הערבים אותם ערבים, והים אותו הים

ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר הלך אמש לעולמו. העיתונים היום מלאים בדברי הספד.

נדמה לי שאין אמירה שמאפיינת את יצחק שמיר ז"ל יותר מ"הערבים אותם ערבים, והים אותו הים". הדברים הללו מבטאים גישה פסימית באשר לסיכוייה של ישראל להגיע להסדר על שכניה, ברוח "לנצח נחיה על חרבנו".

הנה הערך בעניין זה שנכלל בספרי "לא יעלה על הדעת", שבו הבאתי את ההקשר ההיסטורי של ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון.
למראה מה שקורה בעולם סביבנו, נדמה לפעמים ששמיר צדק. מצד שני, קשה לאמץ את הגישה הזו, שמטילה את כל האחריות למצב על הצד השני, ומתעלמת ממעשי ידינו.

•  עדכון  13.7.12

בשבוע שעבר, בטורו במוסף "השבוע" ב"הארץ", עסק הפרשן הפוליטי יוסי ורטר באמירתו של שמיר. ורטר התייחס לדברים שאמר בעניין זה ראש הממשלה בנימין נתניהו, כאשר הספיד את שמיר ז"ל בישיבת הממשלה. וכך כתב ורטר:

בין ההספדים בלט זה של ראש הממשלה, בנימין נתניהו. לא מעל הקבר, אלא בפתח ישיבת הממשלה בבוקר יום ראשון. נתניהו דיבר ברגש על שמיר כאדם וכמנהיג ובחר להעלות על נס את אחת האמירות היותר מזוהות עם שמיר, שכבר נכנסו לפנתיאון משפטי המחץ הפוליטיים: "הים אותו ים והערבים אותם ערבים".

נתניהו לא ציטט במפורש את הביטוי. הוא רמז לו בחן: "באשר לאמירתו (של שמיר) ביחס לשכנים, וביחס להפרדה בין הים ליבשה – ייתכן שהדברים האלה, שהביאו קיתונות של ביקורת אז ואפילו בוז – היום יש בוודאי הרבה יותר אנשים שמבינים שהאיש ראה והבין דברים יסודיים ואמיתיים והוא לא הכפיף את עצמו ולא כופף את דעותיו לאופנות השעה".

זה המסר שנתניהו בחר להבליט סביב שולחן הממשלה; שש מלים שמגלמות באופן המזוקק והגרעיני ביותר את יחסו של שמיר לפלסטינים, ולמה שכונה באותן שנים מבוזבזות "תהליך השלום". היום נתניהו לא היה מעז לומר משפט מעין זה (אגב, גם שמיר אמר את הדברים שמונה שנים לאחר שסיים את תפקידו כראש הממשלה, ובכך נעסוק בהמשך). אבל הבחירה של נתניהו – שמן הסתם היתה מודעת – מלמדת יותר מכל נאום פומבי שלו היכן הוא עומד. לתשומת לבו של ברק, שניבא לא פעם כי בבחירה בין מנחם בגין פורץ הדרך לשמיר סרבן השלום, נתניהו יבחר בדרכו של הראשון.

אם נתניהו היה טורח לבדוק את הגירסה המלאה של המשפט המפורסם, הוא היה מתוודע גם להמשכו ואולי היה מוותר מלכתחילה על העלאתו מאוב. וכה אמר שמיר בראיון לגלי צה"ל באוקטובר 2000: "הים אותו ים, הערבים אותם ערבים ונתניהו אותו נתניהו. לא הייתי רוצה שיחזור לראשות הממשלה".

מעט רקע: הדברים נאמרו זמן קצר לאחר פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה. האלימות הפלסטינית השתוללה ברחובות. ראש הממשלה, אהוד ברק, חזר מקמפ דייוויד, שם הציע ליאסר ערפאת הצעה מרחיקת לכת לסיום הסכסוך ונענה בסירוב. ממשלתו קצרת הימים של ברק עמדה על סף פירוק. הוא החל במגעים עם יו"ר הליכוד, ח"כ אריאל שרון, על הקמת ממשלת אחדות. במערכת הפוליטית ובליכוד נערכו לשובו של נתניהו, שהיה אז אזרח מודאג שעשה לביתו. כל הסקרים הצביעו על כך שנתניהו יביס את שרון בפריימריס ואת ברק בבחירות הכלליות ויחזיר את הליכוד לשלטון. עתידו של הליכוד נראה ורוד ומבטיח.

שמיר לא נתן לסקרים לסמא את עיניו. "עדיפה ממשלת אחדות משובו של ביבי", אמר באותו ראיון. "הוא עשה הרבה טעויות, ואני לא מאמין שהשתנה. איש כזה לא משתנה כל כך מהר. מאוד לא הייתי ממליץ לליכוד לקבל אותו בחזרה".

באותם ימים סוערים, פוסט קמפ-דייוויד, רק אדם נטול פוזה כמו שמיר היה מסוגל לומר בגלוי כי בין שובו של הליכוד לשלטון, בראשות נתניהו, לכניסת הליכוד לממשלתו של ברק, שנוא נפשו של הימין, הוא מעדיף את האופציה השנייה. עד כדי כך היה עמוק התיעוב שרחש לנתניהו. זה היה שמיר, לטוב ולרע. רצה הגורל, ושני הפוליטיקאים ששמיר הכי שנא – והוא ידע לשנוא – היו אלה שהספידו אותו על קברו בשם המדינה. אם היה יכול לבחור את מספידיו, היינו רואים דמויות אחרות על דוכן הנואמים.

עד כאן ורטר ב"הארץ". על פי הטקסט שלו, הדברים נאמרו על ידי שמיר שנים לאחר סיום כהונתו בשנת 2000.

המציאות היא כמובן שונה. הדברים ב-2000 היו גרסה מאוחרת (משופצת ומשעשעת), אחת מרבות שהשמיע שמיר, לאחר ההתבטאות המקורית בכנס המלונאים ב-1989.

הסבתי את תשומת ליבו של ורטר לטעותו: שמיר טבע את הביטוי בעצם ימי כהונתו כראש ממשלה, כאמור, בשנת 1989. ציפיתי הבוקר למצוא בזנב טורו שתי שורות של תיקון. משהו בסגנון "אופססס, טעינו", שהופיע בזמנו בשבועון "כותרת ראשית", או סתם תיקונון, כפי שעושים לעתים בעלי טורים אחרים. לא מצאתי.

חבל: ורטר הוא פרשן פוליטי משובח, אבל כמו עיתונאים לא מעטים אחרים הוא סבור שתיקון כזה עלול לפגוע בשמו המקצועי. גם זו טעות שראוי לתקן, למען הקוראים ולמען העיתון והעיתונאי. במכובדים שבעיתוני העולם תיקון טעות נחשב כאמצעי להגברת האמינות. ה"ניו יורק טיימס" מפרסם מדור תיקונים מדי יום, הכולל בדרך כלל אי-שם בין שלושה לעשרה תיקונים יומיים. כנראה שרק באמריקה עושים כל כך הרבה שגיאות וטעויות.