איך ומתי הומצאו יום העצמאות ויום הזכרון? (המשך)

שנת 1950, בכל הקשור לציון זכרם של חללי צה"ל היתה שנה של מבוכה ובלבול (על השינויים בשנים הקודמות – בפוסט הקודם).

באותה שנה כבר צוין, זו הפעם השנייה, יום העצמאות בה' באייר. כ' בתמוז, שצוין ב-1948 כ"יום המדינה" הפך מאז 1949 רק ל"יום הצבא", ובו נערכו האזכרות הממלכתיות לחללי מלחמת השחרור.

ב-20 באפריל, ג' באייר, הונחו זרים בבתי העלמין הצבאיים, ומן הכותרות ניתן היה להבין שמדובר ביום הזכרון לחללי צה"ל. הנה הכותרת העמודו הראשון של מעריכ באותו יום:

אבל לאחר ימים אחדים התברר כי זכר החללים נפל למעשה בין הכסאות. אנשי ארגון "יד לבנים" דיווחו כי טקסי הנחת הזרים נערכו בעיקר בנוכחות אנשי צבא – אך ההורים השכולים, ונציגיהם אנשי "יד לבנים", לא הוזמנו ("על המשמר", 24.4.1950 וכן 25.4.1950).  לדבריהם נאמר להם כי יום הזיכרון הרשמי ייערך, כמו בשנה הקודמת, בכ' בתמוז.

איך ומתי הומצאו יום העצמאות ויום הזיכרון

לא פשוט להקים מדינה, ומסובך לא לפחות לעצב עבור אזרחיה מסורות וסמלים.

השנתיים הראשונות למדינה לוו בשורה של ניסיונות לכונן ולעגן חגים וימי מועד, כאלה שאמורים להעניק לאזרחים תחושת יחד לאומית ולסמל את ערכיה של הישות החדשה. נדרשו כמה שנים עד שעוצבו הטקסים ונקבעה המתכונת שאנחנו מכירים היום, של יום הזיכרון לחללי צה"ל ומיד אחריו יום העצמאות.

ליום העצמאות קדם, לזמן קצר, חג אחר: "יום המדינה". הוא נקבע ביולי 1948, כחודשיים לאחר הכרזת מדינה. הממשלה הזמנית החליטה כי "יום המדינה" יצוין בכ' בתמוז. המועד נקבע משום שתאריך זה, יום פטירתו של בנימין זאב הרצל, צוין על ידי התנועה הציונית ועל ידי היישוב בארץ ישראל בשורה של טקסים בימי המדינה בדרך. יום הזכרון של הרצל הוצמד לזה של המשורר הלאומי חיים נחמן ביאליק, שנפטר בכ"א בתמוז. בשל סמיכות התאריכים אוחדו למעשה מרבית האירועים לזכר השניים ליום אחד, כ' בתמוז, מועד שקיבל משמעות לאומית בשנות המנדט.

"הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים"

השאלה הזו צצה ועולה אחת לכמה חודשים: מי אמר ומתי "הבטחתי – אבל לא הבטחתי לקיים"?

בדרך כלל מייחסים את האמירה הזו ללוי אשכול. לפעמים לפנחס ספיר, או לשמחה ארליך. כולם שרי אוצר לשעבר. כנראה שהאמירה הזו מתאימה למי שמחזיק בתפקיד הזה. מצד אחד הוא פוליטיקאי שחייב להבטיח. מצד שני הוא צריך לשמור על האוצר.

ציטוט מקורי, ישיר, טרם נמצא. אבל הנה שני ממצאים, שניהם מייחסים את האמירה לאשכול.

מופלטה, פוליטיקאים, חלב ודבש: כך גילינו את המימונה

לכל מי שחי כאן ועכשיו, נדמה שהמימונה הייתה איתנו מאז ומתמיד. ליתר דיוק – השילוש הקדוש: המימונה, המופלטה והפוליטיקאים. האחרונים נוכחים תמיד, לא רק בשנות בחירות.

זה קורה כל שנה בעשורים האחרונים. הנה רק שתי דוגמאות משנה אחת, 1987:

אבל מתברר שהחג של יהודי מרוקו, שהפך לקרנבל של מאכלים מתוקים במוצאי שביעי של פסח ולחגיגה גדולה בפארקים למחרת, עם נוכחות מוגברת של פוליטיקאים, חדר למרחב הציבורי הישראלי בהדרגה, אי שם באמצע שנות הששים.

מה נשתנה: חג הפרסומאים

אין חג שמשתווה לפסח, לפחות מבחינתם של המפרסמים והפרסומאים.

המפרסמים הם היצרנים והמשווקים. הם מכירים היטב את מנהגי החג: נקיונות, אוכל, מתנות. הרבה כסף נשפך בערב פסח ובחג עצמו.  הפרסום נועד למשוך את עיני הקונים וקונות לכיוון הרצוי. ואחרי העיניים יבואו גם הרגליים – אל החנות. אל המדף הנכון. אל המוצר המתאים.

והפרסומאים, לפחות בשנים עברו, הכירו בעושרה של ההגדה של פסח כמקור לביטויים ולסמלים. כל מה שנשלף מההגדה התחבר ישירות  לעולם האסוציאציות והזכרונות של החג. למסורת יש כוח, גם כוח שיווקי. החג גם משדר חמימות ומשפחתיות – ומי שמצליח להשתכשך בה במסריו הפרסומיים, עשוי לזכות גם בליבותיהם של הקונים, וגם בכספם.

משום כך הוליד חג הפסח בעידן המודרני מסורת חדשה: שימוש נרחב בעולם הביטויים והדימויים של החג במודעות הפרסום. משמן – לבישול או למנוע המכונית  – דרך כוסות המשקה ועד הסיגריה, ואפילו צריכת החשמל.