מסמך: הבולשיט המופרז בחיל הים, 1951

המכתב הבא, המובא כאן במלואו, נכתב על ידי הסופר, המחזאי והעיתונאי יהושע בר-יוסף בקיץ 1951. ימים אחדים קודם לכן שב בר-יוסף ארצה, לאחר שהשתתף ככתב השבועון "במחנה" ב"מבצע קולומבוס", מסע ימי ארוך של שתי ספינות חיל הים לארצות הברית ובחזרה.
במהלך ההפלגה נחשף ליחסם ההקשה של הקצינים למלחים, כחלק ממה שהגדיר "הבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים" ובהעתקת הגינונים הטקסיים של הצי הבריטי. עם שובו נפגש עם ראש הממשלה דוד בן-גוריון וסיפר לו על חוויותיו הקשות.
על הפגישה הזו כתב ב"ג ביומנו: "הסופר בר-יוסף, שליווה שתי ספינות מלחמה ככתב צבאי לאמריקא מתאונן שהמשמעת בצי הפכה לדיקטטורה ולהתעללות. המלחים הם משרתי הקצינים. אסור לקצין לדבר עם חייל, והוא הדין סמל". בן-גוריון לא הופתע: טענות דומות שמע בעת ביקורו בארצות הברית, שנערך במקביל למשט חיל הים. "בהיותי בבוסטון התאוננו לפני קשה על המפקד [שלמה אראל] והייתה גם נטייה מצד ויויאן [חיים הרצוג, נספח צה"ל בארצות הברית] להחזירו ארצה ולבקש מפקד אחר. ואין ספק שבהתרשמות של בר-יוסף יש הרבה מהאמת. משמעת חייבים להשליט, אבל לא משטר של קסטה ויוהרא [כך במקור] קיצונית".

ב"ג ביקש מבר-יוסף להגיש לו את רשמיו בכתב, ואלה מובאים כאן (מתוך ארכיונו של בר-יוסף, השמור במכון "גנזים", ארכיון אגודת הסופרים בישראל). כתבותיו של בר-יוסף על המסע, שפרסמו ב"במחנה", לא כללו כל איזכור לדברים הקשים המובאים במכתב.
אולם בר-יוסף כתב זמן קצר אחר כך מחזה בשם "סערה בים" שנועד להצגה בתיאטרון הקאמרי, שבו מתוארת האווירה הקשה על סיפון ספינת חיל הים, בדומה למה שתואר במכתב לבן-גוריון. המחזה מעולם לא הועלה על הבמה: המועצה לביקורת מחזות וסרטים העבירה את המחזה לעיון הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין, וזה הנחה את המועצה לאסור את העלאת המחזה. הנימוק לפסילה, הרשום בתיקי המועצה, היה שהעלאת המחזה עלולה להוות "חבלה במאמץ המלחמתי של המדינה".

בר-יוסף לא הרים ידיים. הוא העתיק את עלילת המחזה מישראל לניקרגואה. אך גם הגרסה החדשה, שבה שם המחזה שונה מ"סערה בים" ל"רודריגו פרננדז" לא אושרה להצגה. פרשת המחזה מתועדת בהרחבה במאמרי "בין שר האמנות לשר הצבא: התמזגות מנגנוני הצנזורה לפסילת המחזה 'סערה בים", שפורסם בימים אלה בכתב העת "קתדרה" (בהוצאת יד בן-צבי), גיליון 158, טבת תשע"ו.

הטקסט המלא של המכתב מביא תיאור קשה וביקורתי של הנעשה בצה"ל, של מציאות שבאותם ימים הוסתרה מידיעת הציבור הרחב. הן מערכת הביטחון והן מרבית העיתונאים סברו כי פרסומים כאלה יפגעו בתדמיתו של הצבא. הסיקור היה אוהד, לא ביקורתי. הוא יצר גלוריפיקציה של הצבא, מפקדיו וחייליו. רק ב-1973, אחרי רעידת האדמה של מלחמת יום הכיפורים ערכו עורכי העיתונים והכתבים הצבאיים חשבון נפש נוקב. נכשלנו כאשר ניצבנו בדרך כלל בצייתנות, בדום מתוח, בכל הקשור לנושאי הביטחון, הודו אנשי התקשורת. שכחנו  כי תפקידה החברתי של של התקשורת הוא סיקור ביקורתי, גם ואולי דווקא, בנושא קריטי כמו דרך תפקודו של הצבא.
להלן נוסח המכתב:

יהושע בר-יוסף
צילום: יצחק בר-יוסף

תל אביב, ו' בתמוז התשי"א   (10.7.1951]

אדוני ראש הממשלה ושר הביטחון,

לאחר השיחה שהיתה לי איתך שלשום על דבר רשמי ממראה עיני בהפלגתי ככתב צבאי של "במחנה" באוניות חיל הים – ב"ק-30" לארצות הברית וב"ק-20" חזרה לארץ – הריני מסכם בכתב, כבקשתך, את עיקרי הדברים שנתגלו לי בנסיעה זו. אולם עלי להדגיש בכל לשון של הדגשה כי אינני רוצה שדברי אלה ישמשו חס ושלום להרשעת האנשים שאני מזכירם להלן; כי אין כאן עניין אישי ולא הגשת תלונה נגד מישהו, אלא העלאת עובדות לשם הסברת המניעים שהביאוני לידי כך שאפנה אליך בבקשת שיחה. מתוך חרדת נפש לכל אותם קניינים חברתיים ולאומיים שאתה בעצמך עמלת כל יימי חייך לטפחם בלב בני דורי, מצאתי בעצמי את האומץ לבוא אליך ולגולל באזניך פרשה כאובה זו. יודע אני, כי חבלי לידה רבים נכונו לצבא ההגנה לישראל עד שיגיע לאותה מזיגה רצויה של משמעת צבאית הכרחית ושמירה על כבוד האדם ועל צלם האלוהים שבכל פרט ופרט; אולם מתוך ביטחוני הפנימי שאתה תזדעזע לא פחות ממני, הריני מנסה להעלות בפניך את הדברים שראיתי ללא כחל ושרק. אני מתעכב לפעמים על פרטים קטנים, מתוך ההנחה שהלללו יסייעו בידי למסור לך תמונה נכונה יותר מחיי האניות כפי שראיתים מקרוב בחודשיים הימים ששהיתי בהם.

א. המשטר הכללי באונייה "ק-30". על אף היותי משוכנע בהכרח של משמעת צבאית חמורה יותר על הים, נחרדתי עד לאימה ממראה עיני יום יום. שפת הפיקוד של הקצינים והסמלים היתה בעיקרה שפת פקודות נוקשה מלווה בגידופים וניבול פה שאין הנייר סובלתם. בכל אמירה של מה בכך נאלץ המלח לעמוד במצב "דום" ולענות ב"כן המפקד" או ב"לא המפקד". עונשים של תוספת עבודה ומעצר פתוח ומאסר בחדר הכבלים (אגב, מקום מאסר שהוא למטה מכל ביקורת) ניתנים בקלות שאין להסבירה. האיום "אני אדפוק אותך", שמחוץ לספינה הוא נשמע כמעין אמירה הומוריסטית, משמעותו באונייה היא ממשית ביותר, והוא יורד על ראשו של כל מלח פעמים אחדות ביום.

בשעת העבודה עומדים הסמלים כנוגשים מעל ראשי המלחים, ואפילו בשעת עבודה דחוקת אין הם עובדים יחד עם המלחים ולא כדי לעודד אותם. רס"ר המשמעת מסתובב על הסיפון עם מקל ביד. כל סמל המרבה לגדף ולנבל פיו זוכה ליתר עידוד ושבח מפי המפקד. במצב רוחו של הסמל מוטל גורלו של המלח. ממש כשם שגורלו של הסמל נתון בידיו של הקצין, וכן הלאה עד למפקד האונייה.

