המהפכה הצרפתית, למה לקלקל?

כותבי נאומים של מנהיגים, ולפעמים האישים עצמם, מנסים לשלב בדבריהם אמירות שייחרתו בזיכרון. לעתים נדירות הם מצליחים. בדרך כלל מילותיהם מצוטטות, במקרה הטוב, בעיתון שלמחרת, ואחר כך נמוגות. לפעמים טוב שכך. אבל יש לעתים אמירות שמסרבות לחלוף עם הרוח, מעגנות את עצמן בזיכרון הציבורי וזוכות לחשיפה מתמדת.

 אחת מהן מיוחסת כבר עשרות שנים למי שהיה ראש הממשלה ושר החוץ של סין במשך שנים ארוכות, צ'ו אן-לאי (באנגלית התעתיק הוא לעתים ג'ו אן-לאי,  ולא אפסוק מי צודק, שכן הסינית המנדרינית שלי קלושה). על פי הציטוט הנפוץ אמר המנהיג הסיני: עוד מוקדם להעריך את המשמעות של המהפכה הצרפתית.

קרוב למאו. צ'ו אן-לאי

רק בחודש האחרון שמעתי את הציטוט הזה שלוש פעמים כשהוא מועלה בפי מרצים בדיונים או מרואיינים באמצעי התקשורת. זו, בין היתר, דרך אלגנטית להתחמק מבקשה להעריך את מידת הצלחתו של אירוע מסויים – מחאה האוהלים של קיץ 2011, למשל, או ההתרחשויות במצרים. ובה בעת גם לעורר חיוך עד צחוק בקהל, שזה תמיד טוב.

ישנן לא מעט הערכות לגבי משמעות האמירה של צ'ו אן-לאי. יש אנשים שבחנו אותה בכובד ראש והצביעו עליה כעדות לזהירותם של הסינים ורצונם להימנע מקביעות חפוזות. אחרים מצאו בה עדות לאורך רוחם של מנהיגי מדינה  עם היסטוריה רצופה של אלפי שנים, המרשים לעצמם להתבונן על גלים היסטוריים ארוכים, לא על תהליכים קצרי מועד. הרי בסך הכל חלפה בסך הכל קצת יותר ממאה וחצי בין המהפכה של 1789 לאמצע המאה ה-20, כאשר הדברים נאמרו.

המהפכה הזו? 1789

כמה ימים אחרי שהציטוט הזה עלה, שוב, בכנס במרכז האתיקה במשכנות שאננים בירושלים, הסב את תשומת לבי פרופ' גדי וולפספלד לפרסום חדש, העלול לשלול מדוברים רבים את השימוש בדברי צ'ו אן-לאי. המדובר בפוסט בבלוג של ג'וזף קמפבל mediamythalert המערער לחלוטין על הפרשנות המקובלת לאמירה.

  על פי קמפבל, צ'ו אן לאי אמנם אמר את הדברים, אבל הוא לא התכוון למהפכה הצרפתית ההיא, המפורסמת, אלא ל"מהפכה צרפתית" קרובה  יותר – מהומות הסטודנטים בשנת 1968 שהביאו בסופו של דבר להפלת שלטונו של הנשיא שארל דה-גול.

או המהפכה הזו? 1968

   הניתוח המהפכני של קמפבל מתבסס על עדותו של דיפלומט אמריקאי בדימוס, צ'ארלס פרימן, שהשתתף בשנת 1972 בפגישה בין הנשיא ריצ'ארד נכסון לבין צ'ו אן-לאי, פגישה שבה ככל הנראה אמר הבכיר את הסיני את מה שאמר. לדברי פרימן, הדברים נאמרו ליד שולחן ארוחת צהריים או ערב באותו ביקור היסטורי. שני האישים שוחחו על משמעותם של אירועים דרמטיים שהתרחשו בעולם שנים ספורות קודם לכן, בהם "האביב של פראג" ב-1968 והמרד בהונגריה בשנת 1956. בהקשר זה ניסו להעריך את משמעות האירועים בצרפת בשנת 1968. צ'ו אן לאי הזהיר אז שעדיין מוקדם להעריך את משמעות האירוע.

