דימונה: מפעל הטקסטיל על הכוונת

 

טקסטיל גרעיני. דוש במעריב

דימונה נכנסה בימים האחרונים כמה פעמים ללקסיקון הגאוגרפי של מבצע "צוק איתן" לאחר שהפכה יעד לירי רקטות מרצועה עזה. וכשאומרים דימונה בהקשר לירי הרקטי שמבצע החמאס, סביר להניח שאין מתכוונים רק לעיירת הפיתוח שהוקמה בראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת.

 בעימות האלים, המתמשך, בין ישראל לשכנותיה, "דימונה" היא בראש ובראשונה אותו מתקן מסוים המצוי לא הרחק מהעיירה.  היום הוא מהווה חלק מ"הקריה למחקר גרעיני נגב". אבל כשהוקם  בסוף שנות ה-50 בסיוע צרפתי ותחת מעטה כבד של סודיות נטען תחילה כי מדובר ב"מפעל טקסטיל".  כשנחשף על ידי המודיעין האמריקאי הודה דוד בן-גוריון בכנסת כי ישראל בונה שם כור לצרכי שלום. מי שמחפש היום מידע רשמי על הכור – הנה מה שמפרסמת אודותיו הוועדה לאנרגיה אטומית באתר שלה.

 

הצצה חודרנית יותר לנעשה בקמ"ג העניק לעולם בשנת 1986 מרדכי ואנונו, עובד הכור הגרעיני אשר פרש מעבודתו ושיתף את תחקירני העיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" במידע ובצילומים שנטל איתו מדימונה בטרם עזב את הארץ. ה"סאנדיי טיימס" דיווח על כך בהרחבה, והמחיש את המידע באינפוגרפיקה מרהיבה של מבנה המקום. העורך הגרפי של העיתון, פיטר סאליבן, כלל את התרשימים בספרו על גרפיקה עיתונאית, שראה אור בשנת 1987.

מבט אל תוך הכור. "סאנדיי טיימס", 5.10.1986

 

מדינות העמימות של ישראל מונעת בדרך כלל לפרסם בישראל פרטים על הכור בהקשר של פצצות גרעיניות. אותן פצצות, אשר "לפי מקורות זרים" נועדו לשמש נשק יום הדין ותעודת הביטוח האולטימטיבית לקיומה של מדינת ישראל.

מספר ספרים שראו אור בשנים האחרונות שופכים אור על הדאגה הרבה במערכת הביטחון מפני פגיעה בכור בדימונה. ההתפתחויות המרכזיות בהקשר זה, ככל שאנו יודעים, התחוללו לפני מלחמת ששת הימים. הן מסוקרות, בין היתר, בשלושה מהספרים המרתקים והחשובים שנכתבו על ההיסטוריה הביטחונית-אסטרטגית של ישראל. שלושת הספרים הם "ישראל והפצצה" מאת חוקר תוכנית הגרעין הישראלית פרופ' אבנר כהן, "מר מודיעין", הביוגרפיה של אלוף אהרן (אהר'לה) יריב, מי שהיה ראש אגף המודיעין מאמצע שנות הששים ועד תחילת שנות השבעים של המאה הקודמת, שנכתבה בידי תת-אלוף (מיל') עמוס גלבוע, ו"אשכול, תן פקודה!", ספרו של אלוף משנה (מיל') ד"ר עמי גלוסקא על קבלת ההחלטות ערב מלחמת ששת הימים.

כהן כותב ב"ישראל והפצצה" כי הכור לא היה אמנם הגורם או המניע למשבר של 1967, אבל אירועים ושיקולים בעלי הקשר גרעיני מילאו תפקיד בהסלמת המשבר. "הדאגה לדימונה העסיקה את מנהיגי ישראל, בייחוד את ראש הממשלה לוי אשכול, כמעט למן פרוץ המשבר. מרגע שהתגלע המשבר, נעשה דימונה אבן בוחן לכוונותיה של מצרים", כותב כהן. לדבריו, עוד קודם לכן, מאז הוחל בהקמת הכור, היה זה "המקום המאובטח ביותר בישראל", וכדי להגן עליו התעקש ראש הממשלה דוד בן-גוריון על קבלת מערכות הגנה אוויריות מארצות הברית. ב-1962 נעתר הנשיא האמריקאי ג'ון קנדי למכור לישראל טילי נ"מ מדגם "הוק", שנועדו בין היתר כדי להגן על דימונה.

ב"מר מודיעין" בוחר גלבוע לציין את אוגוסט 1965 כמועד שבו החל מהלך אינטנסיבי מצד המודיעין הישראלי להגנת דימונה. בחודש זה פרסם, עורך העיתון "אל אהרם" מוחמד חסניין הייכל, מאמר שהדליק נורה אדומה בתל אביב. מאמרו של הייכל, שבישראל נהגו לכנותו באותם ימים "שופרו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר", עסק בין היתר בהתפתחות הגרעינית של ישראל.

"המסר שעלה מן המאמר היה: דימונה מהווה איום חמור ביותר על מצרים", כותב גלבוע. "אהר'לה רץ עם המאמר לרבין [שהיה אז הרמטכ"ל]. רבין זימן אצלו דיון ל-7 בנובמבר וסיכם כך: דימונה היא יעד פוטנציאלי לתקיפה ויש להיערך מהר מאוד להגנתה… תינתן עדיפות תקציבית להקמת אתר שני לסוללת הוק. אמ"ן יעבד תוכנית איסוף לאור הדברים שסוכמו".

לתוכנית האיסוף להתרעה על תקיפה אפשרית של הכור, שקיבלה את שם הקוד "סנטור", היתה השפעה מרחיקת לכת, כותב גלבוע. "גרעין היסוד לניצחון האווירי המדהים במלחמת ששת הימים התחיל למעשה כאן". יוזמתו של יריב והחלטתו של רבין לאסוף מידע חיוני להגנת דימונה הביאו להשקעות בחיזוק משמעותי של יחידת האיסוף של המודיעין, זו המוכרת כיום כ-8200.

כותב גלבוע: "אמ"ן, ובמרכזו יחידה 8200 ומודיעין חיל האוויר היו צריכים להיערך על מנת לתת התרעה על אפשרות שחיל האוויר המצרי יתקוף את דימונה… הדבר הצריך לקנות מערכות קליטה חדשות שיפעלו כלפי חיל האוויר המצרי ולאמן כוח אדם; זה הצריך ליצור מרכז האזנה אחיד של 8200, שבו תרוכז הקליטה של חיל האוויר המצרי, ובו יישבו גם נציגים של מודיעין חיל האוויר (נח"א). היה צריך ליצור תשתית למערכות קשר מהירות לדיווח ולהתרעה. והיה צריך להקים ביחידה 8200 מרכז שיעבוד רצוף ושיהיה מרכז הדיווח וההתרעה הסיגינטי של מדינת ישראל – 'שופר' יקראו לו. 'סנטור' נתן ליחידה 8200 את המקפצה בציוד, בהתארגנות, ביכולת התרעתית, ושיפר בצורה ניכרת את המודיעין של חיל האוויר…'סנטור' השפיע גם על שינוי ארגוני חשוב במחלקת המחקר".

המידע שנאסף ב-1966 ובמחצית הראשונה של 1967 במסגרת "סנטור" כדי להבטיח התרעה על תקיפת דימונה, היה זה שהעניק לחיל האוויר מידע מודיעיני רב חשיבות על הנעשה בחיל האוויר המצרי. "סנטור", כותב גלבוע,  נהפך בהדרגה לספק המרכזי של נתונים מודיעין מדויקים עבור ההכנות ל"מבצע מוקד" התוכנית להשמדת מטוסי חיל האוויר המצרי  ומערך הגילוי וההתרעה שלו. וכך תרמה המאמץ להגנת הכור בדימונה באופן ישיר להצלחה בחיסול חילות האוויר הערביים ב-5 ביוני 1967.

בראשית ימי "ההמתנה", תקופת המתיחות והמתח בין יום העצמאות ב-15 במאי ועד פרוץ המלחמה ב-5 ביוני  1967 היה הכור אחד ממוקדי הדאגה הישראלית. ב-17 במאי, בעיצומם של הניסיונות באמ"ן לפצח את כוונותיו של נשיא מצרים גמאל עבד אל נאצר, הגיע דיווח ליריב: "ממש עכשיו, לפני כמה דקות, שני מיגים מצריים טסו מעל דימונה". דימונה היתה, על פי סקירת המודיעין  שהוכנה באגף בראש רשימת היעדים שמצרים עלולה לתקוף: דימונה, שדה תעופה, יישוב אזרחי, מתקנים בדרום. יריב הוסיף על המסמך הערה: "גיחת היום, של 2 מיגים מעל דימונה מחזקת את האפשרות הזאת".

עמי גלוסקא, בספרו "אשכול, תן פקודה!" כותב כי הידיעה על גיחת המטוסים המצרים מעל דימונה נמסרה על ידי מפקד חיל האוויר לרמטכ"ל רבין בשעה שתדרך את חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. על פי הדיווח חדרו שני מטוסי מיג 21 חדרו וחלפו מעל דימונה. חיל האוויר הישראלי לא הצליח ליירט אותם.

השם דימונה שב ועלה במסמכי המודיעין גם בימים הבאים. על פי גלבוע בסקירת "הכוונות והאפשרויות האסטרטגיות של האויב" נכלל הסעיף "יציאה למתקפה ביוזמת מצרים בלי פרובוקציות (כלפי דימונה, בסיסי חיל האוויר)". בעקבות הערכות אלה נתן הרמטכ"ל ב-22 במאי הוראה לחיל האוויר להיות בכוננות עליונה וליירט כל מטוס שיחדור לישראל. גם בימים הבאים, כאשר שינה אמ"ן את הערכתו הראשונית לגבי כוונותיו של נאצר והעריך כי בכוונתו לפתוח במלחמה, עדיין נותרה אחת האפשרויות פרובוקציות מצריות – "תקיפת דימונה, הפעלת מחבלים מסיני ומרצועת עזה".

גלוסקא כותב בספרו כי "בכל דיוני הממשלה, כמו גם במטה הכללי, עמד כחוט השני החשש שכוונתו העיקרית של נאצר היא להרוס את יכולתה הגרעינית של ישראל, ולחסל בכך איום אסטרטגי בלתי נסבל מבחינתה של מצרים, כפי שהתבטא נאצר לא אחת". השר ישראל גלילי ציין כי "הנושא הדימוני מהווה בעיה מיוחדת מבחינת מערכת היחסים העולמית". לדברי גלוסקא שרים חששו כי התקפה על הכור יכולה היתה להיחשב "לגיטימית" גם מבחינה בינלאומית. אפילו ארצות הברית היתה מתקשה, נוכח עמדתה התקיפה נגד הפצת נשק גרעיני ונגד דימונה, לראות בהריסת הכור מעשה תוקפנות חסר הצדקה.

ובחזרה לספרו של גלבוע: ב-25 במאי אחר הצהריים הכתיב אהר'לה למוטי הרל"ש הנחייה לכל יחידות האיסוף של המודיעין: "כוננות עליונה. שלא נעמוד בפני הפתעה גורלית בלילה של תקיפת 'סנטור' (כלומר דימונה) ושדות התעופה על ידי המצרים". גם כאשר השעון תקתק לקראת פרוץ המלחמה, החשש לדימונה שב ועלה. באמצע שיחה עם סגן שר הפנים שלמה רוזנברג (בן-מאיר) מהמפד"ל, כחלק ממאמץ המטכ"ל לשכנע את שרי המפד"ל שהיססו לתמוך בתקיפה ישראלית, קיבל יריב פתק: זוג מטוסי מיג 21 חדרו לפני זמן קצר לנגב בגובה רב מאוד. "הם כל הזמן מצלמים את דימונה. היא היעד הראשון שלהם להפצצה", אמר יריב לבן שיחו, לדברי גלבוע.

ההיסטוריה, כידוע, התגלגלה אחרת. צה"ל מימש את תוכנית "מוקד" בבוקר 5 ביוני 1967, חיסל את חילות האוויר הערביים והעניק שמיים נקיים לכוחות צה"ל שכבשו את סיני, את הגדה המערבית ואת הרמה הסורית, בטרם הוחלף שמה אצלנו לרמת בגולן.

מדוע, שואל גלוסקא,  בחר נאצר בסופו של דבר נאצר לחסום את מיצרי טיראן לספינות ישראליות ולהסתבך בשאלת חופש השיט במקום לתקוף ישירות מטרה אסטרטגית "לגיטימית" כמו הכור?  תשובתו: נראה שנאצר אכן שגה בשיקוליו, בין היתר כי הניח שיוכל לעמוד בהתקפה ישראלית ולצאת למתקפת נגד, שבה דימונה תהיה יעד ראשון במעלה.

עד כאן דימונה ב-1967. ומה ב-2014? החמאס איננו מצרים, והאיום הנוכחי מן הטילים המשוגרים מרצועת עזה, אינו דומה לזה המצרי. סביר להניח שבעיני החמאס פגיעה בדימונה היא בעיקר מהלך יוקרתי, שיאפשר להם לטעון כי הצליחו להגיע את היהלום שבכתר מערכת הביטחון  הישראלית, גם אם לא תהיה לפגיעה כל השפעה מעשית על פעילותה של הקריה הגרעינית.