מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל

סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950

המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.

היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.

מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני".  המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים.

בישראל עקבו בעניין רב אחרי המלחמה. בראש ובראשונה משום שמדובר היה בעימות בין מעצמתי, שנים ספורות לאחר שהחל המאבק הבינגושי, עם סיום מלחמת העולם השנייה. "המלחמה הקרה" הפכה ל"מלחמה חמה" נכתב בכותרת-הגג ב"מעריב" מעל הכותרת הראשית ביום פרוץ הקרבות.  ההקשר הגלובלי הודגש גם בכותרת הראשית עצמה: "צבא קוריאה הסובייטית פלש לקוריאה האמריקאית".

גרסה א': המלחמה הקרה מתחממת. כותרת ב"מעריב" למחרת יום פלישת צבא הצפון לדרום קוריאה.

אולם המלחמה בקוריאה נגעה גם בעצב ישראלי. היה זה בעידן שבו גוש לא מבוטל בציבור בארץ בחר לתמוך ברוסיה הסובייטית במאבק הבינגושי. על רקע זה נחלקו הדעות סביב המלחמה בקוריאה מן הרגע שבו פרצה: מיהו התוקף ומיהו הנתקף, מי הרשע ומיהו הקורבן, ובעיקר מלחמתו של איזה צד היא הצודקת.

גרסה ב': הכותרת ב"קול העם" ביום שלאחר הפלישה.

הממשלה ומרבית המפלגות, ועימם רוב העיתונים, הזדהו עם מהלכיה של ארצות הברית. אך היו שתי מפלגות משמאל למפא"י – מפ"ם והמפלגה הקומוניסטית (מק"י) – אשר תמכו בגלוי בציר הצפון-קוריאני-סיני- סובייטי. חשיבות מיוחדת הייתה לעמדת מפ"ם, מפלגה שהיו לה בכנסת הראשונה 19 ח"כים. בבחירות לכנסת השנייה, שנערכו בעצם ימי הקרבות בקוריאה, זכתה המפלגה רק ב-15 ח"כים, אך עדיין המשיכה להוות שחקן חשוב על הבמה פוליטית והציבורית.  מפ"ם ייצגה שניים מהגופים ההתיישבותיים החשובים והחזקים ביותר במפעל הציוני – הקיבוץ הארצי והקיבוץ המאוחד. היה לה גם מאחז משמעותי בחיי התרבות במדינה. למק"י היו ארבעה ח"כים בכנסת הראשונה ושבעה בכנסת השנייה.

לא כיבוש אלא שחרור. כותרת ב"על המשמר" על ההתקדמות המהירה של כוחות הצפון בדרום קוריאה.

המחלוקת ניכרה בעיתונים מן היום הראשון למלחמה. הכותרות הציגו מסרים ברורים מי הם הטובים ומי הרעים בקוריאה הרחוקה בעיני עורכי העיתונים. הלשון חשפה בבירור את הלכי הרוח ואת העמדות של כל עיתון. בעיני רוב התקשורת כוחות קוריאה הצפונית היו התוקפנים שהפרו את השלום, פצחו במעשי האיבה ופלשו לדרום. אבל ביומון מפ"ם "על המשמר" הוגדר האירוע ביומו הראשון כ"מלחמת אזרחים", וצוין כי הפעילות הצבאית של הצפון הייתה רק בתגובה לשלוש התקפות של הדרום.

בימים הבאים, כאשר כוחות קוריאה הצפונית השתלטו במהירות על ערים ומחוזות בדרום רוב העיתונים הגדירו זאת "כיבוש". אבל בשמאל של אז התעקשו על "שחרור". וכשכוחות ארצות הברית יצאו למתקפה רבתי בחסות האו"ם להדיפת התוקפנות הקומוניסטית – הוענקה להם ב"על המשמר" וב"קול העם" ההגדרה "פולשים". בעיני עורכי "על המשמר" ו"קול העם" גייסות הצפון היו "הצבא העממי", וכוחות הגרילה הקומוניסטיים שסייעו להם בהתקפות על כוחות ארצות הברית הוגדרו כ"פרטיזנים", מונח עם נינוח ברור של אהדה, שממנו הדהד זכר הפרטיזנים הגיבורים שנאבקו בכיבוש הנאצי שנים ספורות קודם לכן.

גרסת קול העם, 29.6.50

עיון בעיתוני התקופה, באתר "עיתונות יהודית היסטורית", ממחיש בצורה חדה ומדויקת עד כמה המילים בכותרות ובטקסטים אינן מייצגות את המציאות, אלא את הדרך שבה זו משתקפת "המציאות" בעיני הכתבים והעורכים. תופעה זו, הבאה לביטוי ברור כל כך בסיקור המלחמה בקוריאה, איננה ייחודית לאירוע זה. שהרי הלשון לעולם איננה אובייקטיבית. היא כלי בידי המשתמשים בה: עיתונאים ופוליטיקאים כאחד.

יחסה האוהד של מק"י לכוחות הקומוניסטים היה מובן מאליו. לעומת זאת, ממרחק של שנים, יש מי שעשויים להביע תמיהה על מפ"ם ותמיכתה הנלהבת בפלישת הצפון לדרום. אך היו אלה הימים שבהם מפ"ם – שכללה גם אנשי הקיבוץ המאוחד שיפרשו ממנה בתוך שנים אחדות ויקימו את "אחדות העבודה- פועלי ציון" – נשאה עיניים  מעריצות לקרמלין ולגוש הקומוניסטי.

שנה קודם לכן, ב-1949, אמר בכנסת יעקב חזן, ממנהיגיה הבולטים של מפ"ם: "בשבילנו ברית המועצות היא מצודת הסוציאליזם העולמי, היא מולדתנו השנייה, הסוציאליסטית". גם בימים שבהם ידוע היה לכל שהשליט הסובייטי יוסף סטלין ניהל משטר דיכוי אכזרי וניצח על חיסולים המוניים, עדיין הוא נחשב "מנהיגם הדגול והאהוב של עמלי העולם כולו". בשעה שבמרבית העולם החופשי נשמו לרווחה עם מותו במרץ 1953 – קבע חזן בכאב: "שמש העמים שקעה". לצד ההזדהות האידיאולוגית עם תרמה לתמיכה הזו במוסקבה גם הכרת תודה לחלקו החשוב של "הצבא האדום" בניצחון על גרמניה הנאצית. על רקע זה בחר "על המשמר" לגנות בעקביות את הפולשים, התוקפים, המדכאים ומחרחרי המלחמה – הלא הם הכוחות האמריקאים ותומכיהם.

אבל המלחמה בקוריאה העסיקה לא רק את עורכי העיתונים. היא עוררה מחלוקות חריפות גם בתוך ממשלת ישראל.

המלחמה: גרסת על המשמר, יולי 1953

ישראל נמנעה בשנותיה הראשונות מהזדהות רשמית עם אחד הצדדים במלחמה הקרה בין ארצות הברית לברית המועצות. הקשר עם המערב היה הדוק הרבה יותר מהיחסים עם הגוש המזרחי, אבל הממשלה לא הכריזה באופן רשמי ופומבי על העדפת וושינגטון על פני מוסקבה. רק שנתיים קודם לכן הכירו שתי המעצמות במדינת ישראל,  וציבור יהודי גדול חי בצדו המזרחי של מסך הברזל.

אלא שעתה ניצב בפני הממשלה אתגר: זמן קצר לאחר פלישת הצפון לקוריאה הדרומית קבע האו"ם כי מדובר במעשה תוקפנות נגד השלום, ותבע נסיגה מידית של הכוחות הקומוניסטים לקו הרוחב 38 – הגבול בין הצפון לדרום. קוריאה הצפונית התעלמה מההחלטות הללו, ועל כן הוחלט על הקמת "כוח או"ם" –  שמרבית לוחמיו היו אמריקאים – שישוגר להגנת הדרום המותקף. כל צד בסכסוך ניסה לגייס את מירב התמיכה הבינלאומית לעמדותיו.

וושינגטון ציפתה שגם ישראל תביע תמיכה במהלכים להגנת דרום קוריאה. פקידים אמריקאים לחצו על דיפלומטים ישראלים ועל מנהיגים יהודיים. הם דרשו שישראל תכריז רשמית על תמיכה בחזית ארה"ב והאו"ם נגד קוריאה הצפונית ופטרוניה סין וברית המועצות. אבל הצמרת הפוליטית בישראל היססה, התלבטה – ושתקה. חלף שבוע מאז פלש הצפון לדרום, וישראל, חברה חדשה בארגון הבינלאומי, עדיין לא פרסמה כל הודעה על המלחמה שאיימה על שלום העולם.

ב-2 ביולי 1950 התקבצו שרי הממשלה לישיבה במעונו הרשמי של הנשיא חיים וייצמן ברחובות, כדי להיפרד מהנשיא ערב יציאתו לחו"ל. אך הנושא העיקרי בישיבה היה המבוך הקוריאני והציפיה האמריקאית להודעת תמיכה. שר החוץ משה שרת דיווח כי לדברי פקידים אמריקאים בכירים בבית הלבן שוררת "אכזבה והתמרמרות על שתיקתנו". הוא סיפר כי דיפלומטים ישראלים בניו-יורק ובוושינגטון הזהירו במברקים ששיגרו ארצה כי העדר תמיכה ישראלית ברורה בהחלטת האו"ם "יזיק למעמדנו המוסרי באו"ם וכלפי כמה מדינות, בייחוד כלפי ארצות הברית, שהיחסים אתה מהווים בעיה מיוחדת".

מסביב לשולחן התעורר ויכוח, בעיקר על רקע החשש מעימות עם ברית המועצות, שעלול לפגוע ביהודים ברוסיה ובמדינות שבשליטתה במזרח אירופה. אבל ראש הממשלה דוד בן גוריון העדיף להפר את השתיקה הישראלית.  "אנחנו נמצאים במצב קשה, אבל כל העולם נמצא במצב קשה. האינסטינקט הראשון הוא להתחמק עד כמה שאפשר" אמר לשרים. "אבל אם מתעמקים קצת יותר בעניין – אזי ההתחמקות איננה התחמקות אלא נקיטת עמדה. לכן יש לקבל עמדה ביודעין".

ברוח זו החלו חילופי דברים על ניסוח הודעה ישראלית רשמית. אחרי דיון ממושך בגרסאות שונות התקבלה לבסוף החלטה. הניסוח זהיר ומאופק, אך המסר היה ברור: ישראל נמצאת בצד האמריקאי. "ישראל שוללת ומגנה כל מעשה תוקפנות, בכל מקום שיהיה ומאיזה צד שיבוא", נאמר בה, ברמז לכך שירושלים מצפה לנקיטת עמדה תקיפה של האו"ם גם כאשר מדינת ישראל מותקפת על ידי שכניה. "בתוקף ההתחייבויות הברורות הנובעות ממגילת האומות המאוחדות, תומכת ישראל במועצת הביטחון במאמציה לשים קץ להפרת השלום בקוריאה ולהשיב את השלום על כנו באותו אזור. ממשלת ישראל מקווה כי ארגון האומות המאוחדות ימשיך במאמציו על מנת ללכד את כל המעצמות הגדולות במאמץ משותף לקיים את שלום העולם".

"מערכת קוריאה" בכנסת. מעריב, 4.7.1950

אך בכך לא היה די. מזכ"ל האו"ם, טריגווה לי, פנה למדינות רבות כדי שיסייעו בפועל, לא במילים בלבד, למאמץ הבינלאומי להדוף את מעשה התוקפנות של קוריאה הצפונית. פנייה כזו הגיעה גם לממשלת ישראל. "הפיקוד המאוחד יש לו צורך דחוף בעזרה יעילה", כתב המזכ"ל לי לשר החוץ שרת. "לכן אכיר תודה אם ממשלתך תעיין באפשרות של מתן עזרה כזאת, כולל כוחות לוחמים – ובייחוד כוחות קרקע".

גם הפעם ירושלים לא מיהרה להגיב. האתגר הפעם היה מורכב יותר מאשר ניסוח ההודעה הרשמית בתחילת יולי, שהרי כאן התבקשה ישראל לעבור מילים – למעשים. ההיסוס הישראלי מהענות לבקשה נבע משורה של סיבות.
ראשית, איש לא נלהב מהרעיון שחיילי צה"ל יסכנו את חייהם במלחמה זרה ומרוחקת. שנית, סיוע כזה חרג מהכרזה מילולית זהירה. תמיכה פעילה ומעשית בארצות הברית הייתה מציבה את ישראל באופן ברור במחנה האמריקאי בעימות בין המזרח והמערב. הועלה חשש כי שילוב כוחות צה"ל בקרב נגד העולם הקומוניסטי עלול להביא לפגיעה ביהודי ברית המועצות. שלישית, כפי שעלה מכותרות העיתונים, מיעוט לא מבוטל מהציבור הישראלי דווקא גילה הבנה ואף אהדה למלחמתם של הצפון קוראנים נגד הקפיטליזם העולמי בהנהגת וושינגטון, ושיגור סיוע לצד האמריקאי היה מעורר תגובות חריפות. ורביעית, היו מי שהזכירו כי האו"ם לא נחפז להגיש סיוע לישראל כאשר הותקפה על ידי מדינות ערב ולא גייס תמיכה בינלאומית למטרה זו.

ב-2 באוגוסט נדרשו השרים לנושא בישיבת הממשלה. שר החוץ שרת אמר כי האמריקאים אינם מצפים בהכרח לכוח ישראלי לוחם, וכי גם שיגור של יחידת רפואה יתקבל בברכה. אך לדעת שרת מענה לבקשה אינו חייב להיות בדמות שיגור רופאים או חובשים, חיילים או אזרחים, אלא ניתן להסתפק במשלוח של ציוד רפואי.

"סיוע ישראלי לפולשים". כותרת ב"על המשמר" לאחר הדיון בממשלה בראשית אוגוסט 1950.

בניגוד לשרת, בן גוריון דווקא היה נלהב מהאפשרות של שיגור כוח ישראלי לקוריאה. במלחמה הקרה, אמר, נמנענו מנקיטת עמדה. אבל בקוריאה אין מדובר במלחמה קרה, אלא במאבק שבצדו האחד מעשה תוקפנות ובשני – האו"ם. "לפי דעתי הצורך שלנו הוא להשתתף במלחמה הזו", הסביר ב"ג לשרים. "אנחנו אמנם כוח קטן, אך הוא נחוץ פה. אנחנו יכולים להשתתף באופן סמלי. אבל יש ערך עצום להשתתפותנו הסמלית".

אין ספק, אמר ראש הממשלה, כי היהודים ברוסיה וברומניה ישמחו לשמוע שהקוריאנים "מקבלים על הראש" מן הצבא האמריקאי. "כמובן, הם לא יוכלו להביע זאת. אין להם לשון. הם אילמים. אבל במידה שיהודי יכול להרגיש את השני אם כי הוא רחוק ממנו, מובטחני שהם ישמחו למפלת הצבא הצפון קוריאני. וכך גם היהודים בארצות אחרות. בשבילם יהיה זה מעשה להתגאות בו, אם דגל ישראל יתנופף בין כוחות הצבא של האו"ם, אם כי הכוחות אלה יתבטאו אולי במספר של מאה אנשים. אבל פה – עצם ההשתתפות חשובה".

ב"ג ניסה לשכנע את השרים כי שיגור כוח ישראלי לקוריאה יביא להעלאת קרנה של ישראל בעולם, ולא רק בקרב היהודים. "אין דבר שיעזור לשינוי הערכים ביחס אלינו כמו השתתפותנו הצבאית. לא רק מטות כללים, לא רק ממשלות, אלא במידה שמדובר על המערב – יש ערך לדעת קהל. ברוסיה אין שואלים לדעת הקהל, אבל באמריקה דעת הקהל קובעת. צריך שמדינות המערב תדענה שאנו עם רציני. ואם אנו אומרים איזה דבר אנו חושבים זאת ופועלים בהתאם לכך… זוהי הזדמנות יוצאת מן הכלל להעמיד על העובדה הזו את מטות העולם ודעת הקהל".

"סיוע למדכאים". על המשמר מדווח על משלוח תרופות לקוריאה לבקשת האו"ם.

אבל רוב השרים לא השתכנעו. גם כאשר הציע בן-גוריון שהיחידה הישראלית שתשוגר לקוריאה תהיה מורכבת ממתנדבים. ומה נעשה, הקשה השר בכור שלום שיטרית,  אם בתגובה לכך יבקשו לצאת מישראל גם מתנדבים לסייע לצפון קוריאנים? "נשים אותם בכלא", פסק בן-גוריון.

שרת שב והביע את חששו מן התגובות בציבור הישראלי, ומסערות בכנסת ובעיתונות. הוא הציע לא למהר בקבלת ההחלטה, ואפילו לא להכריז שישראל מוכנה לשלוח סיוע בלא לפרט את מהותו, מחשש לתגובה ביקורתית בתקשורת ובכנסת. לדבריו, גם הודעת התמיכה באו"ם שקיבלה הממשלה חודש קודם לכן לא נקלטה בקלות בציבור, ונדרשה הסברה רבה. "הקהל שלנו מראש שאל את עצמו מה יש לנו להתערב בכלל בעניין הזה?", הסביר שרת.

שרת התייצב בתקיפות מול בן-גוריון. הוא תיאר את הסכנות לא רק בזירה הפוליטית והציבורית אלא גם בתוככי הפיקוד הבכיר של צה"ל. "הצבא בשום פנים ואופן אינו מוכן לכך… זה עלול, מבחינה פנימית, לעורר שריפה בצבא… לא יהיה מרד והפרת משמעות, אבל במובן הנפשי והרעיוני זאת תהיה שריפה", הזהיר ברמז ברור למתיחות שהייתה בצה"ל סביב שיבוצם של קצינים שבאו מן הפלמ"ח והיו מזוהים פוליטית עם מפ"ם. "בשלב זה שאנו נמצאים בו, כאשר המצב בפיקוד הנהו כפי שהנהו (ושר הביטחון יודע למה שאני מתכוון) כאשר עוד לא הצלחנו להתגבר על זה ולשפר ולתקן את המצב, איננו יכולים לזרוק את הלפיד הבוער הזה לתוך חבית אבק השריפה הזאת", הזהיר שר החוץ.

זאת ועוד: שיגור הכוח הישראלי, הזהיר שרת "יביא את יחסינו עם ברית המועצות למשבר חמור". גולדה מאיר הצטרפה והתריעה: ברית המועצות תקבל זאת כהתגרות.

בסופו של דבר מצא עצמו בן-גוריון במיעוט. פרוטוקול הישיבה הוא עדות נוספת לכך שבניגוד לדימויו כמנהיג כול יכול, לא פעם ולא פעמיים לא עלה בידיו של ראש הממשלה הראשון להתגבר על מחסומי התנגדות של שרים, ממפלגתו וממפלגות אחרות. למגינת ליבו החליט הרוב בממשלה באוגוסט 1950 להסתפק בהחלטה על הגשת עזרה רפואית לכוחות האו"ם מבלי לפרט במה מדובר. גם החלטה הזו זכתה כצפוי לביקורת חריפה במפ"ם ובמק"י ובעיתוניהם.

תרומה צנועה לאזרחי קוריאה הדרומית. חרות, פברואר 1951

חלפו חודשים אחדים עד שההחלטה על סיוע התממשה: רק באוקטובר 1950 יצא משלוח ראשון של תרופות, בעיקר פניצלין. בדצמבר באותה שנה יצא לדרכו משלוח נוסף של תרופות. בראשית 1951, בעקבות קריאת עצרת האו"ם לאומות העולם להעניק סיוע לאזרחי קוריאה הדרומית, שיגרה ישראל את תרומתה – מיצי פרי הדר.

העיתונות הישראלית המשיכה לעקוב אחר המלחמה בקוריאה, במקרים רבים בעמודים הראשונים ואף בכותרות הראשיות. הדיווחים עסקו במהלך הקרבות, כמו גם באירועים אחרים שנקשרו למלחמה. אחד מהם: פיטוריו הדרמטיים של מפקד כוחות האו"ם, הגנרל דאגלס מק-ארתור, מגיבוריה של מלחמת העולם השנייה. הוא הודח מתפקידו על ידי הנשיא הארי טרומן באפריל 1951 לאחר שנחשף נכתב שבו קרא לפתוח "חזית שניה" נגד סין על ידי פלישה לשטחה. מק-ארתור גם קרא לשקול הטלת פצצת אטום על מדינה זו כדי להכניעה.

המחלוקת בישראל לא הגיעה לקיצה גם בתום שלוש שנות המלחמה, כאשר האש שככה בקוריאה ונחם הסכם שביתת הנשק. במאמר מערכת ב"דבר" צוין כי "כל עיקרה של מלחמת קוריאה לא באה אלא להרחיק מעל האנושות את אימת התוקפנות", וכי המלחמה הייתה "ניסיון גדול ראשון להוכיח, בכוח האומות המאוחדות, כי שכר תוקפנות יוצא בהפסדו" "על המשמר" הדגיש כצפוי, עניין אחר – את המחיר הכבד ששילם העם הקוראני ב"מלחמת התערבות אימפריאליסטית אכזרית".

המלחמה הסתיימה, העימותים נמשכים. מעריב, יולי 1953

בשולי מלחמת קוריאה: חופש העיתונות בישראל

האפשרות של סיוע צבאי ישראלי לארצות הברית בעת מלחמה, שעלתה בדיון בממשלה ב-2 באוגוסט 1950, שבה ועלתה שוב – הפעם בעקיפין – בשלהי המלחמה בקוריאה, במרץ 1953.

ב-18 במרץ 1953 – בעוד הקרבות בקוריאה נמשכים – פרסם "קול העם", יומון מק"י, מאמר מערכת שכותרתו "ילך אבא אבן להילחם לבדו". המאמר היה תגובה לידיעה שהופיע ימים אחדים קודם לכן ב"הארץ". על פי הידיעה אמר הנרי מורגנטאו, יועצו לשעבר של הנשיא טרומן שסייע באותן שנים לגיוס השקעות בישראל, כי כאשר תבוא שעת המבחן בעימות בין העולם המערבי לגוש הקומוניסטי תעמיד ישראל 200,000 חיילים לצד ארצות-הברית. בידיעה צוין כי אבא אבן, שגריר ישראל באו"ם ובארצות הברית (הוא מילא את שני התפקידים במקביל) הביע את הסכמתו המלאה לדברי מורגנטאו, אף הוסיף כי מורגנטאו "לא העריך במידה מספקת את כושר הגיוס של ישראל".

השופט אגרנט. צילום: לע"מ

המאמר ב"קול העם" קבע כי "אם אבא אבן או מישהו אחר רוצה ללכת להילחם לצד מציתי המלחמה האמריקאים שילך, אך שילך לבד. המוני העם רוצים בשלום, בעצמאות לאומית. נגביר את מאבקנו נגד המדיניות האנטי-לאומית של ממשלת בן-גוריון המספסרת בדם הנוער הישראלי".

שר הפנים, בהתאם לסמכותו על פי פקודת העיתונות המנדטורית משנת 1933 – שנמחקה מספר החוקים בישראל רק ב-2017 –  הורה על איסור הופעת "קול העם" לעשרה ימים. במקביל ננקט צעד דומה, סגירה ל-15 יום, כנגד עיתונה של מק"י בערבית "אל איתיחאד" על פרסום מאמר דומה בכותרת "העם לא ירשה לספסר בדם בניו".  לטענת השר הפרסום של כל אחד משני המאמרים "כמוהו כהפצת חומר העלול לסכן את שלום הציבור".

שני העיתונים עתרו לבג"צ, וזה קבע באוקטובר 1953 הלכה מכוננת, שמיסדה את חופש העיתונות בישראל.  הרכב השופטים, בראשות שמעון אגרנט, קבע כי נוכח העקרונות הדמוקרטיים שנקבעו במגילת העצמאות ניתן לפגוע בערך החשוב של חופש העיתונות אך ורק במקרה שיש ודאות קרובה לכך שפרסום בעיתון עלול להביא לפגיעה בשלום הציבור. במקרה של המאמרים בשני עיתוני המפלגה הקומוניסטית, קבעו השופטים, לא הייתה הצדקה לאיסור על הופעת העיתונים.  בהעדר חוקה או חוק יסוד בעניין חופש העיתונות הייתה פסיקה זו לעוגן המשפטי של חירות חשובה זו בישראל.