ראשי > בג"ץ, דמוקרטיה, כללי, תקשורת > המשמרת של גרוניס

המשמרת של גרוניס

זהו מאמרי , שהתפרסם ב-7.3.2012. ב"הארץ" (הקישור למאמר באתר "הארץ" – כאן)

שלוש מההחלטות הקריטיות שעיצבו את הדמוקרטיה הישראלית לא התקבלו במליאת הכנסת, אלא באולם בית המשפט העליון.

בשנת 1953 היה זה השופט שמעון אגרנט שהזכיר לממשלת ישראל כי מגילת העצמאות איננה רק פיסת קלף דקורטיבית. הקביעה במגילה כי ישראל "תהא מושתתת על יסודות החירות" מחייבת לשמור על ערכי יסוד דמוקרטיים כחירות הביטוי וחופש העיתונות, פסק אגרנט בבג"ץ "קול העם".

 ב-1989 התקבלה בבג"ץ עתירת העיתון "העיר" כי הצנזורה הצבאית – גוף שאינו קיים כמוסד של קבע בשום מדינה דמוקרטית – רשאית לפסול לפרסום רק מידע ש"שיש בו ודאות קרובה לפגיעה ממשית בביטחון המדינה". משמע: שאין הצנזורה כלי משחק להשתקת ביקורת לגיטימית או לפגיעה בחופש הביטוי.

וב-2012, בערעור אילנה דיין ו"טלעד" על הרשעתם בעניין פרשת סרן ר', בהדגשת הצורך בשימור מרחב פעולה לעיתונות חופשית וחוקרת, כדי שתוכל למלא את תפקידה הציבורי.

לא במקרה נדרשו שופטי העליון לקבע אבני דרך אלה בסוגיות הנוגעות לתחום אחד – העיתונות. ולא משום שהשופטים מבקשים, כמאמר הציניקנים, לשאת חן בעיני העיתונאים, או משום שאלה ואלה משתכשכים בצוותא בביצת האליטות. ההסבר האמתי נעוץ בכך שמעמד אמצעי התקשורת היה ונותר נייר הלקמוס היעיל ביותר לבחינתו של שלטון. כל הגבלה של חופש העיתונות מקצצת את רגליה של הדמוקרטיה; כל קביעה המעגנת את חירות הביטוי, מחזקת את צורת השלטון הטובה והראויה ביותר.

חירות הביטוי היא ליבת הדמוקרטיה: בלעדיה אין האזרח יכול לקבל הכרעה מושכלת ביום הבחירות; אין גם מי שיטיל אור על מה שמבקש השלטון להסתיר מעין הציבור; אין מי שידליק אורות אזהרה לעת החלטה שגויה, או יציג גם בפני השלטון חלופות ראויות יותר לטיפול בנושאים שונים. ב-1956 לאחר פטירתו של מייסדו ועורכו הראשון של "מעריב", ד"ר עזריאל קרליבך, אמר יגאל ידין כי אף שעורך מעריב לא כיהן כחבר כנסת, הוא מילא תפקיד מרכזי בתחום הביקורת הציבורית, שבלעדיה אין משטר דמוקרטי ראוי לשמו.

שלוש ההכרעות המשמעותיות משקפות לא רק את הזיקה בין תקשורת לדמוקרטיה. הן מצביעות על מיקומו החיוני של בית המשפט העליון במקבילית הכוחות הממלכתית בישראל. הכנסת היא אכן המוסד הריבוני, המייצג את רצון העם כפי שהוא מצטייר במערכות הבחירות. הפרלמנט מממש בדרך כלל את עקרון הכרעת הרוב, שהוא אבן יסוד בדמוקרטיה. אבל כל המתבונן בתהליך יודע כי החלטות רבות בכנסת מתקבלות בדרך כלל על בסיס עסקות בין מפלגות שונות. כל אחת מהן  דואגת לאינטרס שלה. בסחר-מכר הפוליטי נשכחים בדרך כלל ערכי-העל שחייבים להנחות את החברה כולה (ע"ע חוק טל).

הוסיפו לכך את שאיפתו הטבעית של כל שלטון לשמר את שלטונו, ואת תאוות השליט לצמצם את יכולתם של יריביו לפגוע בו. דוד בן-גוריון התנער ממימוש החובה שנקבעה במגילת העצמאות לכונן חוקה לא רק משום שנרתע מעימות עם הדתיים: הוא לא רצה שמסמך מחייב כזה יכבול את ידיה של הממשלה.

מי נותר להחזיק את הלפיד הערכי? רק בית המשפט העליון. שופטי העליון הם האיזונים והבלמים, שבלעדיהם לא ניתן לקיים דמוקרטיה. האנשים שמשמרים על סדר היום את ערכיה העמוקים, המהותיים, של הדמוקרטיה – בהם שוויון, שמירה על זכויות הפרט, חופש הביטוי. במיוחד כאשר הכנסת מבקשת לעתים לטאטא אותם מתחת לשטיח של "הכרעת הרוב".

שתי מסקנות עולות ממציאות זו:

האחת – כנראה שגם בעתיד כל מי שיבקשו לשמור על ערכי היסוד, כולל הבטחת את חירות הביטוי וחופש העיתונות, יתקשו למצוא זאת בספרי החוקים שתפיק הפוליטיקה הפרלמנטרית. הם ימצאו אותם רק בבית המשפט העליון, מגדל השמירה של הדמוקרטיה הישראלית.

והמסקנה השנייה: השופט אשר גרוניס, שנכנס זה עתה לתפקידו כנשיא בית המשפט העליון, חייב לעמוד בשער כקודמיו, נחוש והחלטתי. להבטיח שהרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של איזונים ובלמים.

  1. ניר
    9 במרץ 2012 בשעה 2:35

    בקריאת כיוון לנשיא בימ"ש נכנס, בעיני כדאי להתייחס לעבר בפרספקטיבה יותר כוללנית ופחות מוּטה. ביהמ"ש אכן מהווה בלם ואיזון לפרלמנט אך המשפט נכון גם לכיוון ההפוך. ביהמ"ש (בייחוד באופיו הנוכחי) יכול למצוא עצמו, בקלות יחסית, מהווה "מגדל שמירה" הפונה רק לצד אחד, שומר מפני כיוון אחד ומשמש בלם כנגד ווקטור אחד.
    לעניות דעתי, "הרוחות המגיעות מהכנסת ומחוגים אחרים" החלו לנשב כאשר הסכילו סוף סוף להבין שביהמ"ש הוא שמכרסם פעם אחר פעם בדמוקרטיה הייצוגית (שבעיני היא המטרה. האיזונים והבלמים הם אמצעים. ותו לא. כעיתונאי אולי קצת קשה לשמוע את זה אבל חופש הביטוי לדוג' הוא רק (!) מאפיין/כלי שימור/הכרח/בסיס של הדמוקרטיה. אבל הוא לא הדמוקרטיה עצמה) ולכיוון אחד, מאוד מסויים. זו לא שאלה של "מי התחיל קודם" זו אמירה חדה וברורה- גם נתינת עודף כח ועודף משקל לביהמ"ש מסוכנת לדמוקרטיה. אולי אף יותר מנתינת עודף כח ומשקל לכנסת.
    כיוון שבסופו של יום, כולנו אנשים. כולנו סובייקטיבים, כולנו מוטים לכיוון מסוים, אפילו אליטות מרחביה. עם כל הניסיון להיות אובייקטיבים, לעולם נשארו סובייקטיבים.
    לכן הוקם בית נבחרים. פרלמנט. והוא שאמור לספק לנו את "רוח העם" באופן היותר אובייקטיבי. אל לנו מלהתבלבל- הכנסת היא המייצגת/משמרת/מעידה על הדמוקרטיה. לא בית המשפט ובטח שלא התקשורת.
    שעתה השחורה של התקשורת הישראלית בתקופת ההתנתקות כבר הוכיחה שאל לנו לסמוך על כך שהתקשורת היא שתשמור על "מגדל השמירה של הדמוקרטיה" מלהיות מוטה לצד אחד, להתייחס לאיום רק מכיוון אחד ולהיוות "לפיד ערכי" נטול פניות. כשהתקשורת כולה שרה בקול אחד, אחיד, סביב "אתרוגים" של אז ושל היום (ראה ערך ה"סיקור" העיתונאי החד-גוני עד כדי תמיהה של המחאה החברתית כדוג') אני לא הייתי ממהר לסמוך עליה שהיא שתציל את מגדל השמירה של הדמוקרטיה מלקרוס. צריך להכיר בזה שיש פעמים שנייר הלקמוס פשוט לא עובד. זה כואב, זה מתסכל אבל זו המציאות לצערנו.
    לכן, בעיני, יותר מדוייק ונכון יהיה לקרוא לנשיא ביהמ"ש הנכנס לעמוד בשער ולהבטיח שהרוחות המתגברות אשר נשבו לאחרונה מביהמ"ש לא יכרסמו במבנה העדין והחיוני של הדמוקרטיה ויחזרו לעוצמתן ומקומן הראוי.
    אולי אז הכנסת לא תאלץ לחוקק חוקים שנועדו לשמר את ההגדרה הבסיסית ביותר של הדמוקרטיה: שלטון העם…

  2. 15 במרץ 2012 בשעה 12:27

    ניר,
    תודה על תגובתך.
    הכנסת היא אכן המייצגת המובהקת של הדמוקרטיה, אבל כמו במדינות אחרות המכניזם של קבלת החלטות בזירה הפוליטית מוביל לא פעם להכרעות הפוגעות בזכויות בסיסיות שגם לרוב אין סמכות לפגוע בהם.
    משום כך זהו תפקידו של בית המשפט העליון, ופסיקותיו בעניין חופש העיתונות תרמו רבות לחוסנה של הדמקורטיה הישראלית, גם אם הן נכפו על זרועות השלטון האחרות.
    לגבי העיתונות, היא אכן איננה מושלמת (ואתה יכול להוסיף: בלשון המעטה…) אבל גם עיתונות כזו עדיין מהווה גורם שבלעדיו אין דמוקרטיה. ה"אתרוג" לא היה שעתה היפה של העיתונות, אבל לא הייתי גוזר מזה שאין לה תפקיד משמעותי וחשוב במרחב הציבורי ובדמוקרטיה.
    הכלל הגדול, של השופט העליון האמריקאי לואיס ברנדייס קובע כי אור השמש הוא הגורם המטהר ביותר. וזה בדיוק מה שעושה התקשורת כאשר אנשי בעלי כוח (פוליטי או כלכלי) מעדיפים להסתיר חלק ממעשיהם.
    הנה הציטוט:
    Publicity is justly commended as a remedy for social and industrial diseases.
    Sunlight is said to be the best of disinfectants;
    electric light the most efficient policeman.
    בקיצור: שלטון העם, עם עין פקוחה של העיתונות ועם התערבות (שהיא מינימליסטית ומתבצעת לעתים נדירות עד מאוד) של בית המשפט העליון. ההסטוריה מוכיחה שגם אבי האקטיביזם השיפוטי אהרן ברק, וגם יורשתו דורית בינייש, לא היו שולפים מהירים. הם חיכו בכמה מקרים שנים להכרעות של הכנסת (כמו בעניין חוק טל) כדי לצמצם את מעורבותם בנושאים שנויים במחלוקת.
    ושים לב: ההחלטות שהזכרתי במאמר פתחו פתח רחב יותר לחופש הביטוי. חופש הביטוי איננו "ערך שמאלני". הוא ערך מרכזי בדמוקרטיה. כל ניסיון פרלמנטרי לקבל החלטות בכיוון ההפוך הוא אנטי-דמוקרטי, גם אם לקואליציה יהיה רוב.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: