ראשי > מחאה, מפלגת העבודה, פוליטיקה, צדק חברתי > דרושה: סוכנת פוליטית מיומנת

דרושה: סוכנת פוליטית מיומנת

לפנות ערב ובלילה מתפוצצות שדרות רוטשילד מרוח צעירה ותוססת. קשה שלא להיסחף לאופוריה, לתחושה שמה שהיה כבר לא יהיה עוד. אבל בשעות היום, באור השמש העזה נראה המאהל שומם ומאובק. השלטים כבר התרפטו, ובלב מקנן חשש עמוק שהאנרגיות החיוביות סופן שיתמסמסו בבוא הסתיו, יתפוררו כמו יריעות הפלסטיק במאהל.

    מבחנו של המאבק אינו פשוט: כאן לא מדובר בהדחה דרמטית של שליט כמו במצרים או בכינון שיטה חדשה מבראשית, כפי שנדרש עכשיו בלוב. השאלה היא איך מנווטים בתוך מערכת שלטונית קיימת כדי לשנות את הדי-אן-אי החברתי-כלכלי שלה. שם המשחק הוא הטמעה של לפחות חלק מרעיונותיה הצודקים של המחאה בליבת הפוליטיקה הישראלית. האתגר הגדול הוא יישום החשובים שבעקרונות הצדק החברתי בתקציבים, בחוקים ובתקנות. וראוי להיזהר מהאופוריה: לא הכל ניתן ליישום.

     זו תהיה מערכה משולבת, רבת זרועות. המחאה העממית והתקשורת חייבות ללוות אותה בערנות מתמדת, כדי להפעיל לחץ על מקבלי ההחלטות. אבל המשחק העיקרי היה ונשאר פוליטי. לשם כך חייבת המחאה העממית להגדיר מי יהיו "סוכניה הפוליטיים": האנשים שינסו להוביל את מהלכי היישום בכנסת ובממשלה.

   רבים קוראים למנהיגי המחאה להקים מפלגה חדשה, לרוץ לכנסת לייצג שם את הציבור שמאס בקפיטליזם החזירי ובמחיר החברתי הכבד שהוא גובה מרוב אזרחי המדינה.    יש קסם במחשבה על דפני ליף וסתיו שפיר ויתר עמיתיהם בצמרת מסתובבים במסדרונות הכנסת, אבל ספק אם זה הפתרון.

 פוליטיקה איננה רק אידיאולוגיה, צודקת ככל שתהיה. פוליטיקה היא בראש ובראשונה היכולת לנהל משא ומתן, לגייס תמיכה, להקים קואליציות, וגם להתפשר – כדי לממש את הרעיונות לשפת המעשה. תשאלו את אהוד ברק, ששבה את לב רוב הציבור בשנת 1999. לא רעיונותיו כשלו אלא יהירותו וחוסר ניסיונו בפוליטיקה.

  למרות הסטאז' הקייצי המרשים, מרבית מנהיגי מאבק האוהלים וההפגנות הם טירונים פוליטים. למעט, אולי, יושב ראש הסתדרות הסטודנטים איציק שמולי. אבל גם הוא עדיין נדרש להשתפשף במציאות הפוליטית.

   ההיסטוריה הפוליטית של ישראל לימדה אותנו שמרבית הצנחנים מהצבא, מעולם העסקים וגם מהאקדמיה, מבריקים ככל שהיו, שברו את רגליהם בצניחה לגבעת רם ונמוגו לאחר קדנציה אחת. הדוגמה הבולטת ביותר היה תנועת ד"ש, שעלתה וכבתה כמטאור בשמי הפוליטיקה בסוף שנות ה-70. כל אימת שהבוחר הישראלי מנסה לגייס כוחות חדשים, או לבטא מיאוס מהפוליטיקה הקיימת, סופו שהוא נוחל אכזבה קשה. צריך אולי להחליף את שיטת הבחירות כדי לשפר את השיטה, אבל גם אז זו עדיין תהיה פוליטיקה, לטוב ולרע. כך מתנהלות דמוקרטיות: דיונים, פשרות, ויתורים, עסקאות.

    המחאה הנוכחית חשובה מכדי שתתפוגג, ואסור שתאמץ גוון של "אנטי פוליטיקה". זה מסוכן לדמוקרטיה ולא פחות מכך הרסני למאבק לטווחו ארוך. על כן היא זקוקה ל"סוכנים פוליטיים". לא במובן המקורי של מונח זה מימי האימפריה הבריטית, אלא בדומה למשמעות העכשווית של "סוכן תרבות" או "סוכן זיכרון": שחקן בזירה הפוליטית, שימלא תפקיד פעיל בקידום הרעיונות, בהפצתם ובעיגונם. מישהו או מישהי עם אידיאולוגיה ראויה, אבל גם עם רקורד פוליטי של ממש. גם כאן המדף כמעט ריק.

   יש רק דמות אחת, שכבר מגשימה בפעילותה בכנסת חלק מהתביעות לצדק חברתי,  וכבר הוכיחה את עצמה כפרלמנטרית מנוסה, שמכירה את טכניקות המשא ומתן ואת נתיבי החקיקה. שלי יחימוביץ.

 אחד מעוזריו של מתמודד אחר בעבודה הזכיר לי שהיא לא נחמדה, טען שקשה עד בלתי אפשרי לעבוד איתה. לא נחמדה? בהחלט ייתכן. קשה לעבוד איתה? בכנסת היא הצליחה לא פעם לגייס הסכמה בין-סיעתית כדי להעביר הצעות חוק.

  ונותרת, כמובן, העובדה שהיא מבקשת שלא להניף עכשיו את "דגל הכיבוש". היא עוררה משום כך כנגדה בליץ פובליציסטי כבד ומצער.

  יחימוביץ מבינה שהתמקדות השיח השמאלי בישראל בנושא השטחים רק דחקה אותו לשולי המפה הפוליטית בישראל, לא הניבה שום תוצאות. היא ביטאה את תמיכתה במתווה קלינטון ובחזרה לגבולות 1967 תוך התחשבות בגושי ההתיישבות. היא מבינה שקידום רעיונות המחאה, כמו גם המאמצים הראויים לסיום הכיבוש, יתאפשרו רק בגיוס קולות מהמרכז, לא בקצווי השמאל.

   התייחסותה של יחימוביץ לנושא השטחים באותו ראיון מהדהד עם גידי ויץ במוסף הארץ עוררה טענות קשות. היו גם שהאשימו: הנה לכם, היא מתנהגת כפוליטיקאית שרק רוצה לגייס קולות ולכן מתנכרת לעקרונות השמאל. היא נוהגת כפוליטקאית, במובן הרע של המילה.

   אכן, מהמהלכים האחרונים שלה עולה לא רק אמביציה חזקה לנצח. עניין לגיטימי לחלוטין. חשובה שבעתיים היא הבנתה את כללי המשחק הפוליטי, במובן החיובי של המילה: ללא תמיכה ציבורית רחבה לעולם אינך יכול ליישם את רעיונותיך, גם הנאצלים שבהם.

   עכשיו במיוחד, אחרי ההפגנה שתיערך הערב, חשוב לזכור: המשחק עובר למגרש הפוליטי. פוליטיקה איננה מילה גסה. תראו לי בשממה המנהיגותית הפוליטית שסביבנו מי עוד יכול להיות "סוכן פוליטי" לקידום המסרים החברתיים החשובים של תנועת המחאה.

 

   

   

   

  1. bgo ypr
    3 בספטמבר 2011 בשעה 13:41

    תמיד ידעתי שיש לך כישרון.(D-:) בכל אופן שלי יחימוביץ היא עדיין טירונית פוליטית. היא נערה אמיצה והכי חשוב שהיא אומרת אמת. איש לא בדק כיצד היא מיישמת את דעותיה. קיים הבדל מהותי בין היות האדם פרלמנטר מצויין לבין היותו שר ובטח לבין היותו מנהיג מפלגה או ראש ממשלה. אתה ואני יודעים זאת היטב. שלי עדיין זקוקה לתקופה שבה תתבשל באופוזיציה. במידה והיא תצליח תקופה זו לא ממש תינתן לה והציבור ינגוס שוב בפרי בוסר.

  2. 3 בספטמבר 2011 בשעה 14:58

    ארוכה הדרך לכסא המיניסטר… בינתיים אנחנו מדברים על מישהו שינהיג את העבודה למאבקיה הבאים. עד שהיא תהיה ראש ממשלה יעברו שנים רבות, חוששני.

  3. 4 בספטמבר 2011 בשעה 21:25

    אין ספק שהמאבק צריך לעבור יותר ויותר לזירה הפוליטית. אני חושב שאחד הדברים החשובים הוא שהציבור הרחב שהוכיח שכן מעניין אותו מה קורה שם בחוץ, ילך להתפקד ולהשפיע על מי הם אלו שמייצגים אותו, ויותר מזה, יעקוב קצת יותר מקרוב ולעתים יותר תכופות אחרי מה עושים נבחריו.

    לפני כמה ימים כתבתי פוסט שמשווה בין פועלם של מתמודדי העבודה כפרלמנטרים. אולי יעניין אותך.

  4. 4 בספטמבר 2011 בשעה 21:45

    עפרי, קראתי בעניין את הפוסט שלך. השיטה והתוצאות מרשימות. אגב, שיטה כזו של מעקב אחרי נתוני ההצבעות של נבחרים קיימת בקונגרס האמריקאי כבר עשרות שנים. זה כלי מצויין לכל שדולה לעקוב ולדרג את הנבחרים, והנתונים נחשפים לציבור. תודה.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: