בעקבות סבא: מסע לפשמישל

"שבילי ההר היו עזובים. העצים עוד עמדו כמעט בשלכת, לא נשמע קול ציפור מבין ענפיהם, ומזמן לזמן היתה מנשבת רוח קרירה…כל אחד היה מתקרב ובא, כך היתה הפקודה החשאית, יחיד בפני עצמו. כשנתאספנו עשרה בחורים במניין, בתוך הביתן הקטן שעמד באמצע ההר היינו בעינינו כמהפכנים ממש, לכל פרטי הפרטים".

זה, ככל הנראה, הביתן ליד המבצר בפשמישל שבו נפגשו סבא וחבריו ב-1905.  מתנוסס עליו דגל מתכת עם תאריך הקמתו, 1879

כך תיאר סבי, יצחק מן, את המפגש הראשון של האגודה הציונית שהקים בפשמישל עם חבריו לבית המדרש בשנת 1905. זה היה ציון דרך בתהליך התנערות מכבלי הסביבה והמסורת,  צעד נועז לעבר המודרנה: אל הציונות, אל הספרות, אל המדעים, אל המחשבה החופשית. הם היו עשרה, כבני 15, בני גילו של סבא, שהחליטו לפרוץ חלון לעולם הגדול. להפיח רוח חיים בעצמות היבשות, כתיאורו המאוחר של אחד מנערי החבורה. בחשאי חמקו מבית המדרש, מן הקלויז הגדול שבו ישבו מעלות השחר ועד אחרי שקיעת החמה; בחרו שביל עוקף לטפס אל המבצר, כדי שלא ייחשפו חלילה לעיני איש.

כשקראתי תיאור זה לפני שנים אחדות, נתעורר בי רצון עז לראות את המקום שסבא תיאר בלשונו הציורית. בעיקר לטפס במעלה הדרך אל פסגת הר המבצר, לחפש את המקום שבו נפגשו הנערים. בקיץ האחרון נסענו לפולין, אשתי ואני, וברור היה שפשמישל, עיר נידחת יחסית בגליציה, על גבול אוקראינה, תהיה תחנה בביקור.

רשמי מן הביקור התפרסמו היום במדור "תרבות וספרות" ב"הארץ". תמצאו שם את תיאור המסע, משולב בדברים שכתב סבי על נעוריו בעיר. וגם על בני המשפחה שהתפזרו ברחבי העולם, עשו חיל איש איש בתחומו, מבלי ששכחו את תלמודם היהודי. כך היה סבי ז"ל גבאי בית הכנסת בתלפיות בירושלים גם בשנים שבהן תרגם את "הקפיטל" של מרקס, האיש שקבע ש"הדת היא אופיום להמונים". הדת, עבור בני דורו של סבא לא הייתה סם משכר אלא חלק חשוב במסורת התרבותית והלאומית. למרבה הצער, החרדים בפשמישל לא השכילו בעוורונם ובקנאותם להבין שניתן להמשיך לקיים את המסורת גם כשנחשפים לספרות עברית, למדע ולפילוסופיה. סבא ואחיו יעקב נזרקו על כן מהקלויז הגדול. הם עברו ללמוד והתפלל בקלויז הקטן, עד שגורשו גם משם. אפילו על אבי סבי ר' ניסן מן, השוחט והבודק (שו"ב) של הקהילה, אסרו לעלות לתורה, למרות שכלל לא היה מעורב במעשי ילדיו יצחק ויעקב, שבחרו להתכונן לבחינת הבגרות הממלכתית לצד לימודי הגמרא.

אחד החלקים המרגשים ביותר היה הטיפוס להר המבצר, מהלך דקות אחדות ממרכז פשמישל, בסמטאות צרות מהן נשקף נוף מרהיב של היערות הסובבים את העיר וגם פיתול הנהר סאן.ליד המבצר, שמשמש עתה אתר תיירות ולצידו נערכים בימי הקיץ קונצרטים, מצאנו את הביתן הקטן. בהחלט ייתכן שכאן ישבו הנערים הנרגשים, שחמקו מבית המדרש, כשהכריזו על האגודה החדשה. אגב, החשאיות לא הועילה להם. כבר כשחזרו לבית המדרש, כבר נשא עוף השמיים את הקול, והיו מי שידעו על המעשה הסורר שעשו.

אלפי קברים נמצאים בבית העלמין החדש, מכוסים בסבך של צמחייה פראית

בפשמישל גם הלכנו לשני בתי הקברות של העיר: הישן, שממנו נותר רק השער. את המצבות עקרו  הנאצים בעת כיבוש העיר, ועשו בהם שימוש למטרות אחרות, כפי שנהגו גם בערים אחרות.

קצת רחוק יותר ממרכז העיר הגענו גם לבית הקברות החדש, זה שבו החלה הקהילה לקבור את נפטריה מראשית המאה ה-20. שם יש כמה עשרות קברים שמצבותיהם שוקמו, אבל כל יתר הקברים מכוסים בצמחייה עבותה.  זהו בית עלמין ענק, וככל שאתה מהלך בו אתה נתקל בעוד ועוד קברים שמבצבצים מתוך המעטה הירוק. רוב המצבות מתקלפות ולא ניתן לזהות עליהן כתובות. הטבע עשה את שלו. אבל בהעדר קהילה פעילה מאז חיסול גטו פשמישל בעיצומה של מלחמת העולם, לא היה מי שיטפל במקום. ראינו שם עובד שעוסק בגיזום צמחיית הפרא כדי לחשוף את הקברים, אבל המלאכה תימשך עוד שנים.

מרכז הפעילות של הקהילה היהודית, בלב העיר,  חוסל ונהרס על ידי הגרמנים: מגרש גדול נותר לאחר המלחמה במקום שבו עמדו הקלויז (בית המדרש) הגדול והקלויז הקטן, ומוסדות נוספים של הקהילה. לפני שנים אחדות הוקם שם מוזיאון העיר. אחד מאולמיו מוקדש ליהודים, שהיוו בעבר כמעט שליש מתושבי המקום. מוצגים שם

ספרייה עירונית בבית הכנסת

תצלומים מחיי היהודים, ספרים בעברית וביידיש (חלקם מוצבים הפוכים) וגם חפצי קודש יהודיים. לא רחוק משם נמצא אחד מבתי הכנסת של העיר, אשר משמש עתה ספרייה עירונית. בחזיתו הוצב שלט המציין שהיה זה מקום תפילה ליהודי העיר עד חורבן הקהילה.

פשמישל היתה עיר מחוז חשובה עד מלחמת העולם הראשונה, בלב אזור גליציה. האזור היה בשליטת הקיסרות האוסטרו-הונגרית, שאפשרה ליהודים לנהל את חייהם בצורה סדירה ובטוחה הרבה יותר מאשר ברוסיה השכנה, שבה סבלו היהודים מהגבלות רבות ונפלו קורבן לפוגרומים. היום מצויה פשמישל בעיצומו של תהליך שיקום, כמו ערים רבות אחרות בפולין. מבחינה כלכלית היא הולכת ומתפתחת, שכן שמונה קילומטר מזרחה מהעיר נמצא הגבול עם אוקראינה, ודרכה עובר חלק לא מבוטל מהמסחר בין האיחוד האירופי למדינות ברית המועצות לשעבר.

מדי שנה נערך ליד הפסל כנס של חובבי החייל האמיץ שוויק מכל רחבי העולם

כאטרקציות תיירותית מציגה העיר את המבצר ואת הכיכר המרכזית, שבה מוצב פסלו של החייל האמיץ שוויק. בספרו של ירוסלאב האשק פשמישל היא תחנה משמעותית: כאן נידון שוויק לעונש מוות לאחר שנחשד בבגידה, אבל זכה בחנינה. בכיכר העיר מוצב פסל של החייל החביב. ילדים ומבוגרים מתרפקים עליו, כפי שמעיד אפו השחוק. אחת לשנה נאספים סביב הפסל מעריציו של שוויק.

ולא רחוק משם, בתוככי מגדל הפעמון, יש מוזיאון לפעמונים ולמקטרות. ממרומי המגדל נשקף נופה המרחיב של העיר, בין הנהר להרים.