נמרוד אשל ושביתת הימאים

מודעה על המשמר 26.11.1951"הוא גבר חסון ומרשים בהופעתו. זרועותיו איתנות ועורו ספוג שיזפון ורוחות ים. אל קומתו הרמה וכתפיו הרחבות מתלווה תדיר חיוך של התרצות. תקיפותו וביטחונו העצמי משולבים בהרבה טוב לב, סובלנות וחוש הומור. הוא טיפוס פוטוגני ביותר של מנהיג, העשוי לסחוף אחריו מעריצים רבים", כך, בלשונו הציורית של העיתונאי מנחם תלמי, תואר ב"מעריב" ביוני 1968 רב חובל נמרוד אשל ז"ל, אשר נפטר לפני ימים אחדים בגיל 90.

שמו של אשל חזר באותה שנה לעמודי העיתונים, כאשר נשלח בבהילות לגרמניה, כדי להתמודד עם מרד מלחים על סיפונה של אניית הקרור הישראלית "אבוקדו-קור". הוא כיהן באותה תקופה כמפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. אבל העיתונאים לא החמיצו את צירוף המקרים: מי שעמד בראש שביתת הימאים שהסעירה את מדינת ישראל בשנת 1951, נשלח עתה להתמודד עם "מרד ימאים".

ההחלטה לשגר אותו לגרמניה היתה "נבונה ביותר", כתב תלמי, שכן הוא ידע לשוחח עם המלחים בשפתם ולפנות אל "הגיונם הימאי". ואכן, למרות הציפיות לעימות אלים, ואולי גם לצורך המביך בהסתייעות במשטרת גרמניה כדי להוריד את קומץ המורדים מסיפון האנייה, נדרשו רק שש שעות של משא ומתן כדי לסיים את המשבר.

"ב-1951, בהיותו בן 25, היה שמו נישא על שפתיים רבות. דמותו איתנת המראה וכוחו לשלהב היו לאחד מסמליו של מרד הימאים הגדול, אשר הטביע את חותמו על הספנות הישראלית במשך שנים רבות", כתב תלמי.

"מרד הימאים הגדול" או בנוסח הדרמטי-פחות של 1951 "שביתת הימאים", היה אחד האירועים הבולטים בסדר היום הפוליטי והתקשורתי במדינת ישראל בראשית שנות החמישים. על פניו היה זה מאבק של הימאים כעובדים – אך לא כמקובל כנגד מעסיקיהם, אלא מול האיגוד המקצועי שאמור היה להגן של זכויותיהם. אך המחלוקת הזו קיבלה ממדים גדולים בהרבה, שכן היה זה דו-קרב פוליטי בתוככי תנועת העבודה.

פרוץ השביתה, מעריב, 12.11.1951

פרוץ השביתה, מעריב, 12.11.1951

לא שובתים אלא מתפטרים. היום הראשון לשביתה. על המשמר, 13.11.1951

לא שובתים אלא מתפטרים. היום הראשון לשביתה. על המשמר, 13.11.1951

ממרחק של 64 שנים, מתוך השיח הרדוד הנוכחי, החוצה את החברה הישראלית כביכול בין "ימין" ל"שמאל", או סינוני "סמוללל" ברשתות החברתיות ובטוקבקים, קשה להבין את עוצמתו של המאבק. זה היה הקרב בין מפלגת השלטון מפא"י וההסתדרות רבי העוצמה, לבין אנשי מפ"ם, מפלגת הפועלים המאוחדת, שכללה אז, בין היתר, את שתי התנועות הקיבוציות הגדולות, הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר) והקיבוץ המאוחד.

