קו בר-לב הירושלמי

שוטרים, לוחמי משמר הגבול ומאבטחים בלבוש אזרחי גדשו היום (יום חמישי) את "דרך חיים בר-לב" בירושלים. זה הציר רחב הידיים, כביש מס' 1 העירוני, המוביל צפונה מן העיר העתיקה ועד גשר הגבעה הצרפתית וכביש 60 המוביל לשועפט ולרמאללה. הדרך נקראת על שם חיים בר-לב (1994-1924), מי שהיה הרמטכ"ל השמיני של צה"ל. 

אולי לא במקרה אירעו שני פיגועי הדריסה הקטלניים, שעוררו באחרונה את החשש מפריצת אינתיפאדה שלישית, דווקא על הדרך הזו. כי "דרך חיים בר-לב" איננה עוד כביש. גם לא עוד נתיב לרכבת הקלה. עוד טרם נסלל, היו שהזהירו כי ציר האספלט הרחב הזו ינציח את ההפרדה בין שני חלקיה של העיר המאוחדת, כביכול. 

הנתיב החדש. בטונדות להגנה מפני פיגועי דריסה נוספים

על הדרך הזו נדחסים בוקר וערב כלי רכב ישראלים ופלסטינים, אבל החיכוך התעבורתי הזה אינו יוצר מפגש אמיתי. קווי הגבול ברורים, עם חריגות מעטות. מערבה מהדרך, אשר עתה היא גם מסלולה של הרכבת הקלה, מצויה ירושלים העברית. וממזרחה – אל קודס הערבית, הפלסטינית.

חוצה ירושלים. מבט על דרך בר-לב בכיוון צפון

יש במרחב המוניציפלי הנרחב של ירושלים לא מעט שכונות וכפרים שבהם מתחככים אלה באלה יהודים וערבים. אבל דרך בר-לב היא קו התפר הארוך והסואן ביותר בעיר. אם מישהו מחפש עדות, עליו רק להרים עיניו למרום: לאורך חלק מהדרך נמתח מעל המדרכה המזרחית חוט העירוב. זה המסמן לשומרי הדת היהודית את תחום גבול היישוב, זה משעבר לו אסור לטלטל שום חפץ בשבת.

כפת הסלע. מבט מאזור שער שכם

יצאנו למסע רגלי לאורך קו בר-לב הירושלמי, מדרום לצפון. ראשיתו בכיכר רחבת ידיים מול שער שכם, שבה מתערבבים תמיד ערביי העיר עם תיירים ועם יהודים הצועדים מהשכנות החרדיות אל הכותל המערבי, בין מיניבוסים ולחנויות ולדוכני שוק. מהעבר המערבי של הכיכר – שכונת מוסררה. זו השכונה שבה צמחו הפנתרים השחורים, ואחד ממשעוליה זכה לפני שנים אחדות לשם "סימטת הם לא נחמדים", לזכר דבריה של ראש הממשלה גולדה מאיר על הצעירים שהעזו לפתע לתבוע בקול גדול את זכויות המזרחים. לא רחוק מכאן משרד החינוך, בכמה בניינים ירושלמיים ישנים וציוריים.

כאן, אגב, עדיין נקראת הדרך "רחוב חיל ההנדסה". קצת אחרי היציאה צפונה מהכיכר הגדולה של שער שכם, ליד ולא רחוק מרחוב פיקוד המרכז, צץ לעין רחוב ששמו הצליח לשרוד את תהליך האיחוד/שחרור/כיבוש של מזרח העיר.  הוא לא קרוי, לשם שינוי, על שם יחידה צה"לית או מישהו מחובבי ציון, אלא על שם המשורר הערבי מן התקופה שקדמה למוחמד, ענטרה איבן שדאד.

סכנה להולכי רגל. נתיב הרכבה הקלה בדרך בר-לב

כמה מאות מטרים מזרחה מכאן, ברחוב סאלח א-דין, הדאון-טאון של העיר המזרחית, ממוקמים משרד המשפטים ובית המשפט המחוזי של ירושלים. שני המוסדות יוצרים מובלעת ישראלית בלב אזור פלסטיני.  היו ימים, בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת, בטרם האינתיפאדה הראשונה, שישראלים רבים היו מגיעים למסעדות המזרחיות ברחוב סאלח א-דין. בשבועות האחרונים נתקלו כמה מהנוסעים סמוך לבית המשפט במטחי אבנים שהשליכו פלסטינים.

מעט הלאה חולפת הדרך סמוך למקום שבו שכן בעבר מעבר מנדלבאום: בין מלחמת השחרור למלחמת ששת הימים שכן כאן המעבר בין ירושלים המערבית למזרחית, בין מדינת ישראל לממלכת ירדן. כאן חצו, אחת לשבועיים, כמה עשרות חיילים ישראלים, מחופשים לשוטרים, את קו שביתת הנשק ועלו אל הר הצופים הנצור במשוריינים בליווי האו"ם.

שני ציוני דרך למעבר נמצאים כאן, משני עברי הכביש. מהעבר האחד, המערבי, מוזיאון על התפר. בניין המוזיאון משמר את מראהו המבוטן של המקום בימים שכאן עבר הגבול. במוזיאון תערוכות העוסקות בסוגיות חברתיות ופוליטיות שנויות במחלוקת. קו תפר, אם תרצו, בין חלקי שונים בחברה או במין האנושי בכללו. מומלץ לבקר.

מוזיאון וקו התפר. מחלוקות ועימותים.

מעברו המזרחי של הכביש בניין שעליו מתנוסס דגל האו"ם. זהו אחד מהמאחזים של ארגון האומות המאוחדות בירושלים, לצד מטה משקיפי האו"ם השוכן בדרום ירושלים, ב"ארמון הנציב", על הר העצה הרעה. מתקן אומ"י נוסף, המשמש של סוכנות הסעד והתעסוקה של הארגון – אונר"א –ממוקם לא רחוק מכאן, סמוך לגבעת התחמושת. (חולמים על עבודה באו"ם בירושלים? כאן תמצאו הודעות על משרות פנויות. בהצלחה) מי שיצעד עוד מזרחה מכאן יגיע אל מלון "אמריקן קולוני", המשמש מזה שנים מעוזם של כתבים זרים ודיפלומטים המדלגים לכאן בשליחויות שלום.

לא נסוגים. בניין האו"ם במעבר מנדלבאום

בתווך, בין שתי התזכורות הללו לימים הרחוקים שבהם תחם גבול מדיני (ליתר דיוק: קו שביתת הנשק שכונה :"הקו העירוני) את החלוקה בין שני חלקי העיר, לצד תחנת הרכבת הקלה, ניצב עמוד ועליו שעון שמש, שהציבה החברה העירונית "מוריה" שסללה את הכביש. במקום הזה משתנה שמו של הכביש. רחוב חיל ההנדסה הופך כאן ל"דרך חיים בר-לב".

להרתיע ולהרגיע. לוחם מג"ב בתחנת הרכבת הקלה

עוד כמה צעדים מבניין האו"ם – מבנים גדולים וחדשים יחסית של בתי מלון. אלה נבנו, בין היתר, לקראת חגי הנוצרים בסוף שנת 2000, בצפייה להמוני צליינים שיציפו את ארץ הקודש בתום המילניום. אבל אז עלה אריאל שרון להר הבית, האש התלקחה, וחיש קל התפשטו העימותים לא רק לשטחים אלא גם לערים ערביות בשטח ישראל. האינתיפאדה השנייה קטלה ישראלים ופלסטינים והבריחה את התיירים. בתי המלון עמדו אז בשממונם. היום, למרות הפיגועים האחרונים, ניצבו כמה אוטובוסים של תיירים ליד בתי המלון.

מבט לעברו השני של הכביש חושף מיד את תהליכי ההתרחבות והבנייה בשכונות החרדיות: עוד ועוד בתים למגורים ומוסדות דת ממלאים את קו הרקיע.

תיירות ופיגועים. אוטובוס תיירים ליד אחד המלונות בדרך בר-לב

שמו של הרחוב הפונה מזרחה סמוך לבתי המלון, רחוב פייר ואן פאסן,  עשוי היה להעניק שיעור בהיסטוריה הציונית, אילו רק טרחה העירייה לציין על השלט מי האיש שזכה לכבוד הזה.  ואן פאסן, כך מתברר, היא עיתונאי ואיש דת קנדי-הולנדי-אמריקאי (1968-1895) שנשבה בקסמו של המפעל הציוני כאשר ביקר בארץ הקודש בשנת 1925. הוא חזר וביקר כאן פעמים רבות, בהן בין היתר ראיין את המופתי של ירושלים, ודיווח לקוראיו על קנאותם של המוסלמים שפגש בביקור בכיפת הסלע. העליה לרחבת הר הבית, כך סיפר לקוראיו, נעשתה בחברת קצין מודיעין בריטי, והשניים עשו זאת בפנים מושחרות בפחם כדי לא להזדהות. ואן פאסן נחשב לאחד מן התומכים הלא יהודים הבולטים הראשונים שנחלצו לשווק את הרעיון הציוני לציבור האמריקאי. כמה מספריו תורגמו לעברית- בהם "עולם שיכול היות טוב" ו"פרקים ממגילת ימינו" (הם מצויים לעתים בחנויות לממכר ספרים משומשים. המו"לים העברים בשנות ה-40 של המאה הקודמת אייתו את שמו פייר ואן פאאסן").

תזכורת צנועה. דרך בר-לב והרחוב על שמו של הידיד שנשכח

וחזרה לצד המערבי. בפניה אל עבר שכונת בית ישראל, מעטר עכשיו שלט גדול של חסידי הרב כהנא את אחד התמרורים. זוג שוטרות ערניות עוצרות אותי ומבקשות לדעת מדוע אני מצלם. אחר כך מבקשת ממני אחת מהן תעודה מזהה, ומעבירה את הפרטים לבדיקה. חולפות דקות ארוכות עד שבקשר – שממנו עולה בליל קולות ודיווחים על חפצים חשודים ועניינים אחרים – מתקבל ההיתר להניח לי להמשיך בדרכי.

טרור, גזענות וקנאות. שלט סמוך לכניסה לשכונת בית ישראל

במעלה הדרך – תחנה נוספת של הרכבת הקלה, "שמעון הצדיק", שבה בוצע פיגוע הדריסה שבו נהרגו קצין מג"ב פקד ג'דען אסעד והנער שלום אהרן  בעדני. מערבה מהדרך נמצאת מעלות דפנה, השכונה שהוקמה כחילונית אחרי מלחמת ששת הימים, אך בחלוף שני עשורים נכבשה על ידי החרדים. שם ראינו לפני שנים במו עינינו כיצד המתנ"ס הוותיק "בית פומרנץ" נהפך בן-לילה ל"תלמוד תורה ויאמר יצחק". קרוב לדרך בר-לב נמצאת גם "אור שמח", הישיבה הוותיקה של חוזרים בתשובה.

לפחות קופת החולים מאוחדת. מרפאה על קו התפר

מי שמעדיף לפנות מזרחה יוכל להגיע אל "קבר שמעון הצדיק" ואל שכונת שייח ג'ראח. דרך רחוב זה מגיעים גם לדרך שכם,  ששימשה ציר התנועה העיקרי מהעיר העתיקה צפונה, טרם סלילת דרך בר-לב. שם, בצומת דרך שכם  ורחוב איבן ג'ובאיר נמצא אתר ההנצחה של חללי גדוד הצנחנים 71, שלחם ב-1967 בוואדי ג'וז כל הדרך עד מוזיאון רוקפלר, ובהמשך היה בין הפורצים לתוך העיר העתיקה.

בצד זה של דרך בר-לב בולט המבנה הגדול של בסיס משמר הגבול ירושלים. המחנה נקרא על שמו של תת ניצב יוסף יהודאי ז"ל, שמת מהתקף לב בגיל 42, בעת שכיהן כמפקד מרחב ירושלים (בטרם הפך למחוז) בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה. כאן משתכנים רבים מהשוטרים בירוק שניצבים עכשיו בכל תחנות הרכבת הקלה, סמוך לבטונדות שזה עתה הוצבו, אולי כדי להרתיע ואולי להעניק תחושת.

משימה סבוכה בעיר מורכבת. בסיס משמר הגבול ע"ש יוסף יהודאי על דרך בר-לב

כמה מאות מטרים צפונה למטה מג"ב בבירה ניצב בניין המטה הארצי של המשטרה. עד מלחמת ששת הימים ישב פיקוד המשטרה ברחוב הרכבת וברחוב סלמה תל אביב, אך לאחר כיבוש מזרח ירושלים הוחלט להעתיק את המטה לבירה. תהליך המעבר המטה לירושלים החל ב-1969 והושלם שנים אחדות אחר כך. סמוך למטה הוקמו גם כמה משרדי ממשלה, כצעד נוסף שנועד להפגין את ריבונותה של ישראל על כל חלקיה. ב-1980 בחן ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל אפשרות להעביר את לשכתו לכאן, אך בעקבות לחץ אמריקני כבד נמנע מצעד כזה. משום כך לשכת ראש הממשלה שוכנת גם כיום בקריית הממשלה במערב העיר. בין המשרדים השוכנים כאן – משרד הבינוי, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.
ממול לבניינים אלה שוכנת תחנת "גבעת התחמושת" של הרכבת הקלה. כאן אירע פיגוע הדריסה בחודש שעבר, שבו נהרגו הצעירה קארן ימימה מוסקרה והתינוקת חיה זיסל ברון.  לצד אתר ההצנחה לקרב הצנחנים ביוני 1967 גם מבנה מודרני של בית הספר הגדול לבנות ערביות על שם עבדאללה בן אלחוסין.

קרב בתעלות. משרדי העמותה להנחלת מורשת הצנחנים בגבעת התחמושת

ממערב לכביש. בית הספר לבנות ערביות מול גבעת התחמושת

דרך בר-לב פוגשת כאן בשדרות אשכול. מערבה – רמת אשכול, השכונה הקרויה על שמו של ראש הממשלה שלחץ על משרד השיכון מיד אחרי מלחמת ששת הימים להאיץ את נעיצת האצבע היהודית הראשונה מעבר לקו העירוני. ומזרחה פונים מי שמבקשים להגיע לאוניברסיטה העברית ואל בית החולים הדסה שעל הר הצופים,  וגם להיבלע במנהרה שנקדחה בהר כדי לקצר את הדרך למעלה אדומים ולים המלח.

צריך אמונה. פסלו של אלכסנדר ליברמן הנשקף אל דרך בר-לב

בצומת בר-לב אשכול,  מעט לפני גשר הגבעה הצרפתית וצומת הגבעה הצרפתית (עוד אתר למוד פיגועים מהאינתיפאדה השנייה) ניצבת יצירתו הלבנה של הפסל היהודי אמריקאי אלכסנדר ליברמן.  "אמונה", כינה אותו יוצרו. האם התכוון לאמונה שיימצא ביום מהימים הסדר פיוס בגוש האורבני הענק והרגיש הזה, שקו בר לב העירוני מציין יותר מכול את חלוקתו לשתי ערים?