האם כאן יצק צ'או את מטבע הלשון? ניכסון וצ'או, ארוחה בבייגי'ין (עם הציטוט המפורסם, מימין). אתר BBC

   לדברי פרימן, הוא אינו יכול להסביר את מקור הייחוס המסורתי, השגוי, של הדברים למהפכה של 1789. אולי זה אירע, אמר לקמפבל, משום שהדבר חיזק את הסטראוטיפ של מנהיגים סינים כמרחיקי ראות הבוחנים אירועים מנקודת ראות ארוכת טווח יותר מאשר עמיתיהם במערב. "זה מה שאנשים רצו לשמוע והאמינו בו, ולכן זה תפש", העריך פרימן.

  פרימן הגדיר את הפרשנות המוטעית לדברי צ'או כ"מקרה קלאסי של טעות החוזרת על עצמה בעקביות עד שהיא מקבלת חיים משל עצמה".

 מבחינתו של קמפבל הפרשה הזו עשויה להיות פרק נוסף בספרו הבא, לאחר שבספר קודם,  Getting It Wrong  ניפץ עשרה מיתוסים תקשורתיים שהתקבעו בתודעה במשך שנים ארוכות. כך, לדוגמה, שלל קמפבל בספרו את אמיתות הטענה כי איל העיתונות ויליאם רנדולף הרסט שיגר ב-1897 מברק לשליחו בקובה: "אתה תספק את התמונות – אני אספק את המלחמה".

   קמפבל נשמע משכנע: טעויות הממוחזרות שוב ושוב קונות להן בדרך זו מעמד של אמת. אבל עליו להתמודד עם טענה כי האמירה המיוחסת לצ'או אן-לאי לא נאמרה בשנת 1972 אלא כמעט שני עשורים קודם לכן, בתשובה שלאלת עיתונאי צרפתי, כאשר הגיע לז'נבה לשיחות שלום לסיום המלחמה בקוריאה.

  הגרסה הזו, שנאמרה כביכול כחמש עשרה שנה בטרם עקרו הסטודנטים את מרצפות הרחוב בגדה השמאלית של נהר הסיין, היא שנפוצה בהרחבה. היא מובאת גם בספרו של הפילוסוף והסוציולוג הסלובני סלבוי ז'יז'ק Robespierre: Virtue and Terror  – וצוטטה בין היתר בביקורת על הספר שכתב יצחק לאור ב"הארץ".

  פרימן, הדיפלומט, ששמע לדבריו את הגרסה האמיתית ב-1972 מפי צ'או אן-לאי, משוכנע שאין אמת בגירסת ז'נבה 1953. לדידו, צ'או אן לאי היה אמנם איש שיחה שנון, אבל לא נהג להשמיע אמירות מתחכמות כגון זו שקיבעה את מקומו במקום מכובד בלקסיקון הציטוטים.

  האם הגילוי שהביא מנפץ המיתוסים קמפבל יביא למחיקת הציטוט? ספק. עובדות היסטוריות לא יחסלו "אמת פואטית" משובחת כזו. וחוץ מזה, מעתה יכול כל נואם, מרצה או מרואיין לצטט את האמירה, ורק לאחר שישככו קולות הצחוק בקהל להוסיף הסתייגות: אבל עכשיו טוענים ש…

חוקי ההשתקה וזכות הזעקה

את הטקסט הבא כתב אלון גור, אזרח מודאג המתגורר בשדה בוקר. הוא הופץ כבר ברשימת הדיוור הפעילה והתוססת של מדעי החברה, ואני מביא אותו כאן עבור מי שלא קראו אותו שם.

מישהו אמר "חופש ביטוי" ולא קיבל?

בזמן שבו ביבי עמד מעל קברו של בן גוריון וערך השוואה בלתי רלוונטית בינו לבין הזקן שהקים את המדינה, החלטתי אני למחות.

"על מה?" נשאלת השאלה.

