מול החומה: על גבול מקסיקו

מסע נינוח של כחצי שעה בטרולי, הרכבת העירונית של סאן דייגו, מוביל ממרכז העיר אל הקצה הדרומי של קליפורניה. שם, ברובע סאן איסידורו, נושקת ארצות הברית לשכנתה הדרומית. התחנה האחרונה של קו הרכבת סמוכה מאוד לקו הגבול: בירידה מהקרון מקדם את פני הבאים שלט המורה על מסלול המעבר ברגל למקסיקו. חולפים על פני כמה מזנונים ומזללות, חלפני כספים וחנויות של טלפונים סלולריים, וכבר ניתן לעבור דרומה, לעיר המקסיקנית טיכואנה, למדינה המקסיקנית באחה קליפורניה ("קליפורניה התחתית").

בחודש שעבר ניצלתי שהות קצרה בסאן דייגו – עיר של בסיסי צי, חוף פסטורלי, בתי מלון, מרכז כינוסים ענק ממדים ושמש קיצית באמצע החורף –  כדי לרדת אל הגבול. זה שחסימתו ב"חומה גדולה ויפה", כדי לעצור את גל המהגרים הבלתי חוקיים, הייתה הבטחת בחירות מרכזית של דונלד טראמפ. וממש השבוע, ימים ספורים לאחר שנכנס לבית הלבן, הודיע על כוונתו לפתוח מיד בפרויקט החומה.

האופרה: אין כניסה למבקר

אדית דה פיליפ, 1945

בקיץ 1950 יצאה קבוצת עיתונאים ישראלים לביקור באיטליה. לאחר סיור ב"תיאטרו דל אופרה" ברומא, התמוגג ב"דבר" צבי רותם: "אכן, קנאתי בבניין, בבמה, באופרה, ומעל הכול – ביחסו של מנהל האופרה כלפי העיתונאים!". בעולם העיתונות הישראלי בכלל, וב"דבר" בפרט, היו היחסים עם האופרה עניין רגיש: "האופרה הישראלית" של אז עמדה במוקד העימות הראשון, הממושך והחריף ביותר בישראל בין המבקרים לבין מוסד אמנותי.

"מלחמת האופרה", שנמשכה כשש שנים, פרצה בערב חורפי בדצמבר 1949: סדרני האופרה, שהופיעה אז בבניין "הבימה", מנעו ממבקר המוסיקה של "דבר" להיכנס לצפות ב"טוסקה" של פוצ'יני. המבקר, מנשה רבינא, התעקש להיכנס לאולם. היה בידיו כרטיס כניסה רגיל, שנרכש בכסף, לא הזמנת חינם למבקרים, כפי שמקובל בדרך כלל באירועים מסוג זה. רבינא, ועמו מבקרים נוספים שקנו גם הם כרטיסים, עשו זאת לאחר שבאופן חריג לא קיבלו הזמנות לבכורה של האופרה, שנערכה ימים אחדים קודם לכן. זו היתה דרכם של ראשי האופרה אדיס דה-פיליפ ובן זוגה, לימים בעלה, שמחה אבן זהר, להיאבק בביקורות נוקבות מדי שפרסמו רבינא ואחרים על יצירות קודמות שהועלו באופרה.