המערכה הראשונה בקרב על המוזיקה המזרחית

העימות בשאלת מקומה של המוזיקה המזרחית בתקשורת ובתרבות בישראל לא החל בהצלפה המיתולוגית של ירון לונדון בזמר נסים סרוסי, באולפן "טנדו" בערוץ 1 בינואר 1975. את שורשי יחסה של האליטה האירופית לצלילים שבקעו מהמזרח ניתן לזהות בביקורת שפרסם ביולי 1936 מבקר המוסיקה של "דבר".

"מתעוררת ההרגשה שלפנינו פרימיטיב בעל ערך רב, הזקוק לניתוח וללימוד מצד יודעי מלאכת הקומפוזיציה כדי להעלותו למדרגה אמנותית", כתב המבקר מנשה רבינוביץ לאחר שהאזין בתחנת הרדיו "קול ירושלים" לקונצרט של המלחין והזמר עזרא אהרן. בטרם עלה ארצה מעיראק היה אהרן, בשם הבמה "עזורי אפנדי", דמות מוכרת באזור וערך סיבובי הופעות בפני קהלים נלהבים במצרים, סוריה ומדינות נוספות.

ביקורתו של מנשה רבינוביץ' ב"דבר", 1936

"שאלה היא אם יסוד פרימיטיבי זה מסוגל לפשוט צורה וללבוש צורה", תהה רבינוביץ'. "אם אמנם בעל גוונים מרובים הינהו או שהוא מצטמצם בגבולות מוטיבים יחידים. משום כך רצוי שבעת שירתו של מר עזרא אהרן יקריאו את המילים המושרות. שכן המבטא המזרחי מקשה להבין את תוכן השיר, ואין לדעת באיזו מידה התאימה הנעימה לתוכן המילולי. ידוע שבמזרח אין נוהגים זהירות יתירה בכגון אלה".

למרות הסתייגותו המתנשאת של המבקר רבינוביץ' זכה אהרן בדרך כלל לקבלת פנים חמה בארץ, והוזמן להופיע באירועים שונים. "קול ירושלים" שידר תכופות את קולו ויצירותיו. הוא הלחין 18 משיריהם של טשרניחובסקי וביאליק, בהם "מנהג חדש בא למדינה". אבל לא כולם היו מרוצים. ב-1938 כתב ב"דבר" מבקר אחר, מ. ברונזפט כי אהרן ניחן ללא ספק בכישרון יצירתי, אבל לעת עתה הוא מתרכז ב"חד גוניות הפרימיטיבית המזרחית".

ביקורתו של מ. ברונזפט ב"דבר", 1938

בדיעבד מתברר כי למרות אמירות כאלה, בתקופת המנדט גילה הממסד התרבותי, וכמותו גם עורכי התוכניות ברדיו, יחס חם לזמר המזרחי, בעיקר לפיוטים. צלילים אלה נחשבו כמחוברים למקורות היהודיים יותר מאז המוסיקה הקלאסית, האירופית.

אולם דווקא לאחר הוקמה המדינה, ועלייתם ארצה של מאות אלפי יהודים ממדינות המזרח התיכון, חל שינוי לרעה ביחס למוזיקה המזרחית. אולי מחשש שהצליל המזרחי יגבר על הקול האירופי. נעלמה הפתיחות והרחבת האופק שציינו את תקופת המנדט, כתב על כך הפרופסור למוזיקולוגיה אמנון שילוח ז"ל במאמרו "עזרא אהרון ו'הזמר העברי המזרחי' בתקופת היישוב". כבר לא ניתן למוזיקאים כעזרא לנסות לשמש גשר בין המזרח למערב.

ביקורתו של ב. רון ב"דבר", 1949

קול ישראל הקדיש אמנם פינה יומית ל"מוזיקה מזרחית", שבה כיכבו בדרך כלל אהרן או נגן הכינור רחמים עמאר, אבל זה נותר גטו צר מידות בשולי תוכניות המוסיקה הבולטות. אלה הוקדשו בעיקר לבטהובן, שוברט, מוצרט ודומיהם.

יחזקאל זערור, עולה ממעברת שבות עם (בית ליד), התלונן במרץ 1958 במכתב לעיתון "דבר" על הימנעות הרדיו משידור המוסיקה העממית המועדפת על העולים המזרחים. "אחוז לא מבוטל מאוכלוסיית המדינה הם יוצאי עדות המזרח ואזרחים אלה רגילים וקרובים למוסיקה מזרחית", כתב זערור. "גם אם קול ישראל יעשה את כל המאמצים, לא יצליח להחדיר לאוזניהם של המקשיבים את הסימפוניות והמוזיקה הקלאסית ואת הקונצרטים".

מכתבו של המאזין זערור, "דבר", 1958

הרבים שביקשו באותן שנים להאזין מוזיקה מזרחית נדרשו לסובב חוגת מקלט הרדיו מ"קול ישראל" לתדר של "בית השידור הישראלי", ששידר בערבית בעיקר למדינות ערב ולערביי ישראל. לצד שידורי תעמולה הושמעה שם הרבה מוזיקה.

בקיץ 1961 ערכה תזמורת "בית השידור הישראלי" קונצרט נדיר בהיכל התרבות בתל אביב. ראשון עלה על הבמה עזרא אהרן והשמיע אחת מיצירותיו. סדרני ההיכל לא האמינו למראה עיניהם, כך דווח בעתון "חרות", למראה כלי התזמורת המשונים כעוד, כמוג', קאנון ונגנים עוטי כאפיות. כל הכרטיסים אזלו ימים רבים לפני המופע.

אבל נדרשו עוד יותר משני עשורים עד שהמוסיקה המזרחית בכלל, והשירים המזרחיים בפרט, יזכו בביטוי הולם בקול ישראל ובגלי צה"ל.

טור זה פורסם במגזין ליברל במדורי "הזירה ההיסטורית"