המדריך לזיהוי חיידקי הפשיזם, 1952

ד"ר בדר. צלום: לע"מ

כל אימת שאנשי רוח או עיתונאים מעיזים להביע בפומבי את חששם מסימנים של פשיזם בישראל, מיד קמה זעקה ממחנה הימין. אתם מגזימים,  טוענים במחנה הימין, אין שחר לטענה הזו.

אבל היו ימים שדווקא מחנה הימין היה זה שהאשים את השלטון – שהיה אז בידי תנועת הפועלים – בסימני פשיזם. אז, בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל, התמקדו האשמות אלה בממשלתו של ראש הממשלה הראשון דוד בן-גוריון.

אחד המתריעים הבולטים על סכנת הפשיזם בישראל באותן שנים היה ח"כ יוחנן בדר, מבכירי תנועת החרות, ודוקטור למשפטים מהאוניברסיטה היגלונית בקראקוב שבפולין, מן המוסדות האקדמאיים הוותיקים והאיכותיים באירופה.

במאמר שפרסם בדר במאי 1952 ביומון "חרות", שהוא היה גם אחד מעורכיו, פירט את "הסימנים המובהקים המעידים כי קבוצה מסוימת הודבקה בחיידקים של פשיזם".

מסאן פרנציסקו ועד תל אביב: מסע מצולם במצעדי הגאווה

בדיוק לפני חמישים שנה, ב-1969, הוגדרה המטרה של מצעד גאווה של הקהילה הלהט"בית.
האירוע, כך נקבע בכנס שנערך בפילדפיה בארצות הברית, ישמש תזכורת שנתית למאבק למען שוויון זכויות, ובעיקר יהיה מכוון להעניק תהודה נרחבת לקריאה לשיוויון. היעד המפורש היה להגיע לקהלים רחבים ככל האפשר. הדיון על ארגון הצעדה היה אחד מצעדי התגובה לפשיטה המשטרתית האלימה ביוני 1969 על ה"סטונוול אין", בר הומוסקסואלים בניו יורק. הפשיטה הציתה תנועת מחאה ופעולה ציבורית למען זכויות הקהילה. על פי ההצעה שנוסחה בכנס "לא יהיו הגבלות של גיל או לבוש" בין משתתפי האירועים הללו. במקור דובר אמנם על הפגנות, אך כבר האירוע הראשון, ב-1970, היה למצעד. בשנים הבאות התגבשה המתכונת של "מצעד גאווה", ומצעדים כאלה החלו נערכים לא רק ברחבי ארצות הברית אלא גם במדינות אחרות.