מפ"ם היתה "שמאלית" יותר ממפא"י. באותן שנים נשאה עיניה למוסקבה, בין היתר מתוך הכרה עמוקה בתרומתו של סטלין לניצחון על גרמניה הנאצית. צמרת מפא"י זיהתה במפ"ם את האויב הפוליטי המסוכן ביותר, בין היתר משום שהצליחה לסחוף רבים מאוד מצעירי של תנועת העבודה. אלה הפנו עורף למפא"י והתייחסו אליה כמפלגה ממוסדת ומיושנת, מעוז ביורוקרטי של עסקנים ותיקים. מפ"ם, לעומת זאת, היתה מפלגת הבית של יוצאי הפלמ"ח, וזכתה גם לתמיכה ניכרת בקרב העלית האינטלקטואלית. כמעט כל סופרי "דור הפלמ"ח" התייצבו לימין מפ"ם. זה היה העידן שעליו אמר לימים הסופר משה שמיר שבו הוא ועמיתיו חשו חובה "להוקיע את הרע, לדרוש את תיקון המציאות, לחתור אל הטוב השלום… ולשם כך להיות באופוזיציה, לבעוט בזקנים ובגדולים". לצד הצעירים הללו התייצב באותה חזית גם המשורר אברהם שלונסקי, שאף נעצר לכמה שעות על ידי המשטרה לאחר שהשתתף באחת מעצרות התמיכה בימאים, שהוגדרה על ידי המשטרה כבלתי חוקית.

זה היה הרקע לעימות שפרץ באמצע 1951. ימאים שהועסקו על ידי חברת "שוהם", חברת בת של "צים", קבלו על תנאי ההעסקה שלהם, על שכרם ועל יחסם המזלזל של המעסיקים. באחד הבירורים בימי המשבר סיפר נמרוד אשל כי בעת תיקון אניה ברוטרדם, שעלה רבבות לירות, ביקשו אנשי הצוות שיתקנו גם הספסל עליו הם יושבים בחדר האוכל. נציג "שוהם" דחה את הבקשה ואמר: "אתם יכולים לשבת על שתי חביות וקרש".

אבל העניין היה מורכב הרבה יותר ממצבו הרעוע של הספסל. טענתם העיקרית של המלחים הופנתה אל  איגוד הימאים, שהיה בעיניהם היה גוף ביורוקרטי של עסקנים ממונים, שלא ייצג אותם כראוי ולא נאבק כפי ציפו על זכויותיהם. מבחינת המלחים – האיגוד המקצועי  והחברה שהעסיקה אותם, היו חלק מאותו ממסד, שטובת העובדים לא העסיקה אותו. הם צדקו, שכן ההסתדרות היתה ארגון עתיר עוצמה ורב זרועות. באמצעות מועצת פועלי חיפה שלטה בארגון הימאים, אך במקביל גם החזיקה ב-45% בחברת "צים" (לצד הסוכנות היהודית והחבל הימי לישראל). הימאים קבלו על "יחסים אידיליים בין האגודה לשוהם", והזכירו מקרים של פיטורים ללא הצדקה – שהאיגוד לא נאבק בהם אלא אף העניק גיבוי לבעלים.

גבורי ההעפלה הפכו למהרסים. דבר, 6.8.1951

גבורי ההעפלה הפכו למהרסים. גרסת ההסתדרות. דבר, 6.8.1951

כשפרץ המאבק היה נמרוד אשל רב מלחים בצי הסוחר, ובתוך זמן קצר זוהה כאחת הדמויות הבולטות במאבק. הוא היה פלמ"חניק לשעבר, איש הפלי"ם, הפלוגה הימית, שעסק בין היתר בהבאת מעפילים, וישב על כך במחנה המעצר הבריטי בלטרון ואחר כך בקפריסין. במלחמת השחרור ירד ליבשה לזמן קצר ונלחם בחטיבת הנגב, ואחר כך שב לים.

באמצע 1951 קצו אשל ועמיתיו בשלטון מועצת הפועלים וההסתדרות, והחליטו לערוך בחירות חדשות, כדי להבטיח ייצוג מקצועי אמיתי של עובדי הים. רוב גדול מבין הימאים תמך במהלך זה, שהביא להקמת "נציגות זמנית". ההסתדרות תבעה את אשל ועמיתיו למשפט חברים על "הפרת משמעות ההסתדרות". הימאים הגישו תביעת נגד. במשפט נשמעו האשמות משני הצדדים, והוא הופסק ללא ההכרעה.

ההסתדרות נאלצה להכיר אמנם באשל וחבריו לארגון הימאים החדש, אך לא מיהרה לאשר את התקנון המעודכן שאלה ניסחו, ואף גררה את רגליה בבכל הקשור לחתימת הסכם עבודה שיענה על דרישות הימאים. ב-12 בנובמבר הגישו מאות מלחים, חברי הארגון החדש, מכתבי התפטרות ל"שוהם" ולחברות ספנות פרטיות שבהן הועסקו.

מה בדיוק התרחש בימי השביתה? מי שקורא את עיתוני התקופה (באתר המומלץ "עיתונות יהודית היסטורית") יגלה כיצד הא'נגדות הפוליטיות ניתבו את אופי הדיווח לכל אורך המשבר. "סכסוך הימאים כבר עוטה צמחייה עבה של עתונות ומבעד לערפל שבכתב ובעל פה קשה לראות את פניו כמו שהם", כתב על כך נתן אלתרמן. "דבר", יומון ההסתדרות, הציג את הימאים כמי שמחבלים במעמד הפועלים ובמשק המדינה, שנזקקה באותם ימי צנע לספינות הצי להובלת אספקה לישראל, כמו גם עולים חדשים. מן הימים הראשונים דיווח כי "השביתה מתמוטטת". "על המשמר", יומון מפ"ם, הציג את השביתה כמאבק הרואי וצודק למען העובדים, והדגיש את התעצמות המאבק והצלחתו. "חרות", יומן תנועת החרות, תמך בשובתים, שהרי אלה ביקשו לנתץ את הממסד ההסתדרותי שבשליטת מפא"י. בעיתונים אחרים ניתן היה לקרוא בדרך כלל דעות לכאן ולכאן.

שביתת הימאים, גרסת מפ

שביתת הימאים, גרסת מפ"ם. מהדורה מיוחדת של "על המשמר", 15.12.1951

שביתת הימאים: גרסת מפא

שביתת הימאים, גרסת מפא"י וההסתדרות. דבר, 16.12.1951

עם פרוץ השביתה העריכו פרשנים פוליטיים כי מפא"י וההסתדרות לא יוכלו להענות לדרישותיהם של אשל וחבריו. "גורל ההסתדרות על כף המאזניים", כתב סופר מעריב בחיפה, שכן אם יתבסס האיגוד העצמאי של הימאים, עלול הדבר להיות תקדים, ואגודות מקצועיות אחרות ינסו להשתחרר ממרות ההסתדרות. על פי ההערכות במפא"י מדובר היה בנסיון של "האופוזיציה השמאלית" לשבור את שליטתה של מפא"י בהסתדרות.

בסיקור השביתה ניכר גם הצורך של עיתונים פופולריים לזהות את "גיבורי המאבק", ולהעניק נופך אישי לעימות העקרוני. כך נכתב, לדוגמה, ב"מעריב":

"שתי דמויות עומדות משני צידי המתרס: מצד אחד נמרוד אשל, קצין ימי צעיר, המפליג עם הצי המסחרי שלנו זה שנתיים. זהו בחור יפה תואר ובעל קסם אישי, שיודע פרק בחכמת הרטוריקה וכאשר הוא קם לדבר לחבריו הימאים, מובטח לו שיתהלבו מדבריו. הוא נוהג בתקיפות… מאחוריו עומדת מפלגה, מפ"ם, שתמיכתה ב'מרד הימאים' מצאה לה ביטוי גם בדברי נציגיה בכנסת".

"ומצד השני של המתרס עומד מזכיר מועצת הפועלים יוסף אלמוגי, שעל כתפיו הרחבות מלחמות ציבוריות רבות והוא וותיק ומנוסה בהן, וגדול הפעם כוחו מכוח מתנגדיו, מאחר שההסתדרות התייצבה מאחוריו ובעקיפין גם הממשלה ורובה של דעת הקהל. אלמוגי הוא כבן ארבעים, אדם נמרץ ותוסס, משקלו למעלה ממאה קילו, והוא כולו שרירים וכוח ותקיפות ומערכה זו היא כולה שלו".

ואכן, לא רק אישיותו הכוחנית של אלמוגי ניצבה מול הימאים. הממסד השלטוני לא בחל בשום אמצעי. אפילו צה"ל קיבל הוראה לגייס את ראשי מאבק הימאים, ובהם נמרוד אשל, להשלמת שירות בבסיסי הצבא. משרד הביטחון הסביר כי מדובר באנשים ששירותם הצבאי נדחה כדי שיוכלו לשמש בתפקיד חיוני של ימאים, אך מרגע שהתפטרו דחיית השירות מתבטלת ועליהם להתגייס. גם אשל חוייל מחדש, אבל היו מפקדים שהתירו לו לצאת מן הבסיס בשעות הערב כדי להמשיך במאבק הימאים.

שביתה, גיוס לצה

שביתה, גיוס לצה"ל – וצנזורה. הכותרת על הגיוס נמחקה ביום הראשון. על המשמר, 26.11.1951

נגד הממשלה, בעד השובתים.

נגד הממשלה, בעד השובתים. "חרות", 30.11.1951

בשטח התנהלה המערכה בנמלים בארץ – חיפה, תל אביב ויפו, וגם בנמלים זרים, שבהם עגנו ספינות ישראליות. כוחות משטרה גדולים הוזעקו לנמל חיפה, עלו על חלק מהאניות ופינו בכוח מלחים שובתים. את מקומם תפשו "צוותי מתנדבים" שארגנה ההסתדרות. רבים מהם היו חברי קיבוצים שהשתייכו למפא"י. "דבר" דיווח מדי יום על גידול במספר המתנדבים שנאותו לעלות על הספינות במקום הימאים המתפטרים, ואילו "על המשמר" הבליט את התמיכה שלה זכו הימאים, ובכלל זה בתרומות שנאספו למענם.

משבר הימאים עלה מספר פעמים על סדר יומה של הכנסת. בסוף נובמבר, במהלך דיון במליאה, אמר ראש הממשלה דוד בן-גוריון כי אין מדובר בשביתה, אלא במעשה חבלה שמבצעים אויבי המדינה, "ואין להתפלא שנסיון זה מצא לו שותפים בקרב הסיעות השונות, הואיל והאפשרות לחבל במדינה קודמת בעיניהם לכל". את השביתה הציג כניסיון שנכשל "לפגוע מטעמים מדיניים בעורק חיוני ביותר של המדינה".   המתנדבים שגייסה ההסתדרות להחליף את הימאים אינם מפירי שביתה, אמר בן-גוריון, אלא "מפירי חבלה".

תגובה חריפה לדבריו קיבל בן-גוריון למחרת מאחד מתומכיו המובהקים, המשורר נתן אלתרמן, "היכן החבלה?" היתה כותרת מאמר שפרסם ב"דבר" ב-30 בנובמבר, שבו הציג שורה של שאלות שהטילו ספק בגרסת המימסד. על הרטוריקה הממסדית ומהלכי הממשלה וההסתדרות כתב: "עוד יכולים אנו להרשות לעצמנו לטפל בסכסוך זה במידה רבה יותר של אורך רוח וקור רוח. הציבור רשאי לתבוע זאת בכל תוקף מאת המכלכלים את ענייניו".

התקווה לפתרון מהיר של המשבר התבדתה: מלחים שובתים הורדו בכוח מעל כ-20 אניות, והשביתה נמשכה 43 ימים, אם כי רבות מספינות הצי הישראלי המשיכו להפליג עם צוותים של מתנדבים, מלחים שלא התפטרו או ימאים זרים שגויסו על ידי חברות הספנות. השביתה הגיעה לסיומה בין היתר בעקבות החלטתם של עשרות קציני ים ששבתו לנקוט קו מתון יותר מאשר המלחים. אייק אהרונוביץ, מי שהיה רב החובל של הספינה "אקסודוס" (יציאת אירופה תש"ז), ובעת השביתה היה רב החובל של הספינה "תל אביב", מילא תפקיד מרכזי במגעים שהביאו לסיום השביתה.

למרות שהובטחה החזרת המלחים השובתים-מתפטרים לספינות, התנהלה השיבה לסיפונים בעצלתיים. בימי השביתה חתמו החברות הסכמים עם אנשי צוות זרים, ואלה לא פוטרו מיד. אשל שוחרר מצה"ל בפברואר 1952, חודשיים לאחר השביתה. אבל במשך שנים התקשה למצוא מקום עבודה.

הרבה לא השתנה. מאמרו של נמרוד אשל שנה לאחר השביתה. על המשמר, 12.11.1952

הרבה לא השתנה. מאמרו של נמרוד אשל שנה לאחר השביתה. על המשמר, 12.11.1952

גם עמיתיו הימאים לא רוו נחת מתוצאות השביתה. שנה לאחר האירועים הסוערים הודה אשל במאמר ב"על המשמר" כי לא הרבה השתנה: "'סכסוך הימאים' חוסל, במקומם של נבחרי ציבור (המוחזקים עדיין בצבא, למרות ההבטחות המפורשות של 'אישיות מסוימת') יושבים אנשים ממונים… זכות הבחירה נשללה מעובדי הים, עד אשר יעלה רצון בפני מישהו למצוא את 'האווירה המתאימה' לבחירות… פיטורין שרירותיים ופסילת אנשים הנשלחים לאניות, אפילו מלשכת העבודה כשרה להמדרין, הם מעשה של יום-יום מצד ראשי מחלקות ורבי חובלים… כל הסיבות לשביתת הימאים טרם סולקו… העובדות הישנות, שהחלו להתגלות במשפט הימאים בטרם הופסק (מסיבות ידיעות היטב) מחווירות ומיטשטשות לעומת החדשות: שיטות של טירור,  שחיתות, סילוף, הסתרת האמת ודיכוי… הימאים מאמינים כי יבוא יום ויושם קץ לשלטונם של אלה המנסים לשלוט בעזרתן".  ("הימאים הישראלים מוסיפים לסבול ממדיניות של יד חזקה", על המשמר, 13.11.1952).

ארבע שנים לאחר השביתה מצא כתב "מעריב" את אשל בחיק משפחתו, משחזר את תלאותיו מאז העז לצאת לקרב נגד ההסתדות ומפא"י. כל ניסיונותיו לשוב ולעלות על ספינה ישראלית נתקלו במחסומים. "תבוא מחר, תבוא מחרתיים, תבוא בשבוע הבא", אמרו לו גם בחברות התובלה הימית הפרטיות, שהלכו בעקבות "שוהם".  כתחליף, מצא לדבריו פרנסות מזדמנות, בין היתר כסבל בטחנת קמח ומפעיל בולדוזר.

משלם את מחיר היציאה נגד ההסתדרות. מעריב, 21.9.1956

משלם את מחיר היציאה נגד ההסתדרות. מעריב, 21.9.1956

הכתב ציטט באזניו דברים ששמע בחיפה: "אניה שנמרוד אשל עליה – יש בה צרות".  שטויות, השיב אשל, בכל אניה יש סכסוכי עבודה בין הוועד ורב החובל. אבל כשאני נמצא באיזו ספינה אומרים באופן אוטומטי 'אשל עושה צרות'.

גם פעילותו הפוליטית היה לו לרועץ: בימי שביתת הימאים היה פעיל במפ"ם, אך כאשר פרש ממפלגה זו משה סנה והצטרף למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית, היה אשל אחד מקבוצת החברים שהלכה עימו. מעתה לא רק התווית של "מעורר בעיות" דבקה בו אלא גם עובדת היותו חבר המפלגה הקומוניסטית, שהיתה מחוץ לתחומי הקונצנזוס.

על פעילותו במפלגה הקומוניסטית אמר אשל בראיון ב-2009 שהתפרסם בבלוג של נעמי אלון:
"התקשרותי עם הקומוניסטים הייתה הרבה יותר קצרה מאשר חושבים, זאת עובדה, אולי קצת מצחיקה, אבל עובדה. עיני נפקחו מהר מאוד, ומהר מאוד נתגלה לי התהום בין מה שהם אמרו והם עשו, נכון, עליתי קצת אצלם, הייתי חבר הועד המרכזי, אבל תוך זמן קצר התפכחתי  והייתי לכבשה שחורה שלהם, אפילו שלחו אלי חברים,  גם את משה סנה, שישפיעו עלי, וכשראו שלא הולך, שמו אותי קצת למקרר, נרתעתי מלתת לזה ביטוי ציבורי מסיבות אישיות. נתנו לי להפליג כמלח וכקצין, אבל כולם אמרו: רב חובל לא יתנו לך להיות כקומוניסט, גם אחרי שחדלתי מזמן לבוא לישיבות ולהשתתף לדיונים, לא רציתי להצהיר על ניתוק כיוון שזה היה עלול להתפרש כאילו התרחקתי מסיבות לא אמיתיות, וכך קרה שהרבה זמן הפלגתי כקומוניסט, אף שלמעשה ניתקתי כל הקשרים".

למרות זאת, באוקטובר 1956 דווח מעריב כי אשל "חוזר לים". הוא קיבל  את תפקיד הקצין הראשון באניית המשא "אייל".  שנתיים אחר כך, כשמילא תפקיד זהה על סיפון "פלמ"ח" קיבל מכתב פיטורין. על פי טענות תומכיו בארגון הימאים הסיבה היתה השתייכותו למק"י. "דבר" פרסם את הודעת  החברה, שהכחישה כי מדובר בעניין פוליטי. אשל, כך הוסבר, רק מילא זמנית את מקומו של הקצין הראשון ותקופת ההחלפה הסתיימה.

אשל לא ויתר על הים: ב-1960 קיבל הסמכה כרב חובל ופיקד על כמה אוניות. אחר כך אומץ "המורד" משביתת הימאים על ידי הממסד, כשמונה למפקח על הימאים באגף ספנות ונמלים במשרד התחבורה. בשנת 1968 קודם לתפקיד ראש האגף. היה זה בתקופה שבה ישראלים כבר מיעטו לצאת לעבודה בים, ויותר ויותר משרות בספינות ישראליות אוישו על ידי מלחים זרים. חלק ניכר מזמנו הוקדש אז לזירה הלוהטת האחרת –  הנמלים, שהגיעו לכותרות העיתונים ולדיונים בממשלה ובכנסת בשל סכסוכי עבודה, שביתות ועימותים נוספים. במקביל מונה גם לעמוד בראש ועדה מיוחדת לטיפול בנושא הנמלים.

מצידו השני של המתרס. לאחר סיום מרד המלחים על סיפון

מצידו השני של המתרס. לאחר סיום מרד המלחים על סיפון "אבוקדו-קור". מעריב, 5.7.1968

בנובמבר 1970 מונה כמנכ"ל חברת "צים קווי נוסעים" – בבעלות משותפת של הממשלה וצים – שהפעילה שתי אניות, "דן" ונילי" בקו בין ישראל לאירופה. בחלוף ארבע שנים, שבהן דעכה החברה, חזר לתפקידו הבכיר במשרד התחבורה. כשפרש מהשירות הממשלתי שב למרחבי הים, להפליג כרב חובל.

                  ***

שביתת הימאים שבה והדהדה עוד שנים רבות אחרי שהסתיימה. שני היריבים הגדולים, אלמוגי ואשל,  דבקו איש איש בצדקתו.
אלמוגי, שהתקדם במרוצת השנים לתפקידים בכירים, בהם מזכיר מפא"י, שר בממשלה ויו"ר הסוכנות היהודית, התייחס לשביתה פעמים רבות במשך הקריירה שלו. ב-1958 שיגר "מכתב גלוי" למנהיג מפ"ם מאיר יערי ובו חזר על הטענות שבאו לביטוי בימי השביתה: "כלום אני הוא שניסה יחד עם משה סנה להפקיר את צי הסוחר הישראלי לשלטון איגוד ימאים קומוניסטי? כלום לא מפלגתך נתנה יד ל'חתירה מלמטה' במסווה של תנועה בלתי מפלגתית, נוסח נמרוד אשל?".

עשר שנים אחר כך, ב-1980, חזר  אלמוגי בראיון ל"דבר", עם הופעת ספרו "בעובי הקורה" על הטענה כי ההתמודדות נגד הימאים – "אנשי חמד" כלשונו – היתה חיונית, ורק הודות לה "הצלנו את ההסתדרות". ממרחק של שלושים עשורים היה אלמוגי מוכן להודות רק בשגיאה אחת: גיוסם לצה"ל של המלחים שהתפטרו.

שביתת הימאיםאשל הגיב במאמר באותו עיתון ובו כתב כי נורמות אנטי דמוקרטיות אפיינו לא רק את איגוד הימאים אלא גופים רבים אחרים, אך אנשי הים היו היחידים שיצאו למאבק למען הבטחת ייצוג אמיתי לעובדים.

ב-1970 אמר אשל בראיון ל"דבר": "אולי השם חייב אותי למרדנות. כמו רבים מחברי באותם ימים חונכחתי על ברכי ארץ ישראל העובדת, הגנה וכיבוד עקרונות… עם שחרורי מהצבא נתקלתי ביחס בלתי נסבל מצד מזכירות אגודת הימאים, יחס שקשה לתארו היום. לא יכולתי להישאר אדיש לדברים שהתרחשו אז… צריך לזכור איזו אטמוספרה היתה בעולם, של סטליניזם מחד ומקארתיזם מאידך. מי שלא היה בעד – היה נגד. דבר שהביא לנקיטת עמדות קיצוניות ומנע הדברות".
ב-1994 הציג אשל את גרסתו המלאה לאירועים בספרו "שביתת הימאים", שראה אור בספריית אופקים בהוצאת עם עובד.

  1. Arie Gus
    20 בספטמבר 2015 בשעה 6:16

    רפי שלום.
    אני מודה לך מאד על הפוסט הזה. בצער רב קראתי על מותו של נמרוד אשל. מודעה קטנה בעיתון. בלי התייחסות בעיתונות העברית. (אולי עוד מוקדם, אבל בכל זאת…).
    אני זוכר כילד שגר באזור חיפה את הסערות סביב שביתת הימאים.
    שנה טובה.
    אריה

    Arie Gus
    Journalist and Translator
    English into Hebrew
    Arabic into Hebrew
    Member of the Board, Israel Translators Association
    Associate Fellow, International Institute for Counter-Terrorism, Herzliya
    Address: P.O.Box 3710, Jerusalem 91036, Israel
    Email: ariegus@gmail.com
    Phone: +972-54-6230505

    • 23 בספטמבר 2015 בשעה 9:32

      תודה, אריה.

  2. Gidon Eshel
    26 בספטמבר 2015 בשעה 22:49

    ,Dear Rafi, this is Gidi, Nimrod's son. Thank you very much for the thorough
    well-researched article. I really enjoyed reading it

    All the best, Gidi

    • 26 בספטמבר 2015 בשעה 23:23

      שלום גידי, תודה.
      אני משתתף בצערכם. לא זכיתי להכירו אישית, אבל דמותו תמיד הרשימה אותי.

      • Gidon Eshel
        27 בספטמבר 2015 בשעה 2:52

        תודה רבה! אמסור גם לאמא ואחיותי. שוב תודה, גידי

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: