עליית המחירים הוא סבור שהממשלה צריכה לאסור על בניית דירות גדולות מ-120 מ"ר.

ספק אם הזוג הצעיר יצא מרוצה. אבל הכתבה היא מסמך היסטורי. לא רק בגלל העיסוק במצוקות של 1972, ובדרכים שבאמצעותם ניסתה אז הממשלה לעזור לזוגות צעירים. גם לא רק בגלל הדימיון לבעיות הדיור ב-2011.

יש עוד סיבה: בני הזוג שנבחרו לשטוח את מצוקת הדיור היו אהוד ועליזה אולמרט.

ב. חותמו של ניתאי

למחרת שידור נאומו של ראש הממשלה בנימין בעצרת האו"ם ביום שישי האחרון, החל מתנהל בפייסבוק דיון לא רק על משמעותו המונח דוגרי, אלא גם על החותם "נתניהו" שהזכיר בנאומו.  למודי ניסיון יצאו כמה גולשים, בהם כותב שורות אלה, לערוך בדיקה בשטח, כלומר באינטרנט. גוגל הוביל לאתר של אגף העתיקות, שבו אכן מופיע אזכור לחותם כזה. וגם לכך שנתניהו, האיש והחותם, כבר הופיעו לפני שנה בנאום בפני איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית בוושינגטון.

בשיח שהתנהל בפייסבוק בעקבות העלאת הקישור לחותם, הגיב חוקר התקשורת ד"ר מוטי נייגר: "ההגיון של הטיעון של נתניהו קצת משונה (איך לומר בעדינות): שם משפחתו של נתניהו אינו שמו מדורי דורות אלא שם שאימץ אביו, ההיסטוריון בנציון מיליקובסקי. הוא ניסה ליצור מצג כאילו הוא ומשפחתו מתייחסים ישירות אל אותו פקיד בן שלושת אלפים שנה ולא כך… הוא יוצר מצג שווא: 'שמי הוא נתניהו בדיוק כמו שמו של הפקיד הבכיר מימי בית ראשון ושרשרת הדורות לא ניתקה'. אני לא חלוק עליו בקשר של היהודים לארץ, אבל זה קצת כמו שאשנה את שם משפחתי לעופר ואבקש חלק שווה בירושה".

האבחנה של ד"ר נייגר מדוייקת. אין שום עדות לכך שיש קשר משפחתי בין ראש ממשלתנו לאותו נתניהו מן החותם. מדובר בפעולה נפוצה בתהליך היווצרתה של מדינת הלאום: אימוץ שמות וסמלים מן העבר כדי ליצור חוויה לאומית, שלא לומר מראית עין, של המשכיות מימים ימימה.

ההיסטוריון הבריטי הנודע אריק הובסבאום הציג את המעשה זה, כמו אימוץ של סמלים אחרים, הזו בספר שכותרו מלמדת על דרך התייחסותו לתופעה: "המצאת המסורת".

אצלנו זו תופעה מראשית ימי הציונות. כשעלה דוד גרין מפלונסק ארצה והצטרף למערכת "האחדות", עיתון מפלגתו "פועלי ציון", בחר בשם עט שהפך אחר כך לשמו העברי: בן-גוריון. גם עמיתיו למערכת נהגו כך. "כל העורכים בחרו שמות מפוצצים", כתב על כך הביוגרף שבתי טבת. "מי שפתח את 'האחדות' יכל לחשוב שנתחדשה עליו מלכות יהודה"." אחת מהן, גולדה לישנסקי, בראה את עצמה מחדש כ"רחל ינאית". יצחק שמשילביץ, לימים בן-צבי ובעלה של גולדה לישנסקי, בחר בשם אבנר. יעקב ויתקין היה לזרובבל.

אימוץ שם חדש קל מאימוץ ילד או המרת דת. אבל הוא עתיר משמעויות סמליות ומעשיות. כאשר למד בארצות הברית בחר לעצמו בנימין נתניהו בשם "בן ניתאי", מן הסתם כדי להשתלב טוב יותר בסביבתו האמריקאית. אתר "גלובס" הביא השבוע סרטון משובח שבו נראה בן ניתאי מתרגל את נאומו באו"ם, באותה אנגלית רהוטה ומרשימה, כבר ב-1978. איפה מתגלגל חותמו של ניתאי?

ג. פגישת מחזור

עולה על כל האחרות. החולצה הכחולה

על הדשא בגיבתון, בפאתי רחובות, נפגשו בסוף השבוע האחרון כמעט כל מי שהיו הנערים והנערות של גדוד "היובל" של השומר הצעיר, בקן ירושלים, אי אז בשנות ה-60. פעמיים בשבוע, לפעמים גם יותר, היינו מגיעים בחולצות כחולות עם שרוך לבן לקן ברחוב המלך ג'ורג', למרתף, ליד פחי האשפה של מסעדת "גונדולה" ששכנה למעלה. העשירים והתיירים אכלו באחת מהמסעדות המפוארות של ירושלים, לפני שמישהו שמע על שפים ומאסטר-שפים, ולמטה התווכחו הילדים על ציונות, סוציאליזם ואחוות העמים.

בקיץ ובפסח יצאנו למחנות עבודה בקיבוצים. בחופש הגדול של 1967, אחרי המלחמה, יצאנו במשאית מקיבוץ נגבה לסיור בעזה. וממש אחר כך כבר התחיל הוויכוח על  השטחים. שמענו בצמא את אזהרתו של פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שאם נשאר שם, יבוא היום שבו תוחלף הסיסמה "הטובים לטייס" ב"טובים לש"ב", כפי שכינו אז את השב"כ.

בין המסמכים שנשלפו במפגש היה גם מכתב שכתבו בשלהי התיכון שתיים מבנות הגדוד, שמחו בתוקף על הכוונה שהגרעין יישלח לקיבוץ בפאתי עמק יזרעאל. "האם נהיה שם חיוניים למדינה כמו שהיינו רוצים להיות? מדובר בקיבוץ מיושב, מבוסס, במרכז הארץ. ואנחנו רוצים לתרום לביטחון יותר מאשר בישיבה במקום בטוח כזה. אנחנו רוצים ליצור חברה חדשה. ליצור קשר אורגני בין אנשים, קשר שיתפתח וייפתח. ליצור פעילות מתמדת. השאלה אם נצליח בכך במקום שהוא מבוסס, שמרני, מאובן ולא-איכפתניקי שירדים אותנו". היו ימים.

:קטגוריותכללי

הנשים החדשות של הגליל

22 בספטמבר 2011 תגובה אחת

 כמה פעמים חלפתם בדרך צפונה, לצימר או לכנרת, על פני חץ הדרכים בין צומת גולני לצומת עילבון המצביע על הדרך לכפר בעיינה-נוגידאת? כמו מרבית הכפרים הערביים בגליל, גם בעיינה-נוגידאת, בדרומה של בקעת בית נטופה, הוא מחוץ לתחום למרבית התיירים הישראלים-יהודים העולים צפונה. כשהמדריכים בטיולים מציגים את הנוף מפסגת אחד ההרים, הוא מזכיר את שמות הכפרים הללו. מלמעלה, מרחוק, הם נראית ככתמים בהירים וצפופים בתוככי הירוק חום של הגליל. אבל להיכנס לתוכם? עוד לפני הטראומה של אירועי אוקטובר 2000 מרביתם היו ארץ לא נודעת.

  בשבת האחרונה, בזכות ידידנו אבנר, שבא מאמריקה לחגוג יום הולדת עגול וחשוב דווקא בגליל, ודווקא בסיור יוצא דופן, פנינו בפעם הראשונה אל תוך הכביש היורד לתוככי בעיינה-נוגידאת. זה היה חלק מסע מרתק למחוזות חדשים בתוככי גליל, ובעיקר פגישה עם נשים יוצאות דופן המחוללות שינוי בקהילתן.

