אוקטובר 73: לציבור אסור לדעת
ב-5 באוקטובר 1973, בשעת בוקר מוקדמת, העביר יעקב ארז, אז סופרו הצבאי של "מעריב", ידיעה למערכת על המתיחות לאורך תעלת סואץ, ועל מה שהתרחש בצידה המצרי של התעלה: תגבור כוחות, הכנת משטחי צליחה, הגעת ציוד רב ועוד. את המידע קיבל ממקורותיו בצה"ל, שראו והבינו שמשהו מתחולל בצידה השני של התעלה.
העורכים בדסק החדשות ב"מעריב", כמקובל וכנדרש, העבירו את הידיעה לצנזורה הצבאית.
הידיעה חזרה מן הצנזורה (תצלום המסמך המקורי בהמשך) עם פסילות רבות. הצנזור מחק כל פרט מידע שהיה בידיעה, למרות שמדובר היה בדברים שניצפו מהצד הישראלי, מהמעוזים בגדה המזרחית של תעלת סואץ. מה נותר? טענה שצה"ל עוקב בערנות אחר הנעשה, וכי "ננקטו כל הצעדים כדי למנוע מן המצרים אפשרות של הפתעה". השיירים האלה הופיעו בעיתון ערב יום הכיפורים. והשאר היסטוריה, כמאמר המליצה. היסטוריה טראגית, שפצעיה טרם הגלידו עד היום.
צהל עוקב. ידיעה קטנה, טור אחד, בעמוד הראשון. מעריב, 5.10.1973
ממבט לאחור נראה שהצנזורה, או גורמים שאיתה התייעצה, ביקשו להימנע מיצירת בהלה בציבור ערב יום הכיפורים. מה גם שמרבית מערכת הביטחון הייתה שרויה באותה עת בתרדמת הקונספציה.
בלחץ הדד-ליין של סגירת העיתון בערב יום הכיפורים לא היה זמן לערער על החלטת הצנזורה. יש הליכים לשם כך, אך בדרך כלל הם אינם ניתנים לביצוע בתוך דקות או שעות. במקרים רבים, צריך להודות, לא קורה הרבה אם חשיפה חשובה נדחית ליום או יומיים. במקרה הזה הוכח כי גם מרכיב הזמן משמעותי. אי אפשר לדעת בדיעבד מה היה קורה אם הידיעה הייתה מתפרסמת במלואה. ספק אם המלחמה הייתה נמנעת. אבל כפי שקורה לא פעם, אולי הפרסום היה מעורר עוד כמה גורמים להגביר את הכוננות וההערכות.
באופן אירוני, 24 שעות מאוחר יותר, תהיה זו דווקא ראש הממשלה גולדה מאיר שתעלה את הרעיון לדווח לעולם על כך שמצרים וסוריה עומדות לפתוח במלחמה. כך נאמר במסמכים מבוקר 6 באוקטובר 1973, ששוחררו לפרסום לפני שנה. אז אמרה גולדה: "אולי אפשר לכל הפחות להדליף לסוכנויות (סוכנויות הידיעות הבינלאומיות כדוגמת רויטרס ואי.פי) מה נעשה בגבולות. להרוס אצלם (אצל המצרים והסורים) את האשלייה של ההפתעה". הדברים נאמרו שעות אחדות לאחר שראש המוסד צבי זמיר העביר מלונדון את המסר שהמלחמה עומדת לפרוץ באותו יום. עוד על המסמכים הללו בכתבה בעין השביעית.
ספק אם הדלפה כזו הייתה עוזרת במשהו. זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. אבל דבריה של גולדה ב-6 באוקטובר מעידים עד כמה שגויה הייתה החלטת הצנזורה בדיוק יממה קודם לכן.
שנים אחר כך, בעת דיון ב"טריבונל" (הגוף המוסכם שבו דנים בערעורים על פסילות או עבירות צנזורה של עיתונים) על ערעור שהגיש "מעריב" על פסילת ידיעה שנגעה לדרך אבטחת של מטוסי נוסעים, חזר ארז, אז כבר העורך הראשי של "מעריב", לידיעה הזו. זה לקח שלעולם אינו מרפה ממנו, אמר, עדות לכך שעיתונאי חייב להאבק כאשר מניפים מולו מעשה שיגרה את טענות הביטחון והסודיות, ואילו הוא משוכנע שחובת הציבור לדעת את הפרטים, כיוון ששלומו וביטחונו תלויים בכך.
טקסטים מקוריים של כתבים, שנשלחו לצנזורה והוכנסו בהם תיקונים, בדרך כלל אינם נחשפים. את הטקסט הזה מסגר ארז ותלה בלשכתו. תזכורת לו ולאנשי העיתון בדבר חובותיו של העיתונאי שלא לקבל ללא ערעור את החלטות הצנזורה.
הנה הטקסט. עוד מסמך מצמרר מימי הקונספציה והעיוורון.
צה"ל עוקב בעירנות
כתיבת תגובה
הערות שוליים להיסטוריה 
ונניח שהידיעה הייתה מתפרסמת כלשונה, זה היה משנה משהו?
ספק. אבל מי יודע. בכל מקרה הלקח הוא שתמיד כדאי להתייחס במידת הספקנות לקביעה ש"הפרסום יפגע בביטחון המדינה". לבעלי סמכות יש נטייה לעשות שימוש בטיעון הזה בקלות יחסית, ולא תמיד בהצדקה.
למיטב זכרוני דווקא התפרסמו בערב יום כיפור ההוא ידיעות על כך שסוריה או מצרים מאשימות את ישראל בריכוז כוחות או במזימה כזו או אחרת, שבדיעבד זה מצטייר כהונאה מהסוג של "הכל כרגיל" (האשמות שגרתיות).
לעצם העניין- מה הלקח המעשי, חוץ מהלקח הפראדוקסלי "אל תאמין לאף אחד":
לבטל את הצנזורה ולאפשר לכל עיתונאי לפרסם כל מה שהוא יודע על ישראל או על מה שישראל יודעת על האוייב?
הרי לכאורה כל אזרח זכאי לדעת כמה מטוסי קרב יש לישראל והיכן הם מוצבים כי "אי אפשר לסמוך על הגנרלים האלו", או אולי את כל המידע המודיעיני על ראשי אירגוני הטרור בעזה כי "צריך להתריע ולשמור על ערנות"..
גרי, אכן פורסמו ידיעות כפי שאתה מציין, אבל זו הייתה ידיעה שונה – ספיציפית ודי מפורטת על ההכנות בתעלה.
לגבי הלקח המעשי – אינני סבור שצריך לבטל את הצנזורה. בעיני היא מעין "מנגנון ייעוץ" לעיתונאים, כדי להבטיח שהם לא יגרמו נזק אמיתי לביטחון, במה שהוגדר ב"בג"צ שניצר" (680/88) "ודאות קרובה" לגרימת "נזק ממשי לביטחון המדינה". במרוצת השנים התברר לא פעם כי החלטות הצנזורה נועדו לשרת כל מיני מטרות אחרות, ולאו דווקא ביטחון המדינה.
ההגדרה "ביטחון המדינה" מעניקה כיסוי רחב מדי להסתרה של דברים. לכן הציפיה שלי מכל ארגון תקשורת שיפעיל שיקול דעת ויחליט אם הוא מקבל את פיסולי הצנזורה, או שהוא יוצא למערכה – לערער על פסילות שנראות בעיניו בלתי הגיוניות או מוצדקות.
פרשת קו 300, שעלתה לכותרות שוב לאחרונה בזכות סרטו המשובח של גידי וייץ, מצביעה כיצד נעשה ניסיון תחת מעטה של צנזורה להעלים מעשים פליליים חמורים. "חדשות" ז"ל הלך צעד קדימה והפר את החוק בפרסמו את הידיעה על ועדת החקירה שהוקמה בחשאי, והוציא למרחב הציבורי את הסוגיה. היום ברור לכולם כי ניפוץ מעטה הצנזורה רק תרם לביטחון המדינה, בהחדירו נורמות חדשות לשבֻ"כ.
ואגב, לגבי מקום הצבת מטוסי קרב אין צורך לנדב מידע מודיעיני לאויב. אבל צריך לזכור שכתבי עת בעולם פרסמו לפני שנים את המיקום המדויק של המפעלים בהם מייצרת ישראל נשק גרעיני, מקום אחסונם והבסיסים שבהם מוצבים המטוסים שמאומנים לשאת את "נשק יום הדין". תום פרידמן כתב ספר על העולם השטוח. היה הוא לא רק שטוח, אלא כמעט שקוף.
מסכים איתך לגבי הצורך במידתיות,
ומסכים גם עם הלל גרשוני שלו הידיעה הייתה מתפרסמת שום דבר לא היה קורה..
רפי, מצוי תחת ידיך גליון 'הארץ' של אותו יום (5 באוקטובר 1973)?
למיטב זכרוני באותו יום ואולי יום קודם, התפרסמה בעמוד הראשי (בצד שמאל) ידיעה קצרה באותו נושא, מן הסתם פחות מפורטת, אך עם אותו מידע בסיסי.
אורן, אין לי את הארץ מאז, אבל ייתכן שגם בעיתונים אחרים היה מידע והצנזורה קיצצה.
ימים עוד יגידו
ימים כבר אמרו: לפני 47 שנים ויום פרצה במפתיע המלחמה..
לעניות דעתי, אין לסיפור הידיעה של יעקב ארז שום משמעות. הצבא ידע פי עשרה יותר ממנו מה קורה. הסיפור לא היה המידע על תגבור כוחות סוריים ומצריים, שמאז ראש השנה הלך והצטבר, אלא הפרשנות של המידע בצה"ל, ובעיקר באמ"ן, שסברו שלא תהיה מלחמה. איני נכנס לשיקולי הצנזורה, אבל צריך גם לשאול ביושר את השאלה מה היה קורה לו הידיעה של ארז הייתה מתפרסמת במלואה? הרי זה לא היה משנה את דעתו של אמ"ן, שממילא חשב שלא תהיה מלחמה, ובטח לא את דעתו של הדרג המדיני, שלא הסכים בשל הדומיננטיות של אמ"ן לגייס מילואים. מה זה כן היה משנה? לדעתי, את הרצון של המצרים והסורים להפתיע בכל זאת, ואולי הם היו מקדימים את שעת פתיחת המלחמה ומצבה של ישראל היה עוד יותר גרוע.
חיים היקר, אני לא שותף לדעתך.
כנראה שזה אכן לא היה משפיע על מקבלי ההחלטות, אבל זה לפחות היה מכניס לתודעה של הציבור וגם של אנשי צבא – בקווים וכל מקום – שמשהו חמור עלול להתרחש.
סיפר לי טייס שהוזנק לתקיפה מיד אחרי שהמצרים תקפו – שכאשר הוא ראה את הכמות האדירה של הטנקים המצרים החונים סמוך לתעלה הוא לא האמין למראה עיניו. הוא לא היה פועל טוב יותר אם היה יודע על זה יום קודם, אבל זה לפחות היה מצמצם חלק מן ההפתעה וההלם ב-14:00 ב-6.10.73.
אין לי ספק שכותרת ראשית בעיתון הנפוץ ביותר במדינה באותם ימים (המהפך התקשורתי התרחש די במקביל למהפך הפוליטי) היתה מעוררת אנשים לשאול שאלות, אולי להיערך מנטלית לאפרשרות של אירוע.
ןהחשיבות של האירוע העיתונאי-צנזוריאלי חשובה כלקח, שהסתרה של מידע היא בעייתית ומזיקה. במיוחד כאשר המידע בידיעה מבוסס על דברים שנראו מן הצד הישראלי של התעלה.
ובכל מקרה מותר וצריך לשאול שאלות- מה היו הסיבות לצינזור הידיעה, מה ההגיון שעמד מאחורי זה ועוד.
ובזווית אחרת – ברמה העיתונאית המסמך הזה הוא חלק מן ההיסטוריה.
כל טוב וחג שמח. רפי