ארכיון
התבונה היהודית והיוהרה הישראלית
קטע העיתון המובא כאן, מ"מעריב" בדצמבר 1971, הוא עוד אחד מאותם מסמכים שקריאתם מעוררת צמרמורת. הנה, שחור על לבן, עדות נוספת לעוורון שאפיין אותנו בימי האופריה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים.
מעריב, 31.12.1971
בידיעה מימין, דבריו של הוגה הדעות היהודי פרופ' הרברט מרקוזה, שהגיע אז לביקור בישראל. מרקוזה היה בין הפילוסופים שהשפיעו יותר מאחרים על "השמאל החדש", שהתפתח בעיקר במערב אירופה באותן שנים. מרקוזה ו"השמאל החדש" לא היססו למתוח ביקורת על ישראל שאחרי 1967.
הכותרת "אני מוכן לחתום שישראל היא המכשול העיקרי לשלום" כוללת מסר מדויק: היה יותר משמץ של סיכוי שהמצרים היו מוכנים להסדר שבמסגרתו תיסוג ישראל מסיני אל הגבול הבינלאומי. "ישראל היא הצד החזק ויכולה להרשות לעצמה ויתורים", הטיב מרקוזה לתאר את המציאות. אבל ירושלים הפנתה את גבה.
מרקוזה התקשה להבין את המנטליות הישראלית, במיוחד לאחר הניצחון ב-1967. היו אלה השנים שבהן אמר דיין "אנחנו מחכים לטלפון מן הערבים", ואחר כך קבע כי "מוטב שארם א-שייח' בלי שלום – מאשר שלום בלי שארם א-שייח'".
אלה גם היו השנים ימים שבהם טרפדה ראש הממשלה גולדה מאיר את נסיעתו של נשיא הקונגרס היהודי העולמי נחום גולדמן לשיחות בקהיר. מהלך זה של גולדה הוליד באפריל 1970 את "מכתב השמיניסטים", ביטוי כמעט ראשון מסוגו של אי הנחת בקרב גורמים בישראל מהקו הקשוח של גולדה מאיר.
ביטוי ראשון של אי נחת מקשיחות ממשלת גולדה. "מכתב השמיניסטים". מעריב, 28.4.1970
בסוף 1971 העביר מרקוזה מסר חד וברור, של מי שהתבונן מהצד במציאות המזרח תיכונית.
עכשיו הביטו בידיעה השניה, משמאל. עוד ביטוי של יוהרה ישראלית. האם שכח אלון שכשנתיים קודם לכן, הסתבך באופן מביך באמירת רהב אחרת? אז בינואר 1970 הכריז מעל דוכן הכנסת כי "מטוסי חיל האוויר של האויב לא יזכו לחצות את קו הרקיע שלנו ולאיים בפצצותיהם על ריכוזי אוכלוסין".
לא חלפו אלא ימים ספורים, ובום על-קולי העיר את תושבי חיפה משנת הצהריים שלהם, סמוך לארבע אחרי הצהריים. היה זה מטוס "מיג 21" רוסי, שחדר לקו הרקיע הישראלי, והצליח לשוב בשלום לבסיסו.
הבום הרעיד לא רק את השמשות בחיפה, אלא גם את יוקרת חיל האוויר הישראלי ומערכות ההגנה האווירית. ישראל הגיבה, כבר באותו ערב, בסדרת בומים על קוליים של מטוסי חיל האוויר מעל דמשק, חומס, חאלב, חאמה ולטקיה.
אלון, כמו עמיתיו לממשלה, היה עדיין מסוחרר מהניצחון ב-1967. כולם בצמרת היו באותה תחושה: הערבים לא יעזו לתקוף, ואם ישתטו לעשות זאת צפויה המלחמה להיראות כמו היום השביעי של מלחמת ששת הימים. עוד זבנג וגמרנו.
הדברים של מרקוזה ואלון נאמרו בדצמבר 1971.
השעון כבר תקתק לקראת אוקטובר 1973.
גנדי ואנחנו (2)
האם היה מהטמה גנדי עוכר ישראל שליבו נטה לצידם של הפלסטינים, או שגילה תמיכה גם למפעל הציוני? ברשומה הקודמת נכללו כמה מהתבטאויותיו השנויות במחלקות, שעוררו בשנות השלושים והארבעים של המאה הקודמת תרעומת קשה בקרב אישים יהודים.
