ראשי > כללי, פוליטיקה > מופלטה, פוליטיקאים, חלב ודבש: כך גילינו את המימונה

מופלטה, פוליטיקאים, חלב ודבש: כך גילינו את המימונה

לכל מי שחי כאן ועכשיו, נדמה שהמימונה הייתה איתנו מאז ומתמיד. ליתר דיוק – השילוש הקדוש: המימונה, המופלטה והפוליטיקאים. האחרונים נוכחים תמיד, לא רק בשנות בחירות.

זה קורה כל שנה בעשורים האחרונים. הנה רק שתי דוגמאות משנה אחת, 1987:

אבל מתברר שהחג של יהודי מרוקו, שהפך לקרנבל של מאכלים מתוקים במוצאי שביעי של פסח ולחגיגה גדולה בפארקים למחרת, עם נוכחות מוגברת של פוליטיקאים, חדר למרחב הציבורי הישראלי בהדרגה, אי שם באמצע שנות הששים.

זו איננה ההיסטוריה המוסמכת של החג במתכונתו הישראלית, אלא מבט מבעד למשקפי התקשורת, זו שבתיווכה למד הציבור על החג הזה. היסטוריה חלקית, אם תרצו.

על המימונה כחג מרוקאי נכתב פה ושם בעיתונות בתחילת שנות החמישים, עם בואו של גל העלייה הגדול ממרוקו. פולה אפנשלאק מ"על המשמר", שביקרה באותן שנים במרוקו והתארחה בגטו היהודי באחת מערי המדינה, כתבה כך על החג:

"עוד בצהרי אחרון של פסח באים סוחרים ערבים לגטו ומביאים איתם פרחים, שיבולים, חלב ודבש. אותו לילה לא יעלה תבלין על שולחן יהודי, לא מלח, לא פלפל, אף לא סלטים. השולחנות ערוכים בפרחים, חמאה, חלב ודבש.

" אין מסובים לשולחן, אוכלים בעמידה סעודת 'האדא' המורכבת מחלב ודבש. אותו לילה מבקרים בבתי קרובים, המכבדים את אורחיהם בתמרים שרויים בחלב. אם הליל 'מימונה' טבל אדם עשר פעמים אצבעו בדבש בבתים שונים ושתה עשר כוסות תה בבתים אלה, אף זכה בעשר ברכות, חזקה עליו שתהא זו שנה ברוכה ומאושרת".

 ועוד משהו, כתבה אפנשלאק: "בליל זה מתחפשות נערות הגטו בלבוש ערבי ויוצאות לרחובות בנוסח קרנבל".

ומעניין הסיום של אחת מכתבותיה, באוקטובר, לאחר שפגשה ביהודי מרוקו כלשונה לא בתקופת מעבר בחייהם לא במחנות העולים או במעברות בארץ, אלא במקום חייהם הקבוע במרוקו:

 "האמנם צודקים אנו בעקרנו משורש בדרך הסטנדרטיזציה את כל הפולקלור העשיר של יהודי תימן, מרוקו ואיראן? האמנם יש לנו עניין שייבטל ויעבור מן העולם הרגיונליזם האתנוגרפי?".

זו היתה כמובן קריאת תגר על הממסד הישראלי, על האליטה הקולטת, שעסקו במאמץ להפעיל את כור ההיתוך שייצור את הישראלי החדש, האחיד. ישראלי בתבנית אירופית, כמובן.

כחלק מתהליך הקליטה המורכב לא זכתה המימונה למקום במרחב הציבורי הישראלי. היא נותרה חג של יוצאי מרוקו, שצוין בדרך כלל בחוג המשפחה. מרבית אזרחי ישראל לא שמעו על החג על החג, גם לא על המופלטה.

רק באמצע שנות הששים, ככל הנראה בשנת 1965, החלה המימונה מפלסת את דרכה למרחב. היוזם היה ככל הידוע שאול בן-שמחון שארגן את הפיקניק ההמוני הראשון של המימונה בירושלים. בן-שמחון היה יושב ראש הארגון העולמי של יוצאי צפון אפריקה. הוא נולד בשנת 1929במרוקו ובנעוריו היה בין מייסדי תנועת הנוער הציונית "אליעזר בן יהודה" בעירו, פז. כשעלה ארצה ב-1948 התגייס לצה"ל והוצב בגדוד השמיני של הפלמ"ח. ב-1957 סייע בהקמת אשדוד.

נוסף לכל אלה היה בן-שמחון איש מפא"י ומקורב לראשיה. ויש מי שטוען כי הפוליטיקה היתה חלק מן המימונה כבר מראשיתה: היא נועדה לסייע לקרב את יוצאי מרוקו למפא"י.

לימים דווח כי בחגיגה הראשונה בירושלים, ככל הנראה בשנת 1965, נכחו כשלוש מאות איש, מרביתם יוצאי פז. שנה אחר כך כבר היו כ-5,000, ומספר כפול ב-1967. מקום המפגש של חוגגי המימונה היה בגן קברות הסנהדרין, בצפון ירושלים, ממש על ה"קו העירוני", הגבול שחצה באותם ימים את העיר. החגיגה נערכה בסמיכות לשלטים "זהירות, גבול לפניך".

ב-1968, בחגיגה הרביעית, כבר נכתב על כך בעיתונות. שפי גבאי דיווח ב"דבר". הוא סיפר לקוראים על החג שבו "גברים ונשים טובלים ראשם בקמח, מתהלכים בשמחה ברחובות ומברכים את כל מי שנקרה בדרכם". גם הפעם נערכה החגיגה בגן קברות הסנהדרין. קול ישראל העניק את חסותו לתחרות זימרה ונגינה. היתה גם תחרות השמלה היפה.

וכן, כבר אז, "שרי ממשלה, חברי כנסת, ראש עירית ירושלים ואישי ציבור אחרים הבטיחו את השתתפותם". החגיגה השתלבה היטב באירועים אחרים באותה שנה: פסח ראשון לאחר מלחמת ששת הימים וההחלטה על איחוד העיר, ועשרים שנה למדינה.

זו היתה הפריצה הראשונה לתודעת הציבור הרחב, אבל נדרשו עוד כמה שנים עד שהמימונה התקבעה בלוח החגים הלאומי. בדרך היה עוד אירוע שעשה כותרות: המימונה של 1971. החגיגה כבר נפרדה מקברות הסנהדרין והועתקה לגן סאקר. כבר נדרש לה אז מקום רחב ידיים לרבבות החוגגים, וגם מקום בולט יותר, בליבה של העיר.

1971 היתה שנה שמשהו אחר התחולל בה במרחב העדתי-חברתי: הופעת "הפנתרים השחורים". המימונה, חג שהמימד הפוליטי היה קיים בו כבר אז, היה אתר מתבקש לנוכחות מי שביקשו לטלטל את הממסד ולהזכיר את מצוקתם של רבים מיוצאי מרוקו ואת תחושת הקיפוח שלהם שלא פגה גם שני עשורים לאחר העלייה ההמונית.

כך תואר למחרת ב"מעריב" כיצד הופרעה לפתע החגיגה הססגונית:

"צעירים המכנים עצמם 'פנתרים שחורים' דרשו כי תינתן להם אחת משלוש הבמות כדי להשמיע מעליה את דבריהם. בנועם ובשקט הוסבר להם על ידי עסקני העדה כי אין זה המקום להכרזות ולליבוי יצרים. נאמר להם כי שזהו יום של שמחה וקירוב לבבות. אך הם דרשו בתוקף את רשות הדיבור".

"המשטרה שהופקדה על הסדר ניסתה תחילה להרחיק את קומץ הצעירים מן המקום מחשש להפרת הסדר הציבורי. אך הם נתקלו בתגובה אלימה. אחדים עלו על הבמה וקראו להחרמת החגיגות כי הן 'נערכו על ידי האשכנזים כדי לסתום לנו את הפה'. למשטרה לא הייתה ברירה אלא להרחיקם בכוח. וכך עשתה."

מי שנעדרה בסופו של יום מן החגיגה הייתה ראש הממשלה גולדה מאיר. בעיתון הוסבר כי נמנע ממנה להגיע "בגלל חסימת הדרך בעת ההתכתשויות עם ה'פנתרים'". אותה גולדה שבאותם חרצה את דינם באותם ימים במשפט אחד שנכנס לפנתיאון הציטוטים הלאומי: "הם לא נחמדים".

ממרחק של 41 שנה קשה שלא להבחין כיצד מאמץ כתב העיתון, כמעט מילה במילה, את עמדת הממסד השלטוני. המימונה היא חג לפוליטיקאים מן השלטון, לא למי שמבקשים למחות.

ומה אומרים הפולנים על המימונה?

הנה ראיון שהתפרסם ב"מעריב" באפריל 1987. אז הצטלבו שני אירועים – המימונה וקונגרס לציון אלף שנות יהדות פולין.  אם תרצו, הדו-קרב בין המופלטה לבין הגעפילטע פיש . 

זה מה שאמר אז סטפן גראייק, מלוחמי גטו ורשה ויושב ראש הפדרציה הבינלאומית של יהודי פולין:

חג מימונה שמח. ליוצאי מרוקו, לפוליטיקאים, ולכל מי שבא לחגוג.   

עוד על החג: כך חגגו את המימונה בקהילה היהודית במרקש בשנת 1902 – עדותו של הרופא ד"ר י' הולצמן – קראו כאן

 

 


 

 

 

:קטגוריותכללי, פוליטיקה תגיות: ,
  1. 15 באפריל 2012 בשעה 0:27

    רפי כרגיל, קולע בול ומחבר אקטואליה לאקטואליה של פעם

  1. No trackbacks yet.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: