גול עצמי לבירה: חוק ירושלים 1980

היו ימים שבהם כל המטייל בשכונותיה הישנות של ירושלים חש כמי שצועד בקריה בינלאומית. דגלי מדינות זרות התנופפו על עשרות בתים בטלביה, במושבה הגרמנית ובשכונות נוספות. ברחוב רחל אמנו, למשל, שכנו שגרירות ונצואלה, אורוגואי וחוף השנהב. לא רחוק משם, ברחוב כובשי קטמון, התנוסס דגל האיטי מעל מעונו הרשמי של שגריר מדינה זו. ברחוב בלפור, סמוך למעונו הרשמי הנוכחי של ראש הממשלה – אז שכן בו שר החוץ – התנופף דגל הצירות התורכית. ממש במרכז העיר, ברחוב יפו התנוסס הדגל ההולנדי. הולנד היתה המדינה האירופית היחידה שהפכה כבר בשנת 1950 את נציגותה בירושלים לשגרירות.

זה לא היה עניין של מה בכך: מאמצים מדיניים לא מעטים הושקעו כדי לשכנע מדינות זרות למקם את השגרירויות שלהן בירושלים. לכאורה מדובר היה בצעד טבעי, שהרי שגרירות ממוקמת בבירתה של המדינה המארחת, שם מקיים השגריר הזר את מגעיו עם ממשלת המדינה שאליה הוא מואמן. אבל בישראל, מאז הקמתה, היו העניינים סבוכים יותר. מרבית מדינות העולם העדיפו לנהל את קשריהן עם "ממשלת תל אביב", והשגרירויות שלהן נותרו בשפלה.

הסיבה לכך היתה, ועודנה, נעוצה בהחלטת החלוקה של האו"ם, זו שהתקבלה ב-29 בנובמבר 1947, שעל פיה נועדה ירושלים להיות תחת משטר בינלאומי, כחלק נפרד – "קורפוס ספרטום" – מן המדינה היהודית והמדינה העברית שחזו מי שאישרו בעצרת האו"ם את "תוכנית החלוקה".

רק 13 מדינות בחרו להעניק הכרה דיפלומטית מעשית למעמדה של ירושלים כבירת מדינת ישראל ומיקמו בה את השגרירויות שלהן. אלא ש-32 שנה לאחר הכרזת העצמאות הצליחה מדינת ישראל לכרסם במו ידיה בהישג זה ולהבריח מירושלים את השגרירויות הזרות.

חגיגה מוקדמת. דיווח במעריב על אישור החוק בקריאה שלישית. 30.7.1980

היתה זו תוצאה ישירה של החלטת הכנסת לאמץ בקיץ 1980 את "חוק יסוד: ירושלים בירת ישראל", ביוזמתה של חברת הכנסת גאולה כהן (התחיה). כהן הציעה, וראש הממשלה הצטרף בהתלהבות. הוא אפילו גם ממיטת חוליו, לאחר התקף לב, כדי ליטול חלק בהצבעה.

הלחץ הערבי גבר על הלחץ היהודי והישראלי.

"חוק ירושלים" היה חוק סרק: גם אם נועד, על פי כוונתם של ח"כ כהן ותומכי החוק לחזק את בירת ישראל – הוא עשה בדיוק ההיפך. את האיוולת שבחוק הציג במדויק ח"כ פרופ' אמנון רובינשטיין במאמר שפרסם באותה עת ב"מעריב": "החוק שלא שינה דבר מבחינה משפטית פנימית, החליש את מעמדה של ישראל בבירתנו המאוחדת, ונגס באותה מידה של הכרה בינלאומית שזכינו עד כה".

האינטרס הישראלי, הסביר רובינשטיין, היה לבצר את כוחנו בבירה, מבלי להעלות את עניין ירושלים לראש סדר היום המדיני. העלאת החוק ואישורו שירתה את האינטרס של מדינות ערב, שביקשו דווקא להבליט את מעשיה של ישראל בירושלים, להביך את נשיא מצרים אנואר סאדאת ולטרפד בדרך זו את הסכם השלום עם קהיר, שנחתם שנה קודם לכן, במרץ 1979.

"בחוקקה את חוק ירושלים עשתה הכנסת ההיפך ממה שדרוש לישראל", כתב רובינשטיין. "היא העלתה לראש סדר היום – גם ביחסינו עם מצרים, גם ביחסינו עם אחרוני ידידינו במערב – עניין שבו אנחנו המחזיקים, אנחנו השליטים".
באותם ימים דיווחו כל העיתונים כמעט מדי יום על "תסמונת הדומינו": מדינה אחר מדינה נטשה את ירושלים והודיע כי היא מעתיקה את השגרירות שלה לתל אביב.

החלה בכך ונצואלה, ואחריה באו אקוודור ואורוגואי, ובהמשך מדינות נוספות.  נוספו מדינות נוספות. על כולן הופעל לחץ ערבי כבד לעשות זאת, אך מנגד היו גם לחצים מצידה של ישראל, בסיוע יהודים ברחבי העולם, שניסו לשכנע את הממשלות הזרות לא לעזוב.

