מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951

המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".

ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".

בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.

הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו  כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב: