דברי ימי צעדת ארבעת הימים

חיילים, גדנ"עים ואפילו ותיקי "דבר". צועדים ב-1961

פעם זה היה אחד הסימנים של הפסח המתקרב. בראשית ניסן יצאו אלפי חיילים ואזרחים למחנות אוהלים בהרי יהודה, כדי להשכים קום, בארבע או בחמש לפנות בוקר, ארבעה בקרים בזה אחר זה, לצעדה לירושלים. זה אחד מאותם אירועים ממלכתיים-עממיים של העשורים הראשונים למדינה. המדינה ארגנה, ההמונים נהרו. ברבבות. כמו מצעד יום העצמאות או חידון התנ"ך. חלק מאותם אירועים שבהם נדחקו לרגע אחד המחלוקות והוויכוחים ונוצרה תחושת יחד, אמיתית או מלאכותית.

ממש עכשיו, ערב פסח, אפשר להיזכר בימי "צעדת ארבעת הימים", שהפיק צה"ל ושיגר אליו את חייליו, צירף אליהם תלמידים וגדנ"עים, תיירים ואוהבי ישראל מחו"ל, וגם נציגי חברות וועדי עובדים. אפילו לאנשי מס הכנסה מחאו כפיים כשצעדו. ואנחנו הילדים חיכינו בירושלים לחוויה, להמולה, לחגיגה, להמוני האנשים. 

הצעדה התחילה באמצע שנות החמישים, התקצרה לשלושה ימים אחרי מלחמת ששת הימים, ונקברה – ממש כמו המצעד הצבאי של יום העצמאות – אחרי מלחמת יום הכיפורים. עדיין יש לה שריד בדמות צעדה ברחובות ירושלים. יום אחד. חוויה על קצה המזלג, ססגונית ומרשימה, אבל אי אפשר להשוות אתה לצעדות ההן.

זה החל בשנת 1955, כיוזמה פנים צה"לית, בלי הרבה רעש ותקשורת, עם 85 צועדים. אימון לקראת יציאת משלחת צה"ל לצעדה שנערכה בעיר ניימיכן בהולנד. ב-1956 כבר צעדו 1,353 חיילים אזרחים במה שכונה "מפעל הצעדה העממי". הפעם כבר סוקר האירוע בתקשורת. חלק מהמשתתפים רצו חלק מהדרך. אז עוד לא נקבעו הכללים, והמפקדים חשבו שהתחרות היא מי יגיע ראשון.

הרמטכ"ל משה דיין אמר בסיום הצעדה: "הצעדה מצביעה על הישגי השרירים ומעידה על הרוח הטובה של המצעד. העם היהודי רווי הליכות גלות. אבל לגבי אומה מתחדשת יש חשיבות יתר לפיתוח הצעדה בישראל. לצבא מבחינת הכושר והתנועה מהירים, לגבי האזרחים – הכרת נוף הארץ היפה".

מן השפלה לפרוזדור. מפת מסלולי צעדת 1957

 הצעדה השלישית, שמותגה לראשונה כ"צעדת ארבעת הימים", זכתה ליחסי ציבור נמרצים עוד טרם פקודת הזינוק ל-5,000 הצועדים (רק מאוחר יותר פורסם כי המספר המדויק היה 3,909 צועדים וצועדות).  "מסורת העלייה ברגל לירושלים תחודש במפעל צעדת ארבעת הימים", כתב העיתון "חרות", "הצועדים ייצאו ממחנה צריפין, מחורשות חולדה, יצעדו לאורך הפרוזדור בארבעה נתיבים, יגיעו לירושלים ויעברו בה במצעד המוני". הפרוזדור, למי ששכח, היה "פרוזדור ירושלים"- הכביש לבירה והשטח הצר סביבו, שהיה תחום מצפון ומדרום בקו הירוק, הגבול עם ממלכת ירדן. הובטח גם שכל צועד אשר יעמוד בתנאי הצעדה יקבל את "אות הצועד", תעודת צועד קבועה ואות עולה רגל. לקבוצות מצטיינות יחולקו נוסף לכך גם תעודות וגביעים.

הרוח של "מחדשים ימינו כקדם" ליוותה את הסיקור גם ב"דבר": "מחזה שנפקד דורות רבים מנופה של ירושלים יתחדש בעוד שבועות מספר – כאשר חמשת אלפים איש ואישה יעלו ברגל לבירה". גם מי שלא צעד היה שותף לחוויה. "קבלות הפנים הנפלאות שערכו תושבי רמלה ולוד 'דחפו' את הצועדים קדימה, ולמרות ההליכה המייגעת בחום המשיכו הצועדים בשירה… הפתעה נעימה חיכתה למשתתפים במושב בני עטרות. תושבי המקום עצרו את החיילים והשקום בחלב קר, שהביא עמו מרץ נעורים מחודש וקצב חזק לקראת סיום 40 הק"מ של היום השני". על פי אחד העיתונים, סיסמת הצועדים היתה "אל תאמר אני הולך למות –  אמור אני מת ללכת".

משנה לשנה גברה ההתעניינות בצעדה, ומספר הצועדים עלה. בשנת העשור כבר צעדו 5,973. ממלא מקום אלוף פיקוד הדרום חיים הרצוג הציג מטרה נוספת, לצד העלייה לירושלים: "לעודד ולהמריץ שכבות רחבות ביישוב להגברת הכושר הגופני ולצעדה בפרט, על ידי אימון שיאפשר לצועדים לצעוד מדי יום ביומו מרחק ניכר".  מודל הצעדה אומץ מאותה צעדה בניימיכן בהולנד.

עדיין בתוך הקו הירוק. מסלולי צעדת 1962

בפקודת המבצע של צה"ל, מפיק האירוע, נכתב כי "הצעדה תתקיים בימי האביב, כאשר הארץ היא במלוא יופיה והדרה", וייעשה מאמץ לשתף עולים חדשים רבים ככל האפשר. הצועדים יצאו באותה שנה מהנגב, צעדו 40 ק"מ ביום, עברו דרך חבל לכיש וחבל עדולם, שם הוקמו מושבי עולים רבים.  גם הופקו לקחים מהצעדות הקודמות:  זו איננה תחרות בהליכה מהירה, הודגש בהנחיות. "הוקצבו עשר שעות לצעידת המסלול היומי, אך כדי למנוע ריצה מטורפת נקבע מינימום של שבע שעות. כל צועד שיגיע לנקודת הסיום היומית לפני הזמן הקצוב – ייפסל". אבל היתה בכל זו תחרות: "לצעידה יפה, לשירה מלוכדת, ולרוח צוות גבוהה".

בערב פסח 1959 יצאו הצועדים מחיפה בדרכם לירושלים. חיילים, חיילות, אזרחים וגם עובדי "אל על" שנשאו את "חיית המזל" שלהם – גמל שהוצמדו לו כנפיים, עליו רכב בדואי משבט אל עזזמה, שאחד העיתונאים טרח לציין כי "זו לו הפעם הראשונה לצאתו צפונה מבאר-שבע".

בשנה זו גם החלו שידורי גלי צה"ל מהצעדה, וחלק ניכר משעות השידור של התחנה הצבאית הוקדשו לשידורים חיים ממסלולי הצעדה. מאז היה זה אחד ממבצעי השידור השנתיים המורכבים שביצעו טכנאי התחנה ושדריה בשנה זו ובשנים הבאות. יאיר אלוני, דודו דיין ואיתן אלמוג היו מפיקי מבצע השידורים.

שנה אחר כך, ב-1960, שונתה המתכונת: לא צעדה ממרחק גדול, שבה שוהים הצועדים מדי לילה בחניון אחר, אלא מחנה קבע שהוקם באזור חולדה, ממנו יצאו הצועדים למסלולים מעגליים ושבו לחולדה בשלושת הימים הראשונים. רק ביום הרביעי העפילו  לירושלים – וסיימו את האירוע ברחובות הבירה. ברחובות הצטופפו רבבות שצפו באלפי הצועדים. המתכונת הזו של הצעדה נשמרה גם בשנים הבאות. צעדת 1963 הונצחה גם בסרט, שבו ניתן לצפות בבלוג של ארכיון המדינה.

ב-1967 לא רק הארץ שינתה את פניה, גם הצעדה. זו היתה שנתה האחרונה של "צעדת ארבעת הימים". מלחמת ששת הימים הרחיבה והגדילה את המדינה, אבל הצעדה, לעומת זאת, קוצצה ביום אחד והפכה מעתה ל"צעדת שלושת הימים". ברוח ההתפעמות מהניצחון וכיבוש השטחים, הועתקו מסלולי ההליכה אל מעבר לקו הירוק. צעדת 1968 עמדה על כן בסימן צעדה באתרים שונים מדרום לירושלים ומצפונה.

מחולדה לבית אל. מסלול בכפרים פלסטינים

ב-1969 הוחלט להזיז את הצעדה שוב, הפעם על פני לוח השנה, מערב פסח ליום העצמאות. מצעד הצועדים ברחובות ירושלים נועד להיות האירוע המרכזי של ה' באייר, במקום המצעד הצבאי. אלא שברגע האחרון נעתרה הממשלה לפניית הורים שכולים, שהזכירו שאין זה ראוי שגם ביום הזיכרון לחללי צה"ל יצעדו אלפים מתרוננים ושרים, כמקובל בצעדה, בעוד המשפחות השכולות עולות לקברי יקיריהם. הצעדה התקיימה על כן ימים אחדים לאחר יום העצמאות. 

"עיר הצעדה", מחנה הצועדים הענק לאלפי החיילים שצעדו, הועתקה עתה מחולדה לעמק גדול ליד בית אל, סמוך למחנה הצבא הירדני שנכבש והוסב לבה"ד 4, בסיס הטירונות הכלל-צה"לית. גם צעדת 1970 (גם כאן אפשר לצפות בסרטון) יצאה משם וביומה האחרון, לדוגמה, חלפו הצועדים דרך הרחובות המרכזיים של רמאללה, פנו מזרחה למכמש העתיקה, חלפו על פני דיר דיבואן וביתין ושבו לבית אל. "המסלול אתמול היה קשה יותר לצועדים, דווח ב"דבר" לאחר היום השני לצעדה, "המסלול שאורכו 28 ק"מ, עבר במורדות המזרחיים והצחיחים של הרי יהודה ולכן אולי גדל מספר הנושרים שהגיע אתמנל ל14-10 בגלל חולשה והשאר עקב הקאה, כאבי בטן ואסטמה".

זה היה קשה. אני יכול  להעיד מניסיון אישי: הייתי באותה שנה טירון בבסיס האימונים של השריון ברפיח, אחד ממאות טירונים שנשלחו להשתתף בצעדה אחרי מעט אימונים בהליכה למרחקים כאלה. ביום הראשון גנחנו רובנו בעליות ובירידות בין הכפרים הפלסטינים. רק למעטים במחלקה שלי די אוויר כדי גם לשיר. באחת העליות שאל אותנו אזרח שצעד במרץ אם אנחנו מהקומנדו הימי. כשתהינו, השיב בחיוך לועג: אז למה אתם "אנשי הדממה"? 

כשראינו סוף סוף את המחנה בבית אל, וכבר חלמנו על שק"ם ומנוחה, גילינו שמפקד המחלקה שלנו אינו מתכוון לעצור. הוא העלה אותנו בכוחותינו האחרונים אל גבעה סמוכה למחנה, העמיד את הטירונים המיוזעים בשלשות ופצח בנאום תוכחה ארוך. השריון, כך אמר סג"מ אשר, איננו יכול לשלוח את לוחמיו לכאן כי הם נלחמים עכשיו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה, ונאלץ לשלוח אתכם. ואתם מביישים את הכומתה השחורה. הוא המשיך להצליף ולנזוף, ולא התכוון להפסיק, אלמלא נשמעה לפתע חבטה: אחד החיילים התמוטט מעולף. טיפלנו בו ושוחררנו סוף סוף לשק"ם.

מחזירים את הכבוד לכומתה השחורה. טירוני השריון במצעד בירושלים בתום צעדת 1970

יומיים אחר כך צעדנו במצעד ברחובות ירושלים, יחד עם עוד כ-20,000 צועדים, מנסים לתקן את תדמיתו של חיל השריון. בשנים הבאות כבר סיקרתי את הצעדה ככתב בגל"צ. קצת צעדתי, קצת נסעתי, ואפילו צפיתי במראה הטור הארוך של הצועדים בנוף ההררי מחלון מסוק האבטחה. עד שמשהו השתבש במנוע המסוק ונאלצנו לנחות על גבעה, אי שם ביו"ש, כדי להמתין שם שעות לחילוץ.

מפעל עממי לכל הגילים. מודעה לצעדת 1973.

הצעדה היתה במשך השנים בבואה של החברה הישראלית, ובראשית שנות השבעים כבר ניתן היה לחוש גם מתחת לדימוי המאוחד והמלוכד בשסעים שהחלו נחשפים לעיני כל. ב-1971 דווח כי למפקדת הצעדה הגיעה פניה של קבוצת אזרחים שביקשה לצעוד תחת השם "פנתרים שחורים", שהתארגנו באותה שנה והעלו לכותרות את הפער החברתי והעדתי. הבקשה נדחתה, מן הסתם ברוח אמירתה של ראש הממשלה גולדה מאיר "הם לא נחמדים". מנגד היו מי ששרו בצעדה "שלח את עמי", כחלק מהמאבק שהתנהל באותן שנים לפתיחת שערי ברית המועצות ליציאת יהודים.

בשטחים, שבהם נערכה הצעדה, שרר אז שקט יחסי. יחלפו עוד שנים עד שתפרוץ האינתיפאדה הראשונה. אפשר היה לצעוד בשקט בעין יברוד, במזרעה-שרקיעה, בעין סיניה ובכפרים פלסטינים אחרים. "הערבים בישובים אלה הוציאו כסאות מבתיהם החוצה, וכשהם מצטיידים בדברי מתיקה ליוו במבטם את הצועדים", נכתב ב"דבר". "תושבי הכפרים הערביים גם פתחו חנויות למשקאות קלים ופירות ואף הכינו קפה לצועדים שקנוהו ברצון"

ב-1972 כבר נראו סימנים לקיצה המתקרב של הצעדה. צה"ל ביקש לבטל אותה מסיבות תקציביות. מאמר מערכת ב"מעריב" הביע התנגדות חריפה לכך. "הצעידה היא ביטוי להזדהות האדם עם הנוף הסובב אותנו, חוויה משותפת לאיש המדים ולאזרח, המצטרפים לימי הצעדה לגוף אחד משולב; זהו מפעל חינוכי המפתח באדם את רגש ההתחרות הבריא וההוגן ובסיומו בירושלים הוא מסמל את הקשר שאינו-ניתן-לניתוק בין ירושלים והעם בישראל".  בסופו של דבר הצעדה לא בוטלה, אך דמי ההשתתפות בה הועלו. כ-33,000 חיילים ואזרחים שוב באו לצעוד בשטחים ובירושלים.

הצעדה באותה שנה מותגה בעיתונים כ"צעדת האתגר" בגלל שני מסלולים קשים וארוכים במיוחד. האתגר האמיתי הגיע משמיים. הגשם שירד עוד טרם הזינוק יצר שלוליות במחנה החיילים בבית אל והגדנ"עים בעמק ציון בירושלים. היום הראשון עבר אמנם בשלום, במזג אוויר אביבי, אבל עם לילה החלה סופה. המחנות והמסלולים הוצפו וכוסו בוץ.  ב-3.30 לפנות בוקר בוטלה הצעדה לאזרחים ולגדנ"עים, ושעה אחר כך הוחלט  לאסור גם על יציאת החיילים. "גנראל חורף ניצח את הצעדה" בישרה כותרת ראשית ב"מעריב", ומשאיות ואוטובוסים הוזעקו לחילוץ מהיר של כל המשתתפים.

"הצעדה שלא צעדה". הכותרת הראשית במעריב על הפסקת צעדת 1972 בשל הסופה

המבול ששטף את הצועדים הביא שנה אחר כך, ב-1973, לדחיית הצעדה מערב פסח לסתיו. האביב באותה שנה עמד בסימן חגיגות 25 שנה למדינה ומצעד צבאי גדול בירושלים ביום העצמאות. הצעדה יצאה לדרך בכ' באלול, 17 בספטמבר, עם כ-22,000 צועדים. שלושה שבועות אחר כך פרצה מלחמת יום הכיפורים. זו היתה "צעדת שלושת הימים" האחרונה.

ב-1974, בימים שמילואימניקים רבים טרם חזרו הביתה, הוחלט בצה"ל על ביטול הצעדה. אחר כך נמצא תחליף, בדמות אימוץ צעדה אחרת שבאה לעולם כעשר שנים קודם לכן, "צעדת ירושלים".  באפריל 1963 בישר דובר מועצת פועלי ירושלים, מיכה לינדנשטראוס (כן, מבקר המדינה לעתיד) שההסתדרות תקיים את "צעדת ירושלים" בחג הפועלים, 1 במאי: 25 ק"מ שיתחילו מבניין ההסתדרות בעיר, יעברו בשכונות שונות ויסתיימו בקומזיץ ביער. בסופו של דבר נערכה הצעדה ביום העצמאות באותה שנה תחת הסיסמה "סובו ציון והקיפוה".  וכך גם בשנים הבאות נערכה הצעדה בארגון "הפועל", זרוע הספורט של הסתדרות העובדים.

ב-1967 נאלצו לבטל את "צעדת ירושלים". היא תוכננה להיערך בימים שגברה המתיחות של קופת ההמתנה שקדמה למלחמת ששת הימים. אבל כששככה האש זינקו הצועדים לדרך, הפעם גם מעברו האחר של הקו הירוק.

ב-1974  הצטרף צה"ל ל"הפועל" בארגון הצעדה. יום אחד במקום "צעדת שלושת הימים". מספר המשתתפים זינק לכ-50,000 ב-1976 ו-1977. אבל ב-1979 שוב החליט צה"ל למשוך ידיו מהאירוע. שוב, מטעמי תקציב.  "הפועל" שוב לקח את הפרויקט על עצמו. שנה אחר כך הציע סגן הרמטכ"ל אלוף יקותיאל אדם לחדש בכל זאת את הצעדה בחסות צה"ל, והצעתו התקבלה. היוזמה נתקלה בנזיפה של יצחק קדמן, מזכיר ארגון העובדים הסוציאליים. "האם לא עדיף היה במחיר אותם 50 מיליון לירות שלפתע נמצאו,להציל מאות ואלפי משפחות במצוקה, שגם הם עם ישראל? במה עדיף מפגן ראווה?", תהה קדמן במכתב למערכת.

חדשו ימינו כקדם! מכתב למערכת מעריב, אוגוסט 1976

מאז נערכת "צעדת ירושלים" מדי שנה, ועיקרה מצעד ברחובות הבירה. מאז 1980 שמור מקום מיוחד לקבוצות של נוצרים אוהבי ישראל, המגיעים מרחבי העולם ליטול חלק בצעדה, לצד ועדי עובדים וגם מעט יחידות של צה"ל. זה אירוע ססגוני שמושך רבים למדרכות העיר לצפות בו. אבל אין בו אלא שמץ מאותה התלהבות שבה התאפיינה "צעדת ארבעת הימים" ואפילו "צעדת שלושת הימים". 

תומכי ישראל מרחבי העולם. צעדת ירושלים, ספטמבר 2013