בעיינה-נוגידאת, על כ-8,500 תושביו, הוא חיבור של שני ישובים. האחד של חקלאים, "אוכלוסיה פלאחית", כלשון אתר היישוב, ערבים ארצישראלים ותיקים, ומשנהו של בדואים שהגיעו לכאן לפני מאות שנים. עם השנים התאחדו מוניציפאלית וגם אנושית: כבר כמה דורות שיש נישואים רבים בין החקלאים לצאצאי הנוודים.

מהגליל גם להודו. הינדיה סולימאן וחברותיה

להמשך קריאה…

:קטגוריותכללי, מסעות תגיות: , ,

"היא לא סמולנית": המותג והסיכוי

20 בספטמבר 2011 6 תגובות

המאבטח בכניסה לקניון השכונתי עצר אותי בשבוע שעבר. מה הולך לקרות בעבודה, שאל. התחלתי להסביר לו על הסיבוב הראשון שהסתיים ללא מנצח, ושהולכים לסיבוב שני, אבל התברר לי שהוא בקי בכל הפרטים. העסיקה אותו השאלה למי ינסו מצנע והרצוג לתת את קולות תומכיהם.

אחר כך הפתיע אותי המאבטח. "אני איש ימין, אבל התפקדתי לעבודה. אני בעד שלי", אמר.

כשסיימתי את הקניות חזרתי אליו. הוא עדיין עמד במשמרת. גלגלנו שיחה על המצב. הוא הסביר מדוע הוא תומך דווקא בה. "היא על הכפאק", אמר. "היא חברתית". ואחר כך הוסיף: "היא לא סמולנית". אני מאיית את כך, בסגנון הטוקבקיסטי, כי נדמה היה לי שהוא סינן "סמולנית" בדיוק באותה ארסיות שבה נכתבה המילה בשנים שמגיבים הוסיפו אותה מתחת למאמרי ב"מעריב".

הבהוב של תקווה. הבחירות בעבודה

שיהיה ברור: מבחינתי הכינוי "סמולני" או סתם "שמאלני" איננו עלבון. זו מחמאה, במדינה שבה ההתלהמות הלאומנית, עם או בלי פאנדמנטליזם דתי-לאומי, הופכת את הימין לאזור סכנה מבחינה מוסרית, ביטחונית, מדינית ובכלל.

אבל האמירה "היא לא סמולנית" הסבירה לי בדיוק מדוע אני מנהל במרץ בלתי אופייני מיני-קמפיין לבחירתה של שלי יחימוביץ בשיחות עם חברים, בפייסבוק וגם כאן, בבלוג הינוקא שלי. כי מעבר לכישוריה הפרלמנטריים, הערת המאבטח הייתה עוד סימן לכך שיחימוביץ מצליחה, טיפין טיפין, לסדוק לראשונה את החומה שעוטפת בשנים האחרונות את הסמול. סליחה, את השמאל, בשיח הציבורי בישראל.

התיוג "סמולני" מלווה את השמאל כבר כעשור. כשחיפשתי הגדרות למונח, בממלכת הטוקבקיסטים המתלהמים (אינטרנט, בלע"ז),  מצאתי באתר "פרש", שרוח ימנית מנשבת בדרך כלל בין דפיו, את ההגדרה הבאה, שנכתבה ב-2004 : "סמולן" – שמאלני קיצוני משולי המחנה שמשקלו רב רק בתקשורת, אך בהגיעו להתמודדות דמוקרטית, ספק אם עובר את אחוז החסימה. זהו מחנה שהולך וקטן מבחירות לבחירות ושכל הוויתו משדרת קוטן אמונה בסיכויי שרידותה של מדינת היהודים ככזו ("סמול"" – תרגום ל"קטן" באנגלית משולב ב"שמאל" אידיאולוגי בישראל). "סמולן" בעיני – מי שדבק בהגדרת המדינה כדמוקרטית בלבד ומתנגד להגדרתה כיהודית ומעוניין בהגדרתה כ "מדינת כל אזרחיה" (כפירה בזכות הקיום של מדינה יהודית). זו התייחסות מצומצת לסמולן, בפירוש מרחיב במקצת, ניתן לכלול בהגדרה גם את מי שאינו מצהיר על סלידתו ממדינה יהודית, אך פועל ומעדיף תמיד ערכים הנחזים כהומניים ודמוקרטים כלליים, על חשבון כל המתקשר או נובע מהערך של "מדינה יהודית" והבטחת המשך קיומה ככזו.

  עד כאן ההגדרה. וזה, פחות או יותר, הדימוי שנושאים על גבם בעשור האחרון אנשי השמאל במרחב הציבורי הישראלי. זה המיתוג שנצרב בעורם של מי שנמצאים משמאל למרכז הפוליטי. חלק גדול מהם, אני משוכנע, נושאים את התו הזה בגאווה רבה. כאמור, גם אני, אף שאיני חותם על כל מרכיבי ההגדרה.

  הבעיה היא שעם השנים התקבע המותג סמולני כתיוג שלילי בתודעתם של רבים מדי מאזרחי ישראל. וכדרכם של מותגים הוא חוסך למשתמש בו מחשבה, דיון, או בירור העובדות. די במילה אחת כדי להגדיר מוצר, מקום או אדם: מיד עולות במוחך כל האסוציאציות והתחושות שביקשו  לטמון בראשך "מעצבי המותג" למיניהם.

  במקרה הזה, לא יועצי שיווק מתוחכמים עשו זאת, אלא איזו רוח עיוועים המונית, שהסתייעה בוודאי בנסיבות המדיניות, הביטחוניות והמשפטיות: התוצאות הטרגיות של הסכם אוסלו, מהלך היסטורי וחשוב שהשתבש ממגוון של סיבות, שלא כאן המקום לעסוק בהן; האינתיפאדה השנייה על נרצחיה הרבים; פעילותו האקטיבית המרשימה של בית המשפט העליון בהנהגת אהרן ברק לחיזוק המימד הדמוקרטי וההומני בחיים הציבוריים בישראל,  ובכלל, החרפת השסע התרבותי והפוליטי בחברה הישראלית.

    ועכשיו אנחנו כאן, בספטמבר 2011, במציאות מדינית ואסטרטגית מאיימת, כאשר ניווטם של נתניהו-ליברמן ושות' ממשיך לגלגל את ישראל במדרון. ומה כוחו של השמאל? רוחו השפויה לכודה תחת המותג "סמולן", המנכר אותו מחלק ניכר מהציבור הישראלי.

   האמירה "היא לא סמולנית" מעידה כי יחימוביץ נוהגת בתבונה כשהיא מעדיפה לא להשקיע עצמה ברטוריקה המוכרת (והמוצדקת) על הצורך בוויתורים מרחיקי לכת של השטחים, כולם או מרביתם. זו איננה פוליטיקה צינית  אלא תבונה פוליטית. שהרי רק כאשר אנשי השמאל יחלצו עצמם מכבלי המותג "סמולנים" – בעידן שבו מותגים ושיווק אינם רק בחלונות הראווה ובקניונים אלא גם בפוליטיקה –  הם יוכלו לשוב לעמדות כוח ולהשפיע, לא רק לדבר. לחזור למקום שבו יוכלו להוריד להחזיק שוב את ההגה, לנסות למשוך אותו חזרה מקצווי הימין החברתי וגם המדיני. לא רק להידחק במושב האחורי ולזעוק.

      בימים שבהם מפת התקשורת הישראל היתה רוויה בעיתונים מפלגתיים, נמצאו רבים מעורכי עיתונים אלה בדיוק באותה דילמה: איך פורצים מהמעגל הצר של קהל השבוי, תומכי המפלגה, ופונים לציבור רחב יותר. באותם ימים רווחה האמירה: "כדי שעיתון פוליטי יהיה בעל השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים; וכדי שיהיו לו קוראים רבים, צריך ‫שלא ידובר בו יתר על המידה על פוליטיקה".

      זה מה שמנסה עכשיו יחימוביץ לעשות, כדי לחלץ את השמאל מהשלולית שנדחק אליה בשולי המפה הפוליטית: כדי שתוכל לקדם אג'נדה של השמאל, במקומות שבהם אפשר להשפיע, היא צריכה לגייס חלק משמעותי מהציבור. כדי שתוכל לעשות זאת, עליה לצמצם את העיסוק הפומבי במה שזיהה עד עתה את השמאל בעיני הציבור והפך אותו לסמול.

     זה מהלך מתוחכם וראוי. מה גם שניסיונה הפוליטי הופך אותה, כפי שכתבתי כאן לפני הסיבוב הראשון, ל"סוכנת הפוליטית" הראויה ביותר של רוח המחאה החברתית במסדרונות הכנסת. חשבתי כך גם קודם, אבל דבריו של המאבטח בקניון (לצד הסקר שהעניק לעבודה בהנהגתה 22 מנדטים) שכנעו אותי שמיתוגה המתעצב כ"חברתית" ובעיקר כ"היא לא סמולנית" הופך אותה להבהוב הראשון של תקווה לשמאל.

איומי ספטמבר? יש מענה

11 בספטמבר 2011 תגובה אחת

ספטמבר כמעט במחציתו, אבל השעון ממשיך לתקתק. הנה עוד רגע יתחולל הצואנמי המדיני המובטח: באו"ם, בשטחים, איפה לא. פחד אלוהים.

אז יש פתרון: הוא מצוי על גדר בשכונת קריית משה בירושלים. מי אמר שיש חודש כזה, ספטמבר?

ספטמבר יוק. אפשר להתכונן לחגים בראש שקט.


 

:קטגוריותכללי תגיות: , ,

ימים רחוקים: הקשר הציוני טורקי

6 בספטמבר 2011 כתיבת תגובה

טור זה פורסם לראשונה במדורי "העידן האנלוגי" בכתב העת המקוון "העין השביעית" ביוני 2010, לאחר המשט לעזה.

 זה קרה לפני כמאה שנה, בקיץ 1910: עורך העיתון "הטורקי הצעיר" קם מכסאו במערכת באיסטנבול – אז קראו לה קושטא – והודיע לבעלי העיתון שהוא מתפטר. בכך הסתיים פרק קצר אך יוצא דופן בהיסטוריה של העיתונות היהודית: ימים שבהם ההסתדרות הציונית והטורקים-הצעירים היו שותפים להוצאתו לאור של יומון, בטאונה של התנועה ששלטה באימפריה העותמנית, בשפה הצרפתית. האיש שפעל להקמת העיתון והיה עורכו למשך כשנה, עד שהחזיר את המפתחות בכעס, היה זאב ז'בוטינסקי, לימים מנהיג בית"ר וראש התנועה הרביזיוניסטית.

 היומון הצרפתי היה רק חלק אחד מ"מפעל העיתונות" שהפעילה באותם ימים ההסתדרות הציונית בקושטא, כחלק ממאמץ להשפיע על דעת הקהל – הטורקי והיהודי גם יחד – לאחר המהפכה ביולי 1908, שבמהלכה תפסו הטורקים-הצעירים את השלטון והדיחו את הסולטן.

 המהפכה בטורקיה תפסה את ז'בוטינסקי באותו שלב בחייו שבו הבין שעיתונאי אינו יכול לכתוב לאורך ימים בלא שיעמיק את השכלתו וירחיב אותה. "נטמעתי עתה בלב ההמון הציוני כמו שהייתי קודם, בימי הפילטונים ה'קלים', טמוע בשורת הלבלרים, ליצני הקולמוס השכורים לשעשע את הבטלן הקורא; כמו שגם לפני זאת, ברומא, נטמעתי בנוער האיטלקי השותה יין מכרמי פראדקאטי וגרוטאפראטה בחברת התופרת הצעירה. ואני, אני, אני – אייני? – ואף גם זאת: אני נותן ואיני מקבל. בור עז פנים וחצוף, הנה מניף אני תורה לקהל, תורה שאינני יודע אותה.

 "כי מיום עוזבי את האוניברסיטה כלום לא למדתי, אבל לימדתי, רק לימדתי. כל עיתונאי יודע את הרעבון הזה, רעבון המוח שהוא מריק אותו מדי יום ביומו, שופך את תוכנו לפני הקוראים, ואין לו זמן למלא את החלל המתרוקן… באסטא!".

 ז'בוטינסקי הוציא עצמו אפוא לשבתון בווינה. הוא  מיעט להיפגש עם אנשים ואף הדיר רגליו מרוב האסיפות הציוניות. "זללתי ספרים", כתב באוטוביוגרפיה שלו, ספרים על בעיית הלאומיות, על ההיסטוריה האירופית, על תולדות הצוענים. "מתוך כל ספר וחוברת העתקתי קטעים: בעברית רשמתי אותם, למען אתמחה גם בשפתנו, שגם אותה לא ידעתי כהוגן: דרך, אגב, מאז הורגלתי לעברית בכתב הלטיני, שגם עתה קל ונוח הוא לי מהמרובע האשורי".

                                                        ***

ואז פרצה המהפכה בטורקיה.

ז'בוטינסקי כבר מילא את מצבריו, והזיק העיתונאי ניצת בו שוב. הוא חזר למשימותיו העיתונאיות בקושטא, תחילה כשליח עיתון רוסי בפטרבורג. "הטורקים-הצעירים צמאו לפרסום", תיאר ז'בוטינסקי את המציאות שאינה משתנה לעולם, שבה פוליטיקאים זקוקים לעיתונאים כאוויר לנשימה. "אין מספר למיניסטרים שקיבלוני והודיעוני פה אחד כי ארצם היא גן עדן מעתה ועד לנצחי נצחים, ואין עתה הבדל בין טורקי ובין יווני או ארמני – כולם 'עותומנים', אומה אחת, וגם לשון אחת… וגם בדבר כניסת היהודים – אותה הדעה לכולם: למה לא? נשמח מאוד אם יתפזרו בכל נפות המדינה, ובפרט במקדוניה, ובייחוד אם יתחייבו לדבר 'עותומנית'".

 אחר-כך התגייס לפעול בשליחות "מפעל העיתונות" של ההסתדרות הציונית. המפעל נולד במוחם של כמה מבכירי התנועה הציונית, בשנים שאחרי מות הרצל. הסולטן עבדול חמיד השני איכזב את חוזה המדינה ולא העניק לו את הצ'רטר המקווה לארץ ישראל, אבל גם ליורשיו של הרצל היה ברור שכל עוד פלשתינה תחת השלטון הטורקי, אין להפקיר את הזירה התקשורתית, וחייבים להמשיך בדיפלומטיה ציבורית.

יחד עם נשיא ההסתדרות הציונית דוד וולפסון ואישים אחרים גובשה התוכנית להוציא לאור בקושטא ארבעה עיתונים: יומון צרפתי "כללי" שנקרא "הטורקי הצעיר"; שבועון ציוני בצרפתית שנקרא "לאורור" ("השחר"); שבועון בספרדית, "אל ז'ודיאו"; ושבועון עברי, "המבשר".

 בעריכת "הטורקי הצעיר" היה לז'בוטינסקי שותף מקומי, "טורקי אמיתי", כלשונו, ג'לאל (או בכתיב של אותם ימים: דז'לאל) נורי-ביי, צעיר שלמד בבלגיה ואביו היה פקיד גבוה בשלטון העותמני. בספרו "דוד וולפסון – האיש וזמנו", כתב מרדכי אליאב כי תמורת תמיכה של 1,000 ליש"ט בשנה לעיתון התחייב נורי-ביי לפרסם כל ידיעה ומאמר שיועברו אליו על-ידי "ועדת העיתונות" הציונית שפעלה בקושטא, ואף להקפיד שהעיתון יבטא בעמודיו קו פרו-ציוני. בחודשים הבאים עורר העיתון עניין רב בצמרת הממשל הטורקי, והוואזיר הגדול (ראש הממשלה) ושר הפנים ביקשו להופכו לביטאון ממשלתי. בשיחה שקיים ז'בוטינסקי עם הוואזיר הגדול נדונה הצעה לשמור על המתכונת של תמיכה כספית וקו מערכתי; אלא שהפעם מדובר היה בסובסידיה ממשלתית, ובתמורה יתמוך העיתון במדיניות החוץ של האימפריה.

                                                                   ***

כהונתו של ז'בוטינסקי לא האריכה ימים. קיצוצים תקציביים, ולא פחות מכך מחלוקת אידיאולוגית, הביאו להתפטרותו. הניצוץ שהצית את המחלוקת היה, לדברי ז'בוטינסקי, הופעת ספרו של הפעיל הציוני ההולנדי יעקבוס כהן, שבו תבע לכונן ללא דיחוי אוטונומיה מדינית וממשלה עברית לארץ ישראל, ולהקים צבא עברי. הוא העלה על הנייר מה ששנים אחר-כך יתבע ז'בוטינסקי עצמו, כאשר יקים את ההסתדרות הציונית החדשה, נושאת דגלה של התנועה הרביזיוניסטית.

 אלא שבדרישות שנכללו בספר היתה חריגה בוטה מן המדיניות שנקבעה זמן קצר קודם לכן, שאין להרגיז את הטורקים אלא לבקש רק היתר לעלייה יהודית ולשימוש בעברית. לדברי ז'בוטינסקי, המונח אוטונומיה היה בעיני הטורקים-הצעירים "פסגת הטריפה וצמרת התועבות". פרסום הספר והפצתו בקושטא, כפי שעשה יעקבוס כהן, עלולים היו, לדבריו, להביא לסגירת העיתונים הציוניים ולגירוש עורכיהם.

 "זוהי האירוניה של הגורל", כתב ז'בוטינסקי, "ויותר מאירוניה – קומדיה. שדווקא אני, ולא אחר, נבהלתי מהרעיונות האלה. ואולם חי נפשי שלא הרעיונות הבהילוני, כי אם ההפקר השולט בהנהלתנו".

ז'בוטינסקי סיכם את הניסיון הטורקי שלו כ"טרחה ללא תועלת" ו"עבודת חינם". שנים אחדות אחר-כך, כשהיה בין יוזמי הקמת הגדודים-העבריים במלחמת העולם הראשונה, כדי לתת יד למאמץ המלחמה של ארצות-הברית ובריטניה, נזכר בחוויה הטורקית. כבר אז, כתב, "נתפתחה אצלי הכרה פנימית מוצקה ואיתנה: במקום ששולט הטורקי שם לא תאיר השמש ולא יצמח העשב, ובלא התפוררותה של הקיסרות העותומנית אין תקווה לתחייתה של ארץ ישראל".

ידעתי, כתב ז'בוטינסקי, כי טורקיה תוכה שוק על ירך, ולא מדובר היה בניחוש. "ישבתי בטורקיה זמן מרובה ככתב של עיתונים. אני מעריך מאוד את מלאכת העיתונאי: כתב העושה את מלאכתו באמונה יודע על הארץ שמשם הוא כותב הרבה יותר מאיזה שגריר שהוא. לפי הסתכלותי – לעתים קרובות גם יותר מכל פרופסור מקומי". כך ביקש לסייע לחיסול האימפריה העותמנית ששלטה גם על ארץ ישראל.

ועוד פרט מאותה הרפתקה תקשורתית: ז'בוטינסקי כתב באוטוביוגרפיה שלו כי בפעילותו בקושטא הסתייע, בין היתר, ב"יועץ חוקי ומדיני", יצחק נופך, "שעוד לפני כמה שנים עלה לקושטא ללמוד את המשפט הטורקי". ד"ר נופך היה לימים אחד השופטים היהודים בארץ ישראל, והראשון שניהל את משפטיו בעברית. בתו, חמדה נופך, שנישאה לראובן מוזס, הקימה את כתב-העת "לאשה" והיתה העורכת הראשונה שלו. בנם, יצחק נופך-מוזס, ורעייתו מרים (מימי) הם מבעלי השליטה בתאגיד התקשורת של "ידיעות אחרונות".

 לטורים נוספים מהמדור "העידן האנלוגי" – לחצו כאן. לאתר "העין השביעית" – לחצו כאן.

:קטגוריותכללי
המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.