אם רוצים "לדפוק" את מישהו – אין דבר קל מזה. די לו לסמל, לתלוש, למשל, בבוקר את השמיכה מעל גופו של המלח הישן אגב תקיעת אגרוף חשאית בצלעותיו (מעשה שכיח ביותר לפי דברי המלחים) כדי להביא את המתעורר משנתו לידי איבוד כוח השליטה על עצמו ולידי "התחצפות נגד הממונים עליו" ולידי "סירוב למלא פקודה". כל סמל יכול להביא את המלח לידי כך ש"יסרב" למלא פקודה, ואחר כך להעמידו לדין. כך שאין לו למלח אמצעי אחר להימלט מעונשים ומחיי גיהינום אלא בכניעה מוחלטת לרצונו של הממונה עליו ובהתרפסות ובהתחנפות עד כדי היותו "קאמר דינר" פרטי. במשטר זה מתוחים תמיד היחסים בין המלח לבין הממונים עליו. כמעט ואין רואים חיוך על פני המלחים, ואין שומעים שירה אלא במסיבות הרשמיות בהן שירה היא מעין חובה ותעודה להתנהגותו הטובה של המלח.

ב. שיטת החינוך – שבירת האדם. מפקד השייטת, סגן אלוף שמלה אראל, ומפקד האונייה, רב סרן נפתלי רוזן, הסבירו לא אחת, בשיחות שהתנהלו כרגיל בחדר האוכל של הקצינים, את שיטת החינוך הצבאי הרצויה בעיניהם. שניהם אמרו בגלוי כי השיטה היא "שבירת האזרח" והפיכתו לאיש צבא בכל רמ"ח איבריו. כדוגמה לכך סיפר מפקד האונייה איך ציווה להכניס לחדר הכבלים בחור אחד שהתבטא ביום הראשון לבואו לאונייה כי "כאן זה כמו בית מלון טוב". "רציתי להראות לו מיד איזה בית מלון כאן…" צחק המפקד להסכמת חבר הקצינים.

ג. התגבשות מעמד של קצונה – במחשבה תחילה. שלא בשעת מילוי תפקידם לא מצאתי קצין אחד שידבר או יפנה אל מלח כדבר איש אל רעהו. היתה מעין החרמה שיטתית, השתדלות מכוונת להימנע ככל האפשר ממגע כלשהו עם המלחים. מחיצה של מעמדות קיימת ועומדת בין הקצינים, הנגדים ובד"א (בעלי דרגה אחרת). אפילו בחוצות נאפולי וערי אמריקה לא הוסרו המחיצות הללו. וכאשר שאלתי קצינים לפשר הדבר, ענו לי בהשתמטות וברמזים כי זו היא "פקודה מגבוה". ועד שאני עצמי לא נקראתי לחדרו של מפקד השייטת, שהטיף לי מוסר על שאיני "מתנהג כקצין" ועל שאני "מתערב" יותר מדי עם המלחים הפשוטים, לא הבינותי כראוי תופעה זרה ומשונה זו. על יתר דברי המפקד שהושמעו באזני הקצינים כתורה מסיני, בעניין שלטון הצבא על המדינה ועוד פנינים כאלה, אינני רוצה להתעכב כיוון שהם חורגים ממסגרת דברי.

שני קציני סיפון ב"ק-30" (א. פרי ומ. גיל) אמרו לי שאין הם מסוגלים להמשיך לעבוד באווירה זו והם עוזבים את חיל הים. הראשון עזב עם גמר המסע; השני יעזוב עם גמר תקופת שירותו. ועובדה זו היא המסוכנת ביותר לעתידו של חיל הים, כיוון שנשארים בשירות אותם אנשים המסוגלים מבחינת האופי והשקפת-העולם ליהפך במרוצת הזמן לקצינים מושלמים בנוסח פרוסי-יונקרי.

אינם מסוגלים עוד. הספינה ק-30 "משגב". מתוך אלבום כלי השיט של חיל הים.

ד. "קאמר דינרים" מחוץ לתקן. פחדם של בעלי הדרגות הנמוכות ובד"א מפני הממונים עליהם יוצר באופן טבעי את ה"קאמר דינר" המסורתי. די לו לבעל הדרגה לרמוז ברמז דק מן הדק (אגב, כבר תובעים בפה מלא) כי הוא רוצה שיכבסו ויגהצו כותנתו או עניבתו, או שיביאו לו מהאפסנאי פירות או קוניאק ומהמיטבח סנדויץ' וכדומה, וכבר משתדלים הנוגעים בדבר למלא את רצונו כחץ מקשת. שיטת הקח ותן נוצרה כאילו מאליה. מנהל המבטח, למשל, או האפסנאי, שלא לדבר על המפקד והקצונה הגבוהה, יקבלו מים חמים למקלחת גם שלא בשעות הקצובות לכך. וכל עוד שהמלח לא ישוחרר מפחד ה"דפיקות" מצד הממונים עליו – לא תועיל שום פקודה להסרת מכשול זה.

ה. פיזודה קטנה בנאפולי. שלושה מלחים שחומי-עור יתר על המידה (תימני, הודי ופלשי) נתפשו בנאפולי. שניים בעוון הורדת סיגריות מן האונייה לשם מכירתן בחוף, ואחד בעוון החזקת שטר כסף ישראלי בכיסו עם צאתו משער הנמל. אני נשבע בכל הקדוש לי, כי כמעט כל המלחים והקצינים משתי האניות גם יחד מכרו סיגריות או החליפו כסף ישראלי בעיר. זה היה "סוד" גלוי לכל. והטעם – תקציב מטבע הזר שניתן להם, כדי שלוש לירות ישראליות, לא הספיק בשום פנים ואופן לבילוי מינימלי חמישה ימים בעיר. והנה מכל העבריינים נתפסו רק השלושה הנ"ל. ומפקד השייטת פקד להחזירם כאסורים לחיפה. התימני ערק מן האונייה והסתובב שבועיים באיטליה עד שנתפס והוחזר לחיפה להעמדתו בפני משפט צבאי חמור. השניים האחרים הוחזרו אף הם לחיפה על אף התנגדותו של מפקד "ק-20", שטען כי הם עובדים טובים באנייתו וכי אפשר יהיה להעמידם לדין בגמר המסע. מפקד השייטת אמר בגלוי לשני הרס"רים של "ק-20" כי הוא אינו רוצה להביא "שחורי עור" לאמריקה.

ו. ה"מרד" בפונטה-דל-גאדה. בהגיענו לאיים האזורים נאלצנו לשהות בנמל פונטה-דל-גאדה כמה ימים בשל העיכובים בסידור קבלת הדלק. בידי המפקדים לא היה כסף במטבע זר כדי לתת מתן דמי כיס למלחים, והיה מקום לחשוש שאם יתנו למלחים לרדת בלי כסף – יעסקו במכירת סיגריות ובהחלפת כסף בשוק השחור. ביום הרביעי החליט המפקד לתת למלחים לרדת מן האונייה, בתנאי שכל מלח יילך בתוך קבוצה ובפיקוח הסמל שלו. מלחי "ק-20" ירדו ברצון לפי הפקודה. מלחי "ק-30", שהיו מתוחים ונדכאים בשל המשטר באונייה, ראו בכך משום עלבון לעצמם. איש מהם לא ירד העירה. למחרת נתגלה לפתע כרוז כתוב בדיו ובו בקשה למפקדים שישנו דרכם ולא ימשיכו במשטר הדיקטטורי וביחס של חוסר אמון למלחים. המצב היה מתוח מאוד. המפקדים ראו לנגד עיניהם "מרד מסוכן". מפקד השייטת ביקש שארגיע את המלחים ואסביר להם את המצב. מלאתי את בקשתו כמיטב יכולתי. הרוחות שקטו. אולם במשך השבוע שלאחר מכן נערכו באונייה חיפושים וחקירות מדוקדקות עד שנמצא כותב הכרוז – בחור בן מושב, תמים ואוהב עבודה ומסור לתפקידו באמונה. הבחור הושם בחדר הכבלים. הוא יובא עתה בפני בית דין צבאי באשמה חמורה ביותר – "הסתה למרד באניית מלחמה".

ז. שתי אפיזודות קטנות בארצות הברית. יום או יומיים לאחר שהגענו לניו-יורק בא מלח לסמל המשמרת וביקש ממנו רשות לגשת לשער הרציף לכמה רגעים כדי שיתראה עם אביו, שטס במיוחד מוונצואלה לניו-יורק לפגישה הנכספת עם הבן. שנתיים ימים לא ראו זה את זה. הבן עלה לארץ כחלוץ, והוא חבר באחת ההכשרות בישראל. דבר זה היה ידוע לכל באונייה. והנה זכה לסירוב מוחלט בלווי איומים וגידופים מתובלים ניבול פה מפולפל מפי הסמל. בדמעות בעיניים חזר המלח למקומו. (למקרה זה ולמקרה הבא היה עד ראייה סופר "הארץ" בארה"ב, אריה גלבלום, והוא נענה לבקשתי לא לפרסם את הדברים ברבים כדי לא לגרום לחילול שם צה"ל).

המקרה השני – בנשף ריקודים שנערך לכבוד האוניות בבוסטון הוחזרו המלחים לאונייה ב-12 בלילה. הרס"ר של "ק-30" נתן מכה הגונה בגבו של המלח האחרון שעלה לאוטובוס.כאשר אריה גלבלום שאל את המפקד: הלמאי הגיעה לו למלח אותה מכה? קיבל את התשובה האופיינית הזאת: "מפני שהוא האחרון. בצי הבריטי היו מכים כל מי שהיה אחרון. זה אמצעי חינוכי מצוין לזירוז המלח".

ח. ביטויים בפי המפקד. מפקד "ק-30" היה תמיד מכנה את המלחים בשם "החוראנים". בעמדת התקשורת ליד נאפולי אמר המפקד לקצין הסיפון: "תן עוד בשר לחבל". כלומר, שיוסיף עוד כמה מלחים למשיכת החבל.

יחס אחר. ספינת חיל הים ק-20 "הגנה". מתוך אלבום כלי השיט של חיל הים.

ט. המשטר ב"ק-20". כאן כבר הורגשה אווירה אחרת. המפקד, רב-סרן אריה פרידמן, שהוא חבר קיבוץ קיסריה לשעבר, ידע להתחבב על המלחים והסמלים אחד. בשעות הפנאי ניתן לראות קצינים ומלחים משוחחים זה עם זה שיחה אנושית. העבודה התנהלה לעתים קרובות מתוך שירה. נראו פנים עליזים, חופשיים באונייה. יעילות העבודה ותפקותה גדולות כאן לאין שיעור מב"ק-30". אפילו במטווח יריות הצטיינו על פי הצוות של האונייה השנייה. בשבילי היה המעבר לכאן משום גילוי מעודד. אם כי גם כאן לא חסרו גינוני משמעת של סרק, בהשפעת האונייה השנייה, שהעכירו לא אחת את האווירה. אמנה מקרים אחדים.

שיטת ה"קאמר דינר" שררה גם כאן במלואה. מלחים הובאו לדין ונענשו ונקנסו בשל דברים של מה בכך. לדוגמה: בוקר אחד נתלה על לוח המודעות צו שלפיו אסור על המלחים לנעול באונייה נעליים חצאיות. כעבור שעתיים, לפני שהאנשים הספיקו אפילו לקרוא כראוי את הצו, כבר נרשמו תלונות נגד העבריינים שנענשו בדין. דוגמה אחרת: בנאפולי אמר המפקד לקצין סיפון, שמואל שמש, שייצבע את שרשרת העוגן. אמר לו הקצין, שאין טעם לצבוע את השרשרת כל עוד לא הורידו תחילה את החלודה ממנה. כעס המפקד על שהעמידו על טעותו ואמר: "אני אומר לך לצבוע". ענה הקצין: "המפקד, אינני יכול למלא פקודה כזאת. יש להוריד תחילה את החלודה". בעוון סירוב למלא פקודה נענש הקצין במעצר פתוח על האונייה ל-11 יום.

י. המלחים והרגשתם. הכרתי מקרוב את המלחים שהם מיוצאי ארצות רבות, ביניהם עולים חדשים מאלג'יר, מרוקו, תורכיה, הודו, מצרים, סין וכו'. ואני יכול לאמר בפה מלא: רשאים אנו להתברך בהם. בחורים יקרים, פשוטים, אוהבי עבודה וגאים במולדת ובצה"ל. אילו ניתן להם חינוך של העלאת כבוד האדם שבקירבם, לא היו הללו נופלים, לדעתי, במאומה ממיטב הנוער שלנו. אדרבא, יש בהם תמימות נפשית מבורכת העשויה להביאם עד לידי מעשים של קידוש השם. די לראות באיזו אהבה הם מטפלים בתותחים וכמה יפה התנהגו בארצות-הברית כדי להבין לאשורה הנחה זו.

אלא שהיחס אליהם הוא כלאנשים שרק שפת הפקודות והגערות מובנת להם. "לשון הימאים" השופעת ניבול פה וגידופים גסים נראית בעיני מפקדים רבים כהכרח חיוני לחינוכו של איש-הים, ממש כשם שהם רואים בבולשיט הריק, ששורשיו במשטר מושחת של ימי הביניים, הכרח לחיי האונייה. הבולשיט המופרז לא זו בלבד שהוא גוזל הרבה ימי עבודה ללא תועלת; בעיני המלחים הוא נראה גם כמעליב ומשפיל. הבולשיט מרחיק ביתר שאת את המפקדים מהנתונים לפיקודם ומונע באופן טבעי את אפשרות ההסברה הדרושה כל כך לעבודתו הקשה של איש הים.

בכל שיחותי עם המלחים, כמעט ולא שמעתי מפי איש מלה טובה על המשטר והיחס. אפילו ב"ק-20", בה אין רגשי שנאה ויצרי נקמה מפעפעים בלב המלחים, מתאוננים קשות על העונשים הניתנים בקלות יתירה. ויש להדגיש, שגם הבחור בן המזרח, הנראה בעיני רבים כפרימיטיב המוכן לעכל הכל, מבין יפה יפה את המצב ויודע בדיוק מה חסר לו באונייה. לא אחת התאוננו הללו בפני, מדוע אין מלמדים אותם עברית בשעה שמעסיקים אותה בכל מיני עבודות סרק ומדוע אין מספרים להם יותר על הנעשה והנשמע בארץ. די להסתכל בהם בשעת התמרונים של האונייה, כדי להיווכח כי את הדברים הממשיים השייכים ללימוד התותח וכיוון המטרה הריהם עושים בחפץ לב ובהתלהבות, ואת תרגילי הסרק הם עושים כמי שכפאם שד. מדד האינטיליגנציה שלהם בנידון זה אינה פחותה מאצל בוגרי אוניברסיטאות.

כאשר היינו ברציף הנמל הצבאי בניו-יורק והמלחים ראו את הנעשה באניות המלחמה האמריקניות שעמדו על ידינו – החופש האישי בו מתהלך המלח הפשוט, המשחקים החופשיים על הסיפון ועל הרציף, השיחה הטבעית בין קצינים לטוראים וכו' וכו' – רטנו המלחים שלנו וזעפו והצביעו על כך בפה מלא. בדבר זה הבחינו יפה יפה גם ה"פרימיטביים" ביותר.

