מי מוחק את ההיסטוריה הישראלית

מי לומד עליו? משה שרת

הנה הצעה לשר החינוך הרב שי פירון: נסה לדבר עם בוגרי תיכון ישראלים, על תקופת הצנע, "כור ההיתוך", הפנתרים השחורים, הסכם השילומים עם גרמניה, פעולות התגמול, העסקה עם צרפת ובריטניה שקדמה למבצע סיני, הממשל הצבאי על ערביי ישראל בשנים 1965-1948, הסיבות לפרוץ מלחמת ששת הימים, אירועי ואדי סאליב, פרשת לבון, המהפך הפוליטי של 1977, מדיניות הליברליזציה הכלכלית, המשבר הכלכלי של ראשית שנות השמונים, מלחמת לבנון הראשונה.

בהזדמנות זו שאל אותם, אדוני השר, על המלחמה הקרה, מלחמת וייטנאם, תהליכי הדה-קולוניזציה, התאצ'ריזם, קריסת ברית המועצות ונפילת חומת ברלין, וכל יתר האירועים הגלובליים שהיתה ויש להם השפעה משמעותית על הדרך בה התעצבו ומתעצבים חיינו כאן. בעצם על מרבית האירועים שהתרחשו במדינה ובעולם מאז 1948. 

ב"ג: שלום – למעננו ולמען מעמדנו בעולם

שער טיים, 1948

דוד בן-גוריון קנה לו שם כביטחוניסט מובהק. הוויכוח המתמשך עם חסידי הקו המתון, ובראשם שר החוץ בממשלתו משה שרת (שכיהן בשנים 1954 ו-1955 כראש הממשלה), הפיק ממנו ביטויים כדוגמת "או"ם-שמום" ו"עתידנו אינו תלוי במה שיאמרו הגויים – אלא במה שיעשו היהודים". בלהט המחלוקת תקף בנאום פומבי ביום העצמאות השביעי של ישראל את שרת ותומכיו כמי שמתרגשים "יתר על המידה מדברים לא יפים ומהצהרות לא נאות" של מדינות אחרות. ובלשון בוטה יותר: "אל ניכבש על ידי הפחדנות המדברת בשם התבונה, כביכול 'מה אנו ומה כוחנו?".

במציאות, גישתו של בן-גוריון היתה הרבה יותר מאוזנת. הדבר האחרון שבו אפשר להאשים את ראש הממשלה הראשון היה התעלמות מדעת הקהל בעולם וממעמדה הבינלאומי של ישראל.