"על מה לא?" ניתנת התשובה. על ההתעלמות הבלתי נסבלת והמזלזלת מהמחאה האמיצה שקמה פה בקיץ האחרון, על שורה של חוקים אלימים ואנטי-דמוקרטיים שמועברים בכנסת בקצב מסחרר והופכים אותנו למדינה עם הווה אפרפר ועתיד שחור, על תקיעות מכוונת ומייאשת במשא ומתן עם הפלשתינים, על מדיניות חוץ דורסנית ומבודדת שמתחילה להימאס גם על הטובות שבידידות הגלובליות שלנו, ועל תחושה כללית של הליכה (שלא נאמר ריצת ספרינט) אחורה בכל תחום שהוא.

אז בתור תושב שדה בוקר, החלטתי לנצל את העובדה שכל המי ומי מגיעים לבקר, והחלטתי למחות. היה לי חשוב לא לעורר פרובוקציות ולכן דרך הפעולה הייתה הפגנת יחיד עם שלט שעליו כתוב ביבי הורס את המדינה, בן גוריון מתהפך בקברו. זה הכל, ניחשתי שהמהלך הזה כנראה לא יביא להפלת הממשלה.

כשעה וחצי לפני תחילת הטקס הגעתי לכניסה ליישוב והתמקמתי עם השלט לצד הכביש, במקום בו כל מכונית שנכנסת תוכל לקרוא את השלט בקלות יתרה.

אפילו לי לא נותנים עכשיו לפתוח את הפה

לא עברו 50 שניות, וכבר עטו עליי ארבעה שוטרים מבוהלים שבאו לחפש בלאגן. לאכזבתם הרבה, כל הבלאגן הסתכם בבחור חייכן עם שלט אשר מבקש לממש את זכותו האזרחית הבסיסית ולמחות כנגד מדיניות הממשלה, אשר לעניות דעתו הורסת את המדינה.

אך במקום לתת לאותו אזרח לממש את עצמו ללא כל הפרעה לציבור ולביטחונו, החלה סאגת השכנועים אשר במהרה הפכו לאיומים ולפקודות – תחילה נלקחה ממני תעודת הזהות, והובהר לי שאסור לי בכלל לעשות את מה שאני עושה. למזלי הייתי מוכן לטענה הזו, ומיד השבתי שזו זכותי המלאה, כל עוד אני לא מסית או פוגע בציבור בדרך כזו או אחרת.

לאור תשובתי המורכבת והצודקת הוזמן למקום הקצין הבכיר בשטח, שניסה טקטיקה אחרת ופנה אל ליבי: "זה לא מכובד ביום כזה ממלכתי, בן גוריון מתהפך בקברו בגלל מה שאתה עושה עכשיו". הסברתי לו שאין לי כוונות לרוץ ולחטוף את המיקרופון בזמן שביבי יסביר איך הוא בעצמו מממש את חזונו של בן גוריון, וכל בקשתי היא לעמוד עם שלט מסכן בכניסה ליישוב, הרחק ממתחם הטקס. וחוץ מזה, שבעיני אין זמן מתאים יותר למחות, לאור הפער העצום והמדאיג בין שני האישים.

ואז הגיעו האיומים. "אם אני רוצה אני יכול להגיש נגדך תלונה", "אני מקווה בשבילך שאף פעם לא תצטרך אותנו לאור ההתנהגות שלך" ועוד פנינים דומות באותו סגנון. המשכתי לעמוד איתן גם לאור האיומים תוך כך שמחלחלת בי ההבנה כמה המחאה הזאת רלוונטית (כי אפילו כבר חופש ביטוי בסיסי אין פה, ואם כבר אתה מתבטא אז סיכוי טוב שיתבעו אותך על הוצאת דיבה).

ואז הגיעו הפקודות – "אם ככה, אסור לך לעמוד פה, תעבור עכשיו לאן שאני אגיד לך, וכדאי שתעשה את זה מהר, אחרת אני קורע לך את השלט ומגיש נגדך תלונה". בשלב זה נבהלתי לאור האיום על קריעת השלט עליו עבדתי רבות, ובהכנעה עברתי למקום המיוחד שהוקצה למוחה המסוכן והאלים.

מיותר לציין שהעמדה שקיבלתי הייתה בצד השמאלי  של הכביש, במרחק כזה שמי שנכנס צריך משקפת די טובה בשביל להצליח לקרוא את האותיות ב"200David ". ההסברים לטרנספר היו משכנעים ביותר "אתה עומד על גינה ציבורית והורס אותה" (כמובן שהייתה זו אדמה יבשה ללא כל צמחיה נראית לעין), ו"הנהגים בכיכר יסתכלו על השלט וזה מסוכן" (אחסוך מעצמי להגיב לטענה הזו).

וכך נגמר ניסיון המחאה הקטנה שלי, לצערי הממשלה עדיין לא נפלה כתוצאה ממנו…

עצוב שזו המציאות שבה אנו חיים, עצוב שחופש הביטוי רק הולך ונפגע מיום ליום שעובר פה ומחוק לחוק שמחוקק פה, עצוב לחשוב שיבוא יום בו ילמדו באוניברסיטה על הימים החשוכים של תחילת העשור השני של המאה ה-21, ואנחנו רק נוכל להסיט מבט מעיני ילדינו ולומר "באמת ניסינו, אבל פשוט לא נתנו לנו".

                                                                                                אלון גור, שדה בוקר  9.12.11

"היא לא סמולנית": המותג והסיכוי

המאבטח בכניסה לקניון השכונתי עצר אותי בשבוע שעבר. מה הולך לקרות בעבודה, שאל. התחלתי להסביר לו על הסיבוב הראשון שהסתיים ללא מנצח, ושהולכים לסיבוב שני, אבל התברר לי שהוא בקי בכל הפרטים. העסיקה אותו השאלה למי ינסו מצנע והרצוג לתת את קולות תומכיהם.

אחר כך הפתיע אותי המאבטח. "אני איש ימין, אבל התפקדתי לעבודה. אני בעד שלי", אמר.

כשסיימתי את הקניות חזרתי אליו. הוא עדיין עמד במשמרת. גלגלנו שיחה על המצב. הוא הסביר מדוע הוא תומך דווקא בה. "היא על הכפאק", אמר. "היא חברתית". ואחר כך הוסיף: "היא לא סמולנית". אני מאיית את כך, בסגנון הטוקבקיסטי, כי נדמה היה לי שהוא סינן "סמולנית" בדיוק באותה ארסיות שבה נכתבה המילה בשנים שמגיבים הוסיפו אותה מתחת למאמרי ב"מעריב".

הבהוב של תקווה. הבחירות בעבודה

שיהיה ברור: מבחינתי הכינוי "סמולני" או סתם "שמאלני" איננו עלבון. זו מחמאה, במדינה שבה ההתלהמות הלאומנית, עם או בלי פאנדמנטליזם דתי-לאומי, הופכת את הימין לאזור סכנה מבחינה מוסרית, ביטחונית, מדינית ובכלל.

אבל האמירה "היא לא סמולנית" הסבירה לי בדיוק מדוע אני מנהל במרץ בלתי אופייני מיני-קמפיין לבחירתה של שלי יחימוביץ בשיחות עם חברים, בפייסבוק וגם כאן, בבלוג הינוקא שלי. כי מעבר לכישוריה הפרלמנטריים, הערת המאבטח הייתה עוד סימן לכך שיחימוביץ מצליחה, טיפין טיפין, לסדוק לראשונה את החומה שעוטפת בשנים האחרונות את הסמול. סליחה, את השמאל, בשיח הציבורי בישראל.

התיוג "סמולני" מלווה את השמאל כבר כעשור. כשחיפשתי הגדרות למונח, בממלכת הטוקבקיסטים המתלהמים (אינטרנט, בלע"ז),  מצאתי באתר "פרש", שרוח ימנית מנשבת בדרך כלל בין דפיו, את ההגדרה הבאה, שנכתבה ב-2004 : "סמולן" – שמאלני קיצוני משולי המחנה שמשקלו רב רק בתקשורת, אך בהגיעו להתמודדות דמוקרטית, ספק אם עובר את אחוז החסימה. זהו מחנה שהולך וקטן מבחירות לבחירות ושכל הוויתו משדרת קוטן אמונה בסיכויי שרידותה של מדינת היהודים ככזו ("סמול"" – תרגום ל"קטן" באנגלית משולב ב"שמאל" אידיאולוגי בישראל). "סמולן" בעיני – מי שדבק בהגדרת המדינה כדמוקרטית בלבד ומתנגד להגדרתה כיהודית ומעוניין בהגדרתה כ "מדינת כל אזרחיה" (כפירה בזכות הקיום של מדינה יהודית). זו התייחסות מצומצת לסמולן, בפירוש מרחיב במקצת, ניתן לכלול בהגדרה גם את מי שאינו מצהיר על סלידתו ממדינה יהודית, אך פועל ומעדיף תמיד ערכים הנחזים כהומניים ודמוקרטים כלליים, על חשבון כל המתקשר או נובע מהערך של "מדינה יהודית" והבטחת המשך קיומה ככזו.

  עד כאן ההגדרה. וזה, פחות או יותר, הדימוי שנושאים על גבם בעשור האחרון אנשי השמאל במרחב הציבורי הישראלי. זה המיתוג שנצרב בעורם של מי שנמצאים משמאל למרכז הפוליטי. חלק גדול מהם, אני משוכנע, נושאים את התו הזה בגאווה רבה. כאמור, גם אני, אף שאיני חותם על כל מרכיבי ההגדרה.

  הבעיה היא שעם השנים התקבע המותג סמולני כתיוג שלילי בתודעתם של רבים מדי מאזרחי ישראל. וכדרכם של מותגים הוא חוסך למשתמש בו מחשבה, דיון, או בירור העובדות. די במילה אחת כדי להגדיר מוצר, מקום או אדם: מיד עולות במוחך כל האסוציאציות והתחושות שביקשו  לטמון בראשך "מעצבי המותג" למיניהם.

  במקרה הזה, לא יועצי שיווק מתוחכמים עשו זאת, אלא איזו רוח עיוועים המונית, שהסתייעה בוודאי בנסיבות המדיניות, הביטחוניות והמשפטיות: התוצאות הטרגיות של הסכם אוסלו, מהלך היסטורי וחשוב שהשתבש ממגוון של סיבות, שלא כאן המקום לעסוק בהן; האינתיפאדה השנייה על נרצחיה הרבים; פעילותו האקטיבית המרשימה של בית המשפט העליון בהנהגת אהרן ברק לחיזוק המימד הדמוקרטי וההומני בחיים הציבוריים בישראל,  ובכלל, החרפת השסע התרבותי והפוליטי בחברה הישראלית.

    ועכשיו אנחנו כאן, בספטמבר 2011, במציאות מדינית ואסטרטגית מאיימת, כאשר ניווטם של נתניהו-ליברמן ושות' ממשיך לגלגל את ישראל במדרון. ומה כוחו של השמאל? רוחו השפויה לכודה תחת המותג "סמולן", המנכר אותו מחלק ניכר מהציבור הישראלי.

   האמירה "היא לא סמולנית" מעידה כי יחימוביץ נוהגת בתבונה כשהיא מעדיפה לא להשקיע עצמה ברטוריקה המוכרת (והמוצדקת) על הצורך בוויתורים מרחיקי לכת של השטחים, כולם או מרביתם. זו איננה פוליטיקה צינית  אלא תבונה פוליטית. שהרי רק כאשר אנשי השמאל יחלצו עצמם מכבלי המותג "סמולנים" – בעידן שבו מותגים ושיווק אינם רק בחלונות הראווה ובקניונים אלא גם בפוליטיקה –  הם יוכלו לשוב לעמדות כוח ולהשפיע, לא רק לדבר. לחזור למקום שבו יוכלו להוריד להחזיק שוב את ההגה, לנסות למשוך אותו חזרה מקצווי הימין החברתי וגם המדיני. לא רק להידחק במושב האחורי ולזעוק.

      בימים שבהם מפת התקשורת הישראל היתה רוויה בעיתונים מפלגתיים, נמצאו רבים מעורכי עיתונים אלה בדיוק באותה דילמה: איך פורצים מהמעגל הצר של קהל השבוי, תומכי המפלגה, ופונים לציבור רחב יותר. באותם ימים רווחה האמירה: "כדי שעיתון פוליטי יהיה בעל השפעה, צריך שיהיו לו קוראים רבים; וכדי שיהיו לו קוראים רבים, צריך ‫שלא ידובר בו יתר על המידה על פוליטיקה".

