ראשי > כללי, מעריב, עיתונות ישראלית, תקשורת > שלום רוזנפלד – עיתונאי מדור אחר

שלום רוזנפלד – עיתונאי מדור אחר

ההזמנה לאירוע לרגל הפקדת הארכיון בספריה הלאומית

ההזמנה לאירוע לרגל הפקדת הארכיון בספריה הלאומית

שלום רוזנפלד (2008-1914):

דברים באירוע לרגל הפקדת ארכיונו

בספריה הלאומית בירושלים

בשנת 1966, כשמלאו ל"מעריב" 18 שנה, ערכה מערכת העיתון רב-שיח שעסק בין היתר ב"חיוב והשלילה בעיתוני ישראל". מסביב לשולחן הצטופפו בכירי "מעריב", שאז היה בשיא כוחו כעיתון הנפוץ ביותר במדינה. ולצדם גם גולדה מאיר, יגאל ידין, זאב שרף ושמואל תמיר.

שלום רוזנפלד דיבר באותו דיון על שני מונחים שמצא ברישומים שהותיר ד"ר עזריאל קרליבך – "המצפון הציוני" ו"המצפון העיתונאי". שלום בחר בשני "המצפונים" הללו כדי להציג את התלבטותו של העיתונאי הישראלי באותן שנים. "לעתים קרובות אנו נקלעים לקונפליקטים בין המצפון הציוני והמצפון העיתונאי", אמר. הוא הוסיף שבכל הקשור לענייני ביטחון, ברוב המקרים צריך המצפון הציוני לגבור על המצפון העיתונאי.

"הצרה היא שרוצים שנכניע את מצפוננו העיתונאי לעתים קרובות מדי", קבע רוזנפלד. "ומעל הבמה הגבוהה של אנשי השלטון נראים לעתים כל מיני ענייני כ"מכריעים" או כ"הרי גורל", ורוצים שגם אנו נהיה שותפים להרגשה זו, גם אם אנחנו חולקים עליה. במקרה כזה אני אומר: 'סטופ'. תפקידו של העיתונאי אינו כזה. יש לו זווית ראיה משלו (במקרה של שלום רוזנפלד זו היתה "זווית חדה", כשם אחד מספריו). יש גבול מסוים להכנעת המצפון העיתונאי. מעבר לגבול זה חייב העיתונאי להיכנע אך ורק למצפונו העיתונאי, כי זוהי הפונקציה המיוחדת שלו בחברה".

המשפטים הללו, שהציגו את תמצית תפישתו של שלום רוזנפלד, הם אולי הביטוי החד ביותר לגישה שרווחה בקרב העיתונאים בני דורו: הם ראו את עצמם, ובצדק, כחלק בלתי נפרד מן האליטה שהובילה את המהפכה הציונית והמאבק למדינה. אבל במקביל הבינו היטב את תפקידו של העיתונאי בחברה דמוקרטית.

בענייני ביטחון וגם בסוגיות שנגעו לעליה מארצות מצוקה פעם בהם בעיקר המצפון הציוני והם נעתרו לפניות שלא לפרסם בכלל, או להביא לציבור רק מה שהממשלה ביקשה. אבל במכלול הנושאים האחרים ניצח "המצפון העיתונאי": הם חיפשו במרץ את הידיעות הבלעדיות, ביקשו לחשוף עוולות ומעשי שחיתות, וגם לא חששו למתוח ביקורת נוקבת על הממשלה, על מדיניותה, ועל ראש הממשלה.

ספר שכתב רוזנפלד וראה אור מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה בהוצאת ידיעות אחרונות.

ספר שכתב רוזנפלד וראה אור מיד לאחר תום מלחמת העולם השניה בהוצאת ידיעות אחרונות.

אין כמו סיפור חייו של שלום רוזנפלד כדי להסביר את הנסיבות ההיסטוריות שבהן התעצב השילוב הזה בין מצפון ציוני למצפון העיתונאי. הוא נולד בשנת 1914 בעיירה טורצ'ין בפלך ווהלין בפולין, היום באוקראינה. בגיל עשרים עלה ארצה והחל ללמוד באוניברסיטה העברית בירושלים. במקביל החל בעבודתו העיתונאית. תחילה למד את מקצוע הדפוס, ועמד לראשונה בין מכונות העופרת שילוו אותו עוד עשורים רבים. אבל לאחר זמן קצר החל בכתיבה ובעריכה בעיתוני התנועה הרוויזיוניסטית "הירדן" והמשקיף".

כחבר בית"ר עלה צפונה לראש פינה, והיה שם מפקד פלוגת בית"ר בגליל העליון. שלושה מאנשי הפלוגה הזו היו אלה שיצאו להטיל רימון על אוטובוס ערבי כחלק משבירת מדיניות ההבלגה של הנהגת היישוב על הטרור הערבי. אחד מהם, שלמה בן-יוסף, נתפש, הועמד לדין והיה לראשון עולי הגרדום.

שלום רוזנפלד נשלח לאחר אירוע זה על ידי בית"ר לפולין.  בקרקוב גויס לערוך את עיתון התנועה, ועבד לצידו של יוחנן בדר, לימים חבר הכנסת. כעבור שנים תיאר בדר את שלום באותה תקופה: "הוא היה יפה, רענן, מבריק, מוכשר, אידיאליסט ומעשי גם יחד".  חודש אחד לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה, באוגוסט 1939 שב ארצה. "יש מי שהשואה רודפת אותו משום שהיה בשואה", אמר פעם. "ויש מי שהשואה רודפת אותו מפני שלא עבר אותה".

שקף המשקיף

בעשור הבא המשיך לכתוב, הן ב"ידיעות אחרונות" והן ב"המשקיף", וכמו עיתונאים אחרים בעיתון זה השלטון הבריטי שם עליו עין – ובשנת 1947 מצא עצמו למשך חודשים אחדים במחנה המעצר בלטרון.

ב-1948 מצא עצמו שלום שלוש פעמים ליד ערש הלידה. הפעם האחת היא כמובן הכרזת העצמאות והקמת המדינה. אבל היו גם שתי לידות נוספות שבהן היה מעורב, בשני עיתונים חדשים באו לעולם ב-1948. בפברואר באותה שנה נמנה עם צוות המייסדים שפרש מידיעות אחרונות בראשות עזריאל קרליבך והקים את מעריב.   הוא היסס תחילה מה שיכונה לימים "הפוטש" הוא הדרך הנכונה, אבל לבסוף שוכנע. בארכיונו, שהועבר על ידי המשפחה למשמרת בספריה הלאומית, ניתן למצוא רישומים על גבי ניירות ומפיות של תכנון העיתון, עיצובו והמדורים – אז קראו לזה "מדורות".

כך תוכנן מעריב. אחת הפגישות שקדמה לפרישה מידיעות אחרונות. למטה: ארבעת הלוגואים שהופיע בראש העיתון ביו פברואר לספטמבר 1948.

כך תוכנן מעריב. אחת הפגישות שקדמה לפרישה מידיעות אחרונות. למטה: ארבעת הלוגואים שהופיע בראש העיתון בין פברואר לספטמבר 1948.

האירוע השני, בחודש אוקטובר באותה שנה, היה הקמתו של "חרות", היומון של המפלגה החדשה בשם זה שהקימו מנחם בגין ויוצאי אצ"ל. עורך העיתון היה יוחנן בדר, וסגנו שלום רוזנפלד. לגבי הפרק קצר זה בקריירה שלו, צריך לומר ששלום שם את האצבע על הקונפליקט המובנה בתוך המונח "עיתון מפלגתי": עיתון – מבקש לעורר עניין ולגרום לאנשים לקרוא בו; מפלגה מעוניינת לקדם את עצמה, ולעתים קרובות בעיקר את מנהיגיה.

שלום ניסה להסביר לראשי המפלגה כיצד ניתן ליצור עיתון שיצליח לעורר עניין ותהודה גם מעבר לחוג המשוכנעים ממילא. כלשונו – "לחומר התעמולתי המתפרסם בעיתון יש ערך רק אם הוא נקרא, וכדי שהעיתון ייקרא יש צורך להגביל את כמויות התעמולה,  ולספק לקורא ראשית כל עיתון טוב, אותו ירצה לקרוא".

כמו בכל העיתונים המפלגתיים, גם ב"חרות" ההסבר הזה לא נקלט על ידי הפוליטיקאים. הם, כדרכם, העדיפו למלא את העמודים הראשונים בסדינים אפורים של תמלילי נאומיהם.

הלוגו והמוטו של המדור שהופיע בקביעות  ב"חרות", יומון חרות

הלוגו והמוטו של המדור שהופיע בקביעות ב"חרות", יומון חרות

למרות זאת, ולמרות שלאחר זמן קצר העביר שוב את מוקד פעילותו ל"מעריב",  ב"חרות" ניכר היה לראות את טביעות אצבעותיו של שלום. למשל במדור שהופיע בקביעות בעמוד 2 שנקרא "רשות הדיבור ליריב", ומתחתיו הציטוט המוכר של וולטר "אינני מסכים לשום מילה שאמרת, אולם אני מוכן להיהרג על זכותך לומר זאת".

 במעריב בילה שנים ארוכות בבירה, ככתב בכנסת מאז הקמתה וכראש הסניף בירושלים, לצד כתיבת מאמרים ומדורים אישיים. באמצע שנות החמישים סיקר את משפט קסטנר ומיד עם מתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, שקבע שקסטנר "מכר את נפשו לשטן", הוציא לאור את ספרו "תיק פלילי 124". חבריו הרוויזיוניסטים לא לגמרי רווח נחת מהספר, כיוון שלטענתם לא עשה בו די כדי להבליט את חטאי ההנהגה הציונית בפרשת גורלם של יהודי הונגריה.  אבל גם הם הודו ששלום הטיב להביא את סיפור האירועים בימי השואה, באופן שהפך את הספר למסמך היסטורי מעמיק ואיכותי. וגם לרב מכר. ככתב בכנסת גם נמצא סמוך לאולם המליאה באוקטובר 1957, כאשר רימון יד הוטל מהיציע ופצע את בן-גוריון ושרים נוספים.

כתב בכנסת מיומה הראשון

כתב בכנסת מיומה הראשון

כמו מרבית עמיתיו הבכירים ידע לשמור בדרך כלל על האיזון בין קירבה יתרה למקבלי ההחלטות – שהרי מהם הגיע למעריב חלק ניכר מהמידע שהקנה לעיתון את מעמדו הרם באותן שנים – לבין היכולת למתוח עליהם גם ביקורת נוקבת.

על מעמדו ומידת  קרבתו לראשי המדינה תעיד, למשל, העובדה שבמאי 1967, בימי ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים, פנה אליו איסר הראל – שרק שנים אחדות קודם לכן סיים את תפקידו כממונה על שירותי הביטחון, בבקשה שיסייע למשימה לאומית. איסר ביקש משלום לנצל את קשריו ההדוקים עם בכירי השלטון כדי לסייע להקמת ממשלת אחדות לאומית, נוכח האיום הביטחוני על המדינה.

הפירמה שלוםהוא מילא שורה של תפקידים בכירים בעיתון, עד שמונה ב-1974 לעורכו של "מעריב", תפקיד בו כיהן שש שנים. במהלך השנים הללו ליוו העיתון ועורכו את המהפך הפוליטי של 1977, ואחר כך את ביקור סאדאת בירושלים ואת השיחות עם המצרים, שהגיעו לשיאם בחתימת חוזה השלום בוושינגטון. "ישבתי, רשמתי שלום", היתה הכותרת הראשית לדיווחו מן הטקס בבית הלבן. באמצע 1980 העביר את שרביט העורך לשמואל שניצר.

שלום כותב על השלום

שלום כותב על השלום

צריך לומר כי היו אלה השנים שבהם החל מעמדו של מעריב להיחלש, ויריבו ידיעות אחרונות התקרב לתפוש את הבכורה בשוק העיתונות. כי למרבה הצער, שם, בעיתון האחר, קראו טוב יותר את המפה והטיבו לזהות את השינויים החברתיים שחלו בישראל. ההישגים העיתונאיים העצומים של מעריב בשנות החמישים והשישים לא הבטיחו הצלחה גם בעשורים הבאים. כי בסופו של דבר אין דבר ישן יותר מהעיתון של אתמול, ויש צורך בהתחדשות ובערנות מתמדת.

אבל תרומתו של שלום לעולם התקשורת לא הסתיימה כאשר עזב את תפקיד העורך, הוא המשיך לכתוב, וב-1983 ייסד את הקתדרה לימודי עיתונות באוניברסיטת תל-אביב, מסגרת אקדמית ראשונה בישראל להכשרת עיתונאים. כדי להתמודד עם האתגרים והבעיות שמציבה התקופה לפנינו, אמר אז,  נדרש העיתונאי לא רק ליכולת אינטלקטואלית מחויבות, למחויבות עמוקה ולרמה מוסרית גבוהה – אלא גם להשכלה רחבה ולכישורים מקצועיים. אחר כך ייסד גם את המכון לחקר העיתונות היהודית באוניברסיטת תל-אביב.

ב-1986 הוענק לו פרס ישראל. היתה זו הפעם הראשונה שתחום התקשורת נכלל בקטגוריות הפרס היוקרתי ביותר בישראל. הענקת הפרס היתה ביטוי לא רק להכרה במרכזיות התקשורת בחיים הציבוריים, אלא כמובן גם בתרומתו ארוכת השנים של שלום למקצוע העיתונאי ולאיכותו של השיח הציבורי בישראל.

עולמו התרבותי של שלום רוזנפלד – כמו של רבים מעיתונאי אותו דור – היה רחב ועמוק מעולמם של מרבית אנשי תקשורת בדורות שבאו אחריו. התעניינותו והידע העמוק שלו בהיסטוריה, למשל, באה לביטוי הן במאמריו הפובליציסטיים, והן במדור שכתב לאחר פרישתו מעריכת העיתון "מן המגירה ומן המדף". במדור הזה דלה ופרסם פנינים מעיתונים, ממחקרים, מספרים.

לפעמים היה מתחקה שם אחר מקורם של ביטויים. נוכחי בכך פעם אחת בעצמי, כאשר ככתב בוושינגטון התבקשתי על ידו לגלות את מקורו של פתגם שנכלל בנאומו של הנשיא ג'ימי קרטר. "אלוהים מטיל עול על האדם – אך גם מעניק לו כתפיים לשאת את העול" אמר קרטר, וציין כי מדובר בפתגם ביידיש. שלום חובב הבילוש הלשוני חיפש וחיפש, אך לא הצליח לאתר בשום מקום את הפתגם הזה, והטיל עלי משימה: לפנות לכותב הנאומים של הנשיא כדי לגלות מה היה המקור.

אין פלא כמובן שפתגם ביידיש סיקרן אותו במיוחד. "ליידיש יש לי יחס מיוחד", כתב שלום, "ממש אהבה חושנית. אני רואה בה נכנס תרבותי עצום של עמנו. עם ישראל לא קפץ היישר מיהושע בו-נון למדינת ישראל (זו כמובן עקיצה לעברו של דוד בן-גוריון) . אסור לוותר על מה שהיה באמצע. על אלפי יצירות נפלאות בפרוזה, שירה והגות שנכתבו באלף שנות קיומו של תרבות היידיש".

כתבנו בפלשתינה. באידיש.

כתבנו בפלשתינה. באידיש.

הוא גם כתב בשפה זו – לפני מלחמת העולם השניה ככתב בפלסטינה של "מאמנט" היהודי שראה אור בוורשה, ואחר כך היה במשך שנים הכתב בישראל של הפוורווערטס, היומון האידי  שראה אור בניו-יורק. ואולי גולת הכותרת של פעילותו בתחום זה היתה ייסודו של פרס מאנגר ליצירות ביידיש, על שם המשורר איציק מאנגר.

אך לא רק לשון היידיש העסיקה וריתקה אותו. גם העברית, כמובן.  היתה לו אוזן חדה למלים ועט שנון, שבאה לביטוי במדוריו הפופולריים, תחילה "קראתי – רשמתי" ואחר כך "זווית חדה". הוא קטל באחד ממאמריו על השפה העיתונאית "צירופי לשון שגרתיים החושפים דלות משוועת בשליטה במכמני השפה או עצלות של מחשבה מצד הכותב… למרבה הצער מצויים בתוך ציבור העיתונאים, בצד אמני ביטוי, גם עיתונאים המצטיינים בשילוב הרה-סכנות של בורות ושל זלזול. שילוב זה מוליד בעיתונים שיממון, עיוותים, רדידות ואף עבריינות לשונית".

ההומור שלו, ובעיקר חידודי הלשון, היו מוכרים היטב לא רק לקוראי מעריב, אלא גם למאזיני הרדיו, הודות לתוכנית ההומור "שלושה בסירה אחת" ששודרה בקול ישראל בסוף שנות החמישים. שלום היה חבר צוות קבוע בתוכנית לצד דן בן-אמוץ ואחרים, והדברים שהושמעו שם הכעיסו לא אחת את ראש הממשלה בן-גוריון ואישים בצמרת. חלק מחידודיו הלשוניים ייראו היום לקורא מעט ארכאיים. אכן, זה היה דור אחר. השנים חלפו, ההומור השתנה.

הטכנולוגיה, התרבות, הקצב, השפה כולם השתנו מאז לבלי הכר. אבל למרות זאת כדאי לקרוא דברים שכתב לפני קרוב לשלושה עשורים על הבעיות שעמן נדרשת העיתונות להתמודד: חופש העיתונות מול זכות היחיד לפרטיות ולשם טוב, ניסיונות של תאגידי ענק כלכליים להשפיע על תכנים, וגם מגמת הריכוזיות של כלי התקשורת בידי אילי הון וסכנתה לחופש העיתונות.

ללמדנו ששלום רוזנפלד היה אמנם עיתונאי מדור אחר, אבל הבעיות הניצבות לפתחה של התקשורת לא השתנו. הן רק התעצמו.

  1. אדי
    2 בפברואר 2013 בשעה 20:26

    "בענייני ביטחון וגם בסוגיות שנגעו לעליה מארצות מצוקה פעם בהם בעיקר המצפון הציוני והם נעתרו לפניות שלא לפרסם בכלל, או להביא לציבור רק מה שהממשלה ביקשה".
    המדיניות הצייתנית בעניני בטחון ידועה היטב במחקר. לגבי "סוגיות שנגעו לעליה מארצות מצוקה". האם זו תהיה טעות לומר שהכוונה למצוקות של בני העליה מארצות המזרח ולעוולות השלטוניות והחברתיות שבוצעו נגדם?

    • 2 בפברואר 2013 בשעה 21:03

      אדי,
      הכוונה בעיקר לנכונות לא לפרסם מידע על יציאת יהודים ממדינות כדוגמת פולין, שממשלותיהם התנו את העלייה לישראל בשמירת מעטה של חשאיות. כך היה גם מאוחר יותר לגבי העלייה מרומניה ומאתיופיה.
      לגבי בעיות הנוגעות לקליטת העלייה המזרחית ניתן לקרוא למשל את מה שכתב נתן אלתרמן בטורים לא מעטים במדורו "הטור השביעי" ב"דבר" המימסדי – ביקורת חריפה לגבי דרך הקליטה ומצבם של העולים מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה.
      ממליץ לקרוא על כך בספרו של ד"ר מרדכי נאור "הטור השמיני".

  2. אדי
    2 בפברואר 2013 בשעה 21:16

    רפי,
    בכל זאת – האם היתה השתקה של המצוקות והתעלמות או העלמה של עוולות בנוגע לעליות ממדינות המזרח?

    • 3 בפברואר 2013 בשעה 0:08

      נפח הסיקור היה מוגבל יחסית, אבל כאמור אנשים כמו אלתרמן התריעו מפעם לפעם על הכשלים.
      הממשלה כמובן לא עודדה פרסום ביקורת או מידע שלילי, ורוב העיתונאים השתייכו לאליטה הקולטת, שאנשיה לא תמיד הבינו את מצב או התעייננו בו. מרבית העיתונות ייצגה את נקודת המבט שהיתה בה התלהבות מצד אחד, אבל גם התנשאות והתעלמות מצד שני.
      לגבי עיתון אחד, "הארץ", נכתבו על כך מחקרים. חפש וקרא את מאמרו של ד"ר אבי פיקאר בנושא זה. בכתב העת "ישראל" גיליון 10.

  3. אדי
    3 בפברואר 2013 בשעה 1:25

    תודה.

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: