"יום שישי הגדול": התקוות והחרדות של ה' באייר תש"ח

גולדה מאירסון (לימים מאיר) היתה זהירה בה' באייר תש"ח, מיד אחרי טקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל. "נחכה ונראה. יהיו צרות", אמרה גולדה לכתב "הארץ" שפנה אל בכירי החותמים מיד לאחר הטקס וביקש לשמוע על תחושותיהם ברגעים הראשונים של המדינה העברית העצמאית. "יהיה צורך לעמול הרבה במדינת ישראל".

הטקס רק תם, וכבר היו רבים מהמשתתפים טרודים באתגרים שיבואו. אהרן ציזלינג אמר לכתב "הארץ": "נעסוק במעשים. רק לעבוד, לעבוד". ומרדכי בנטוב סיכם: "הדבר תלוי במה שאנו נעשה".

אופטימי וחגיגי יותר היה פרץ ברנשטיין, שסיפר לכתב כי הוא חש "הרגשה טובה מאין כמוה. עד היום לא הרגשתי כך". וראש הממשלה דוד בן-גוריון דבק ברוח ההכרזה שאותה קרא דקות אחדות קודם לכן: "קמה מדינת ישראל. תמה גלות ישראל".

מדינה או חלוקה: הכותרות של כ"ט בנובמבר

את הקולות אנחנו זוכרים, שמענו אותם פעמים רבות: שמה של מדינה, שניות של המתנה, ואחר כך ה-YES, ה- NO או הנמנע. והמניין הסופי – 33 בעד, 13 נגד, עשרה נמנעים, בהם בריטניה. הפסקול המוכר של אותה החלטה היסטורית, שבה הכירו אומות העולם בזכות העם היהודי להקים מדינה עצמאית, לצד מדינה ערבית.

פחות מוכרים הם העמודים הראשונים של עיתוני הבוקר שלמחרת, 30 בנובמבר 1947. מי שמדפדף בהם, באמצעות אתר עיתונות יהודית היסטורית, בספריה או בארכיון, מגלה לא רק התלהבות, אלא גם קולות אחרים. היו עיתונים שחגגו. אחרים התייחסו להחלטה ברגשות מעורבים.

הנה כמה דוגמאות. זו כותרתו הראשית, החגיגית, של "דבר", יומון ההסתדרות, בבוקר 30 בנובמבר:

גול עצמי לבירה: חוק ירושלים 1980

היו ימים שבהם כל המטייל בשכונותיה הישנות של ירושלים חש כמי שצועד בקריה בינלאומית. דגלי מדינות זרות התנופפו על עשרות בתים בטלביה, במושבה הגרמנית ובשכונות נוספות. ברחוב רחל אמנו, למשל, שכנו שגרירות ונצואלה, אורוגואי וחוף השנהב. לא רחוק משם, ברחוב כובשי קטמון, התנוסס דגל האיטי מעל מעונו הרשמי של שגריר מדינה זו. ברחוב בלפור, סמוך למעונו הרשמי הנוכחי של ראש הממשלה – אז שכן בו שר החוץ – התנופף דגל הצירות התורכית. ממש במרכז העיר, ברחוב יפו התנוסס הדגל ההולנדי. הולנד היתה המדינה האירופית היחידה שהפכה כבר בשנת 1950 את נציגותה בירושלים לשגרירות.