אבל יש גם דברים אחרים: אהדה לשאיפות של העם היהודי, ותקווה כי ניתן יהיה לממש אותן תוך התחשבות עם הערבים תושבי הארץ.
הדברים נאמרו בשנת 1931, בראיון שערך עיתונאי מארץ ישראל עם מנהיג המאבק ההודי לעצמאות. המראיין היה עורך העיתון "דואר היום" איתמר בן-אב"י, בנו של אליעזר בן-יהודה. בדיווח על הראיון ניכרה התפעמותו של העיתונאי מגודל הרגע, מעצם המפגש עם אחת הדמויות החשובות ביותר בעולם באותה תקופה.
השניים נפגשו בעת שגנדי שהה בלונדון לדיוני "השולחן העגול" עם צמרת השלטון הבריטי על עתידה של הודו. הראיון ב"דואר היום" פורסם ב-15 בדצמבר 1931, וניתן לקריאה היום בקלות רבה הודות לאתר עיתונות יהודית היסטורית.
"לא אנסה להסתיר כי לבי הכה בי גלים מהתרגשות שידעתיה רק פעם אחת לפני כן, בימי ראיוני הראשון עם מוסולוני", כתב בן-אב"י בתארו את תחושותיו בדקות שלפני הפגישה עם גנדי.
"בעשרים שנות מנהיגותו ההודית לא נמצא גם הפגם הקטן ביותר בכל פעולותיו ומעשיו", כתב. דמותו הסגפנית של האיש רק חיזקה בעיני בן-אב"י, בדומה לרבים מבני התקופה, את עוצמתו. "אין כמעט שן אחת לחניכיו הקדומות, וגלגלת ראשו העגול מבליטה בקרחותה הרצויה והמבריקה את אדישותו המוחלטת לפעולת קלסתרו על הבאים לראותו… אכן אוצר שלד בשרי זה ברזונו המרתיע כוח היולי ורוחני, שלא רק אנגליה עם כל קיסריותה הגאה, אלא העולם כולו… מוכרחים להתחשב עימדו".
אחרי תפילה קצרה הובאה לגנדי מכונת הטוויה, שהיתה לאחד מסמליו המוכרים, והופעלה על ידו גם בעת שיחות עם אורחים.
הנה כך מתאר בן-אב"י את תחושתו ברגע שבו הרים גנדי את עיניו והביט בארח מארץ ישראל:
על פי בן-אב"י, בראשית השיחה ביקש ממנו המנהיג ההודי להקפיד על תעתיק נכון של שמו:
אחר כך עברה השיחה לנושא הלאומי. "הגד נא לאחיך", אמר גנדי, "כי עוקב אני את שאיפותיהם באהדה רבה".
ונחזור לנושא שבו פתחנו את הרשומה הקודמת על גנדי, היהדות והציונות: הקמת אתר ההנצחה למנהיג ההודי בירושלים. מימוש יוזמתו של חבר מועצת העיר ד"ר מאיר מרגלית, תהיה צעד ראוי עד מאוד. העיר קדושה לשלוש דתות, וגדולה דיה כדי להכיל גם את מורשת גנדי.
זו לא תהיה רק מחווה למנהיג ההודי ולערכיו האוניברסליים לחרות ולאי-אלימות. זו תהיה תעודת כבוד לירושלים.
גנדי ואנחנו (1)
ב"ישראל היום" התפרסם בשבוע שעבר מכתבו של שכני רפאל יוליוס, שאינו רואה בעין יפה את היוזמה להקים בירושלים מתחם מדיטציה על שמו של גנדי. לא אלוף פיקוד המרכז (והמטיף לטרנספר) שנרצח בידי מחבל במלון היאט לפני כעשור. הכוונה למהאטמה גנדי, מי שהוביל את המאבק הבלתי אלים נגד השלטון הבריטי בהודו, ומצא גם הוא את מותו בידי מתנקש.
יוזם הנצחתו בבירה של המנהיג ההודי הוא חבר מועצת עיריית ירושלים ד"ר מאיר מרגלית. "המחווה הזו מגיעה באיחור של 64 שנה", צוטט ד"ר מרגלית באתר NRG. "היינו צריכים כבר מזמן להוקיר אישיות בסדר גודל עולמי כזה שפרצה גבולות לא רק בהודו, אלא בעולם כולו".
אבל בירושלים, כמו בירושלים, כבר מתחילה להתארגן מחאת חרדים. האתר המתוכנן מיועד גם לכלול, אבוי, פסל של גנדי. והצבת פסל של גוי שהאמין בבודהיזם היא בעיני החרדים חילול קודש של ממש.
אלא שמכתבו של יוליוס אינו עוסק בהיבט הדתי, אלא הלאומי. "כנראה שכחו פרנסי העיר, ואולי לא ידעו, שיחסו של גנדי להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל היה רחוק מחיובי", כתב יוליוס.
עמדותיו של גנדי מעולם לא היו סוד. באוטוביוגרפיה שלו, הקרויה סיפור ניסויי עם האמת ובמקומות נוספים כתב בין היתר: "מדוע לא יראו הם (היהודים) כבני עמים אחדים עלי אדמות, את אדמתם בארץ שבה נולדו ושבה מוצאים את מחייתם?" ובמקום אחר: "קריאת היהודים להעניק להם בית יהודי איננה נראית לי. פלסטין שייכת לערבים, בדיוק כשם שאנגליה שייכת לאנגלים, צרפת לצרפתים. היהודים שנולדו בצרפת כמוהם כנוצרים שנולדו בצרפת – הם צרפתים. אך לדעתי שגו הם (היהודים) שגיאה חמורה בנסותם להשליט עצמם על פלסטין בעזרת בריטניה ואמריקה, ועתה גם בעזרת הטירור במערומיו".
דבר, 6.5.1947
בכתבו טרור, התייחס גנדי להגברת פעולותיהן של אצ"ל ולח"י נגד הבריטים בשנים האחרונות של המנדט הבריטי. הגדרת פעולות אלה כטרור, אגב, היתה שגורה גם על מנהיגי היישוב, שגינו בריש גלי את הטרור היהודי.
עוד בחייו של גנדי עסקה העיתונות הארץ-ישראלית בהתבטאויותיו. אחת העדויות הראשונות על יחסו הצונן למפעל הציוני נחשפה לציבור בראשית אוקטובר 1929, לאחר מאורעות תרפ"ט. על פי ידיעה, שהופיעה בעיתונים ערביים וצוטטה בארצות הברית, דרש גנדי מן המשנה למלך – נציג הכתר הבריטי בהודו – "להרשות לו סידור גדוד מיוחד בן עשרים אלף הודים שיישלח ארצה ישראל על מנת להגן על המקומות הקדושים של המוסלמים בפני היהודים".
העיתון "דואר היום" שדיווח על כך הוסיף כי "ידיעה זו, שמלכתחילה לא נתן איש אמון בה, הוכחשה אחר כך על ידי גנדי". אולם עוד קודם ההכחשה שיגר אליו מר עזרא, יהודי יליד הודו שהתגורר באותה עת בשאנחאי בסין, מכתב שבו ביקש מגנדי הבהרות באשר לאמירה שיוחסה לו. האומה היהודית, כתב לו עזרא, "אינה אומה מתנפלת", ועל כן הופתעו היהודים שהמנהיג הידוע בסיועו ל"עדות ומיעוטים מדוכאים" מתייחס כך לרצונו של עם בחופש ועצמאות.
את מכתבו, שפורסם ביומון "צ'יינה פרס" באנגלית שהופיע בשאנחאי, סיים עזרא כך: "האם יכול גנדי המשחרר, האדם בעל הנפש הרחבה, מגן הנדכאים, לצדד בזכות הרוצחים, השודדים ובעלי האינטריגות? קשה להאמין כזאת".
ב-1931, כשהגיע גנדי בלונדון לצורך שיחות עם ראשי השלטון הבריטי, שוחח בין היתר עם כתב העיתון "ג'ואיש כרוניקל". בראיון גילה הבנה לשאיפה לציון אך אמר כי אסור שהשיבה לשם תעשה על כידונים. וכך אמר בין היתר: "ירושלים האמיתית היא ירושלים של מעלה, ואת הציונות הרוחנית הזאת יכול היהודי להגשים בכל מקום בעולם".
דבר, 9.10.1931
המנהיג היהודי אמריקאי סטפן וייז הגיב לדברים באמירה בנוסח קשוט עצמך תחילה: אם כך, מדוע זקוקים ההודים לנכוחות פיזית בהודו? מדוע אינם יכולים להסתפק בהודו הרוחנית בכל מקום אחר בעולם?
אישיות יהודית אמריקאית בולטת אחרת, חיים גרינברג, מראשי תנועת העבודה הציונית, כתב שדברי גנדי היו איתות אזהרה להנהגה הציונית, שפנתה רק לדעת הקהל באירופה ובאמריקה, והזניחה את הקולות העולים באסיה. "ביננו לבין הכוחות המתעוררים באסיה עומדת מחיצה של זרות, אי הבנה והתנכרות. השלכנו את יהבו יותר מדי על היום, הזנחנו את המחר", כתב גרינברג. "בטחנו במקורות הכוח והשלטון הנוכחיים, ב'פריץ' הישן, ולא החשבנו את היורש שלו".
דבר, 10.11.1931
אלא שגנדי מתח ביקורת לא רק על דרכם של הציונים. בשנת 1939, כאשר הרדיפות אחר היהודים בגרמניה היו כבר ידועות ברחבי העולם אמר בשיחה עם תומכיו על המאבק הבלתי-אלים: "אמת, כי היהודים עצמם לא עשו כל מעשי אלימות, אולם המיטו על הגרמנים את קללת המין האנושי ורצו שאנגליה ואמריקה תלחמנה למענם בגרמניה".
הטענה כאילו מלחמת העולם העומדת לפרוץ איננה אלא מזימה של היהודים היתה טיעון מוכר בפי אנטישמים באותה עת. משום כך נזעקו אישים יהודים בכירים למחות על הדברים. הלורד הרברט סמואל, מי שהיה הנציב העליון הראשון של בריטניה בארץ ישראל, שיגר אליו מכתב שהכחיש נמרצות את הטענה כאילו היהודים משתוקקים למלחמת נקם בגרמנים. גם הפילוסוף מרטין בובר היה בין האישים הבולטים שמתחו ביקורת על דברי גנדי. גנדי התנצל בחצי פה.
דבר, 23.6.1939
הוא הגיב גם לטענה שרווחה בקרב חוגים יהודיים כאילו יחסו העוין לא היה אלא מהלך פוליטי, נועד לרצות את המוסלמים בהודו. גנדי הגיב: "לא פעם אמרתי כי לא אמכור את האמת אף למען שחרורה של הודו, וכל שכן לא אעשה זאת כדי לקנות את ידידותם של המוסלמים". במאמר שפרסם איחל ליהודים כי הרדיפות נגדם ייפסקו, ו"שאלת ארץ ישראל תיפתר לסיפוק רוחם של כל הצדדים המעונינים בה".
גם כשציינו בשנת 1969 100 שנה להולדתו של גנדי, לא ניתן היה להתעלם בישראל מסוגיית יחסיו ליהדות וציונות. "מה חבל שאדם גדול כמותו גילה עיוורון גמור כל כך בכל הנוגע לדיכויים, עינויים, השפלתם והמתתם של היהודים", כתב סופר מעריב בהודו ס. קרישנאמורתי. "יתכן שגנדי לא היה בקי בתולדות היהודים ובסבלותיהם. אחרת קשה להבין כיצד יכול היה אדם כמותו לכתוב את אשר כתב". וסיכם: "אילו היה גנדי יהודי, בוודאי היה נהפך לאחד ממנהיגיה הראשיים של היהדות, ולעמיתם של הרצל וויצמן".
***
ובחזרה לעניין אתר הזיכרון והיוגה המתוכנן בירושלים.
האם "השאלה היהודית" אמורה לעמוד בלב הדיון וההחלטה, או מעמדו הבינלאומי של גנדי כמי שהוביל מאבק לאומי אמיץ תוך דבקות בדרכי שלום והמנעות ממעשי אלימות?
צריך להכיר גם את ההיבט היהודי. אבל ירושלים ראוי לה שתבחר בנקודת המבט הרחבה, האנושית, האוניברסלית. ובוודאי שאסור שהעיר תיכנע, שוב, לאיומי החרדים.
הערות שוליים להיסטוריה 