בין גיוס לצה"ל לנסיעה לאומן: סיור פשקווילים

בניגוד לצפוי, על הקירות במעוזים החרדיים במאה שערים ובגאולה בירושלים לא ניתן היה למצוא ביום חמישי האחרון (14.9.17)  התייחסות פשקווילית להחלטת בג"ץ לבטל את חוק הגיוס. פסיקת השופטים, שהסעירה את המערכת הפוליטית ואת התקשורת, לא זכתה לפי שעה לביטוי בכרזות הגעוואלד הזועקות בשחור לבן מעל קירות האבן הירושלמית. אולי משום שהחוגים הקיצוניים בחברה החרדית, יצרני הפשקווילים העיקריים, מוטרדים דיים מן החוק הקודם, ובכלל מלכתחילה אין להם (כמו לאנשי מפלגות הימין) לא אמון בבית המשפט העליון וגם לא ציפיות להכרעה ברוח תורת ישראל על פי פרשנותה המחמירה.

ועדיין, סוגיית הגיוס הכפוי לצה"ל מהדהדת מן הקירות, כחלק מהשגרה במרחב זה. כאן, דרך קבע, מעדכנים את הציבור במספר העצורים בבתי הכלא הצבאיים בעוון השתמטות מהתייצבות בלשכות הגיוס, על פי החוק שנפסל על ידי שופטי בג"ץ. כך נראית הרשימה המעודכנת לשבוע החולף:

מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל

סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950

המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.

היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.

מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני".  המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים.

המשמרת של גרוניס

זהו מאמרי , שהתפרסם ב-7.3.2012. ב"הארץ" (הקישור למאמר באתר "הארץ" – כאן)

שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת, אלא באולם בית המשפט העליון.

בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות איננה רק פיסת קלף דקורטיבית. הקביעה במגילה כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כחירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".

 ב-1989 התקבלה בבג"ץ עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית – גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית – רשאית לפסול לפרסום רק מידע ש"שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע: שאין הצנזורה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.

וב-2012, בערעור אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בעניין פרשת סרן ר', בהדגשת הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.

לא במקרה נדרשו שופטי העליון לקבע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד – העיתונות. ולא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בביצת האליטות. ההסבר האמתי נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי, מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.

חירות הביטוי היא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק אורות אזהרה לעת החלטה שגויה, או יציג גם בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בנושאים שונים. ב-1956 לאחר פטירתו של מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא אכן המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. הפרלמנט מממש בדרך כלל את עקרון הכרעת הרוב, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל כל המתבונן בתהליך יודע כי החלטות רבות בכנסת מתקבלות בדרך כלל על בסיס עסקות בין מפלגות שונות. כל אחת מהן  דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי-העל שחייבים להנחות את החברה כולה (ע"ע חוק טל).

הוסיפו לכך את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את שלטונו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה.

מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם האיזונים והבלמים, שבלעדיהם לא ניתן לקיים דמוקרטיה. האנשים שמשמרים על סדר היום את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה – בהם שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי. במיוחד כאשר הכנסת מבקשת לעתים לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".

שתי מסקנות עולות ממציאות זו:

האחת – כנראה שגם בעתיד כל מי שיבקשו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת את חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא זאת בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בבית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

והמסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, נחוש והחלטתי. להבטיח שהרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.