יא. קיפוחו של איש הים. בנידון הרגשת הקפוח בלה האנשים הנמצאים על האונייה אין הבדל בין הדרגות. הכל מדברים על כך, מה שפר עליהם חלקם של אנשי חיל הים הנמצאים במחנה בת-גלים ובמטה. הכל מתלוננים על כך, שבבוא אנשי האונייה לחוף חיפה הריהם תמיד האחרונים לקבלת כרטיסי חיילים להצגות, ספרים לקריאה, עיתונים, מצרכי שק"ם וכו'. גם בפעולה התרבותית על גבי האונייה הם מקופחים מאוד. רבים מהם דורשים מעין תווית או סמל מיוחד לאיש המשרת תמיד באונייה, בטענה שדבר זה יעודד את רוח היחידה ויהווה מעין פיצוי רוחני לתנאי עבודתם הקשים. אין ספק שיש מקום למתן הטבה של ממש לאנשים המשרתים על האניות. הטבה זו תעורר בהם את ההרגשה כי מעריכים במיוחד את עבודתם על האונייה.

יב. על פיתוח הבולשיט. גם אם נניח שלמטרת הפלגה זו היה הכרח ביתר בולשיט לשם עשיית רושם על הגויים, הרי אין ספק בכך שהמפקדים הפריזו בכיוון זה במידה שסילפה לגמרי את רוח צה"ל. סימני הדרגות, צורתן ומקומן המדויק; סלסולי צפירת המשרוקית בנוסח הצי האנגלי; תורת הכסיות הלבנות וגינוני החן של קצין ימי; כל אלה העסיקו את הלבבות בדרך לארצות הברית יותר משהעסיקו אותם ענייני האונייה.

חוגים איטלקטואלים רבים בבוסטון ובניו-יורק הביעו לפני בגלוי תמיהתם היתירה למראה עיניהם בביקור הקצר שערכו באוניות. הבולשיט המופרז לא זו בלבד שלא העלה כבודנו בעיני האמריקאי בעל מושגי החופש הדמוקרטי, עוד הביא בחוגים יהודים רבים לשיחות בלתי נעימות, שאני הייתי עד שמיעה להן. בדרכנו חזרה, לפני כניסתנו לגיברלטר לשם קבלת דלק, הוגבר הבולשיט במידה יתרה כדי "לעשות רושם על האנגלים". והנה הופיע הקצין הימי האנגלי הגבוה בתלבושת חאקי פשוטה שבפשוטות, ואנשי האונייה הישראליים עמדו מצוחצחים ומבריקים כמוצאים מן המגהץ. המלחים שלנו מילאו פיהם צחוק למראה ניכוד זה.

זאת ועוד, הבולשיט מצא כל כך חן בעיני מפקד השייטת שלנו, שלא היסס לשלוח שליח מיוחד להודיע על ביקורו ב"ק-20", מרחק של 10 מטר מאונייה לאונייה, והשליח הודיע בשם מפקדו כי מפקד השייטת "לא ייעלב אם יעמידו לכבודו ארבעה נערי סיפון במשמר כבוד בשעת שריקת הכבוד עם עלותו לאונייה". אותו מפקד גם הבטיח כי הבולשיט שהונהג בשתי האוניות לצרכי המסע, יונהג להבא בכל אוניות חיל הים.

אלה הם בקצרה סיכומי מסע רשמי זה, ואני מעז לקוות כי דברי אלה לא ייראו בעיניך כפרי רוחו של סופר בטלן. בימי המלחמה התנדבתי ככתב צבאי וראיתי הרבה מהווי הצבא; גם בימי שלום נזדמן לי בתוקף תפקידי לראות הרבה מקרוב; אולם מעולם לא עלה על דעתי כי הדברים עלולים להגיע עד לידי כך. זוהי האמת בעירומה, ואין לי כל עניין להשחיר את הצבעים או להפריז בחששות.

ברגשי כבוד ויקר,

יהושע בר-יוסף