חשיבות מיוחדת היתה להחלטת הולנד לעזוב את ירושלים. יחסים הדוקים שררו בין ישראל להולנד במשך שנים ארוכות. רק שבע שנים קודם לכן, במלחמת יום הכיפורים, היתה הולנד המדינה האירופית שסבלה יותר מאחרות מחרם הנפט, שהוטל עליה בשל מדיניותה הפרו-ישראלית. חוק ירושלים העמיד אותה שוב מול לחץ ערבי כבד, והפעם העדיפה הממשלה בהאג שלא לשלם שוב מחיר יקר על הצעד הישראלי, והעדיפה להמשיך בקשרים הדיפלומטיים – אבל מתל-אביב. 

אכזבה גם לדיפלומטים. מרבית השגרירים התאכזבו מהחלטות ממשלותיהם.

בין השגרירים שישבו בירושלים היו כאלה שלא הסתירו את התנגדותם לנטישת הבירה. "אם תצווה ממשלתי להעביר את השגרירות שלנו מירושלים לתל אביב לא אני אעשה זאת", אמר למעריב שגריר הרפובליקה הדומיניקנית חוסה וילנואווה לכתב מעריב דן ארקין. "אני מעדיף שאחר יבצע את המלאכה הזו. אם זה יקרה – אתפטר ואשוב הביתה". ימים אחדים אחר כך החליטה גם ממשלתו להעתיק את השגרירות לשפלה.

הדגל ההולנדי הורד מהתורן ברחוב יפו במרכז הבירה.

החוק משנת 1980 היה המשכו המאוחר של ניסיון קודם של מנחם בגין לעגן את מעמדה של בירת ישראל בחוק. הפעם הראשונה היתה בנובמבר 1949. באותם ימים עסק האו"ם בקדחתנות במאמץ לממש החלטת החלוקה בעניין הפיכת ירושלים לעיר בפיקוח "מועצת הנאמנות" הארגון הבינלאומי.

ישראל, שהצליחה לשמר בידיה בקרבות קשים במלחמת השחרור את חלקה המערבי של העיר, קראה תגר על החלטה זו. המאבק נשא כמה גוונים: מנחם בגין, מנהיג חרות, הגיש לכנסת הצעת חוק שסעיף 2 בה קבע כי "ירושלים היא בירת ישראל".

מפא"י, בהנהגת ראש הממשלה דוד בן-גוריון, דחתה את יוזמתו ההצהרתית של בגין. "בניין אחד בירושלים שקול כנגד עשרה חוקים", אמר ב"ג באחד הדיונים במפלגה באותם ימים. הוא העדיף תמיד מעשים על דיבורים והצהרות. אמר ועשה: במהלך מהיר סיכל את יוזמת האו"ם, על ידי החלטה להעביר את הכנסת וחלק ממשרדי הממשלה לירושלים.

"בניין אחד בירושלים שקול כנגד עשרה חוקים". המהלך של בן-גוריון שנועד לבלום צעדים לבנאום ירושלים

ל"מבצע ירושלים" להעברת מרבית מוסדות השלטון הוקצו ששה שבועות, אך נדרשו רק שבועיים מתוכם להעתיק את הכנסת ממשכנה על שפת ימה של תל אביב ללב ירושלים.  המהלך הזה הפך את העיר לבירת ישראל, לא רק בשם אלא גם למעשה. בראשית 1950 כבר פעלו הרשות המחוקקת והמבצעת בבירה.

 

מעשה, לא דיבור. ההחלטה והביצוע, דצמבר 1949

ב-1980, לעומת זאת, כאשר נחקק חוק היסוד, הוא נועד לשמש הצהרה או התרסה כלפי העולם. הוא לא חיזק במאום את העיר, אלא להיפך פגע במעמדה כבירה, עם יציאתן של השגרירויות המעטות ששכנו בה. זה היה גול עצמי מיותר.

חוק הלאום, שבו עוסקים עכשיו בקדחתנות אנשי הליכוד והבית היהודי נראה כהעתק של חוק ירושלים משנת 1980: מיותר, חסר ערך ומזיק. שהרי עקרונותיה של מדינת ישראל מעוגנים במגילת העצמאות, ובחוקי היסוד, שבהם כבר נקבע כי ישראל היא מדינה יהודית דומקרטית.

אם מישהו מבקש לקדם את המשטר בישראל – יש לכך בהחלט מקום. אפשר לחוקק את חוק יסוד חופש הביטוי, חרות שלא נכללה במגילת העצמאות, והיא מעוגנת עד היום רק בפסיקת בג"ץ משנת 1953. חוק יסוד כזה חסר בספר החוקים שלנו. לא "חוק הלאום" שתוצאותיו עלולות להיות מזיקות כמו חוק ירושלים משנת 1980.

קטעי העיתונות באדיבות "עיתונות יהודית היסטורית". לא מכירים את האתר? זו הכתובת.