      זה מה שמנסה עכשיו יחימוביץ לעשות, כדי לחלץ את השמאל מהשלולית שנדחק אליה בשולי המפה הפוליטית: כדי שתוכל לקדם אג'נדה של השמאל, במקומות שבהם אפשר להשפיע, היא צריכה לגייס חלק משמעותי מהציבור. כדי שתוכל לעשות זאת, עליה לצמצם את העיסוק הפומבי במה שזיהה עד עתה את השמאל בעיני הציבור והפך אותו לסמול.

     זה מהלך מתוחכם וראוי. מה גם שניסיונה הפוליטי הופך אותה, כפי שכתבתי כאן לפני הסיבוב הראשון, ל"סוכנת הפוליטית" הראויה ביותר של רוח המחאה החברתית במסדרונות הכנסת. חשבתי כך גם קודם, אבל דבריו של המאבטח בקניון (לצד הסקר שהעניק לעבודה בהנהגתה 22 מנדטים) שכנעו אותי שמיתוגה המתעצב כ"חברתית" ובעיקר כ"היא לא סמולנית" הופך אותה להבהוב הראשון של תקווה לשמאל.

דרושה: סוכנת פוליטית מיומנת

לפנות ערב ובלילה מתפוצצות שדרות רוטשילד מרוח צעירה ותוססת. קשה שלא להיסחף לאופוריה, לתחושה שמה שהיה כבר לא יהיה עוד. אבל בשעות היום, באור השמש העזה נראה המאהל שומם ומאובק. השלטים כבר התרפטו, ובלב מקנן חשש עמוק שהאנרגיות החיוביות סופן שיתמסמסו בבוא הסתיו, יתפוררו כמו יריעות הפלסטיק במאהל.

    מבחנו של המאבק אינו פשוט: כאן לא מדובר בהדחה דרמטית של שליט כמו במצרים או בכינון שיטה חדשה מבראשית, כפי שנדרש עכשיו בלוב. השאלה היא איך מנווטים בתוך מערכת שלטונית קיימת כדי לשנות את הדי-אן-אי החברתי-כלכלי שלה. שם המשחק הוא הטמעה של לפחות חלק מרעיונותיה הצודקים של המחאה בליבת הפוליטיקה הישראלית. האתגר הגדול הוא יישום החשובים שבעקרונות הצדק החברתי בתקציבים, בחוקים ובתקנות. וראוי להיזהר מהאופוריה: לא הכל ניתן ליישום.

     זו תהיה מערכה משולבת, רבת זרועות. המחאה העממית והתקשורת חייבות ללוות אותה בערנות מתמדת, כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. אבל המשחק העיקרי היה ונשאר פוליטי. לשם כך חייבת המחאה העממית להגדיר מי יהיו "סוכניה הפוליטיים": האנשים שינסו להוביל את מהלכי היישום בכנסת ובממשלה.

   רבים קוראים למנהיגי המחאה להקים מפלגה חדשה, לרוץ לכנסת לייצג שם את הציבור שמאס בקפיטליזם החזירי ובמחיר החברתי הכבד שהוא גובה מרוב אזרחי המדינה.    יש קסם במחשבה על דפני ליף וסתיו שפיר ויתר עמיתיהם בצמרת מסתובבים במסדרונות הכנסת, אבל ספק אם זה הפתרון.

 פוליטיקה איננה רק אידיאולוגיה, צודקת ככל שתהיה. פוליטיקה היא בראש ובראשונה היכולת לנהל משא ומתן, לגייס תמיכה, להקים קואליציות, וגם להתפשר – כדי לממש את הרעיונות לשפת המעשה. תשאלו את אהוד ברק, ששבה את לב רוב הציבור בשנת 1999. לא רעיונותיו כשלו אלא יהירותו וחוסר ניסיונו בפוליטיקה.

  למרות הסטאז' הקייצי המרשים, מרבית מנהיגי מאבק האוהלים וההפגנות הם טירונים פוליטים. למעט, אולי, יושב ראש הסתדרות הסטודנטים איציק שמולי. אבל גם הוא עדיין נדרש להשתפשף במציאות הפוליטית.

   ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לימדה אותנו שמרבית הצנחנים מהצבא, מעולם העסקים וגם מהאקדמיה, מבריקים ככל שהיו, שברו את רגליהם בצניחה לגבעת רם ונמוגו לאחר קדנציה אחת. הדוגמה הבולטת ביותר היה תנועת ד"ש, שעלתה וכבתה כמטאור בשמי הפוליטיקה בסוף שנות ה-70. כל אימת שהבוחר הישראלי מנסה לגייס כוחות חדשים, או לבטא מיאוס מהפוליטיקה הקיימת, סופו שהוא נוחל אכזבה קשה. צריך אולי להחליף את שיטת הבחירות כדי לשפר את השיטה, אבל גם אז זו עדיין תהיה פוליטיקה, לטוב ולרע. כך מתנהלות דמוקרטיות: דיונים, פשרות, ויתורים, עסקאות.

    המחאה הנוכחית חשובה מכדי שתתפוגג, ואסור שתאמץ גוון של "אנטי פוליטיקה". זה מסוכן לדמוקרטיה ולא פחות מכך הרסני למאבק לטווחו ארוך. על כן היא זקוקה ל"סוכנים פוליטיים". לא במובן המקורי של מונח זה מימי האימפריה הבריטית, אלא בדומה למשמעות העכשווית של "סוכן תרבות" או "סוכן זיכרון": שחקן בזירה הפוליטית, שימלא תפקיד פעיל בקידום הרעיונות, בהפצתם ובעיגונם. מישהו או מישהי עם אידיאולוגיה ראויה, אבל גם עם רקורד פוליטי של ממש. גם כאן המדף כמעט ריק.

   יש רק דמות אחת, שכבר מגשימה בפעילותה בכנסת חלק מהתביעות לצדק חברתי,  וכבר הוכיחה את עצמה כפרלמנטרית מנוסה, שמכירה את טכניקות המשא ומתן ואת נתיבי החקיקה. שלי יחימוביץ.

 אחד מעוזריו של מתמודד אחר בעבודה הזכיר לי שהיא לא נחמדה, טען שקשה עד בלתי אפשרי לעבוד איתה. לא נחמדה? בהחלט ייתכן. קשה לעבוד איתה? בכנסת היא הצליחה לא פעם לגייס הסכמה בין-סיעתית כדי להעביר הצעות חוק.

  ונותרת, כמובן, העובדה שהיא מבקשת שלא להניף עכשיו את "דגל הכיבוש". היא עוררה משום כך כנגדה בליץ פובליציסטי כבד ומצער.

  יחימוביץ מבינה שהתמקדות השיח השמאלי בישראל בנושא השטחים רק דחקה אותו לשולי המפה הפוליטית בישראל, לא הניבה שום תוצאות. היא ביטאה את תמיכתה במתווה קלינטון ובחזרה לגבולות 1967 תוך התחשבות בגושי ההתיישבות. היא מבינה שקידום רעיונות המחאה, כמו גם המאמצים הראויים לסיום הכיבוש, יתאפשרו רק בגיוס קולות מהמרכז, לא בקצווי השמאל.

   התייחסותה של יחימוביץ לנושא השטחים באותו ראיון מהדהד עם גידי ויץ במוסף הארץ עוררה טענות קשות. היו גם שהאשימו: הנה לכם, היא מתנהגת כפוליטיקאית שרק רוצה לגייס קולות ולכן מתנכרת לעקרונות השמאל. היא נוהגת כפוליטקאית, במובן הרע של המילה.

   אכן, מהמהלכים האחרונים שלה עולה לא רק אמביציה חזקה לנצח. עניין לגיטימי לחלוטין. חשובה שבעתיים היא הבנתה את כללי המשחק הפוליטי, במובן החיובי של המילה: ללא תמיכה ציבורית רחבה לעולם אינך יכול ליישם את רעיונותיך, גם הנאצלים שבהם.

   עכשיו במיוחד, אחרי ההפגנה שתיערך הערב, חשוב לזכור: המשחק עובר למגרש הפוליטי. פוליטיקה איננה מילה גסה. תראו לי בשממה המנהיגותית הפוליטית שסביבנו מי עוד יכול להיות "סוכן פוליטי" לקידום המסרים החברתיים החשובים של תנועת המחאה.