הספרות והחיים (3) מזימות אפלות חותכות אלכסונים

 בעולם העיתונות (או שמא בביצת התקשורת) התחוללה השבוע סערה נוכח החלטתם של עורכי "ישראל היום" למחוק את שמותיהם של ראש הממשלה בנימין נתניהו ושל שר האוצר ד"ר יובל שטייניץ מנוסח מכתבו של משה סילמן, שהצית עצמו בהפגנה במוצאי שבת, 14 ביולי, בתל-אביב.

במכתב, שחילק סילמן דקות לפני שהעלה עצמו באש ברחוב קפלן, כתב כי הוא מאשים את מדינת ישראל וגם את "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". האשמה, על פי סילמן, היא בשל "ההשפלה שהאזרחים המוחלשים עוברים יום יום, שלוקחים מהעניים ונותנים לעשירי ולעובדי המדינה".

ב"ישראל היום" רצו לחסוך מהקוראים, ובוודאי גם מראש הממשלה ובני ביתו, את הביטוי "ביבי נתניהו ושטייניץ הנבלות". אבל הודות לתגובות של גולשים ב"פייסבוק" לא נעלם הצעד המוזר הזה מעיני ציבור. הפרסום המצונזר נהפך בתוך שעות אחדות לצינזור מפורסם, שלווה בביקורת ו/או בגיחוך על החינמון שהוקם על ידי איל ההון שלדון אדלסון כדי לסייע לבנימין נתניהו.

הארכי-יריב של "ישראל היום", "ידיעות אחרונות", לא החמיץ הזדמנות לנגח את עיתונו של אדלסון. הוא הקדיש לכך אתמול (יום שני) ידיעה על פני חצי עמוד.

"ידיעות אחרונות" לא פתח לפתע מדור לביקורת התקשורת. מניעי ההתקפה ברורים ושקופים. היה זה חלק ממלחמה נגד העיתון שהדיח את "ידיעות אחרונות" מרום מעמדו כ"כעיתון של המדינה", ודחק אותו מהמקום הראשון בסקרי החשיפה של TGI. זו מלחמה כלכלית,  שגם מאבק על מעמד ויוקרה בצידה.

"ישראל היום" לא נשאר חייב. אחד מעורכי העיתון, גונן גינת, פרסם היום (יום שלישי) מאמר תגובה חריף.

גינת טען כי גם העיתונים האחרים מחקו מהטקסט שפרסמו את שמותיהם של כמה עובדי ציבור, בהם שופט ומנהל בביטוח הלאומי,  שסילמן הזכיר בין הנאשמים במצבו הקשה. לדברי גינת הסבירו בעיתונים האחרים כי עשו זאת משום שלא הספיקו לקבל את תגובת האנשים המוזכרים. ואם בשופט מדובר, שאל גינת, מדוע לא לנהוג כך גם בפוליטיקאים נתניהו ושטייניץ?

זו השוואה מופרכת: נבחר ציבור אמור להיות חסון דיו לספוג אמירות כאלה, כאשר הם נאמרות בהקשר להאשמה כללית המדיניות הכלכלית הפוגעת בשכבות החלשות.

בכותרת המשנה מוזכר המונח "שיטת האלכסונים", ומיהרתו לחפש אותו בטקסט. מצאתי שם את הפיסקה העוסקת בהאשמה ש"ידיעות אחרונות" הוא אבי "שיטת האלכסונים". וכך כתב גינת:

אני מניח שמרבית קוראי העיתונים לא שמעו מעולם את המונח "שיטת האלכסונים". גם לא רוב רובם של העיתונאים. נחשפו לכך בעיקר מי שעבדו במשך השנים עם אחד מבכירי "ישראל היום", שעשה שנים ארוכות ליד שולחנות העריכה ב"ידיעות אחרונות", אחר כך ב"מעריב", ועכשיו בעיתונו של אדלסון. וגם מי שקראו את הדיווח של אורן פרסיקו ב"עין השביעית" בפברואר לפני שנתיים, על נאומו של עורך "ישראל היום" עמוס רגב בטקס קבלת "הפרס לביקורת התקשורת".

מי שעבד איתו שמע מפעם לפעם למונח הזה. הוא עלה בשיחות דסק במקרים שבהם התקבלה בדסק החדשות הנחתה מן הדרג העליון ביותר בעיתון לנהוג בדרך זו או אחרת  בפוליטיקאי, איש עסקים, קצין משטרה או דמות אחרת. להבליט את תצלומו או לחתוך אותו מהתמונה, לשגר כתב מיוחד, וגם צלם, לסקר אירוע שבו הוא משתתף או להתעלם מנוכחותו גם באירועים רבי חשיבות ועניין, לדחוף קדימה ידיעה אודותיו או לדחוק אותה לשוליים, או פשוט להנחיתה ב"סל המערכת" המטפורי.

לפעמים מניעי ההנחיות האלה היו ברורים כשמש, אבל במקרים לא מעטים מצאו עצמם העורכים תוהים בקול, או בליבם, איזה "אלכסון" מסתורי חבוי מאחורי ההוראה. לפעמים היה האלכסון נחשף לאחר זמן, לפעמים נותר סמוי לנצח.

צריך, אגב, להבהיר שהנחתות כאלה אינן עניין יום-יומי. בעריכת מרבית חלקי העיתון זוכים העורכים לאוטונומיה מלאה בדרך כלל. אבל עוד לפני שנים רבות ידעו ב"ידיעות אחרונות" העורכים תמיד כי יש רשימה, מצומצמת אך מובחרת, של מי שכונו "פרחים מוגנים", שיש לנהוג בהם בכפפות של משי, אנשים שהמו"ל והעורך הראשי רוצים ביקרם. ולא רק שם, כמובן. אפשר להניח שגם בחלק ניכר מהעיתונים היום יש רשימות כאלה, וגם בלעדיהן מטיבים הכתבים והעורכים לזהות את רוח המפקד ומכירים את העדפותיו. ומפעם לפעם צצו וצצים גם אלכסונים.

עד כאן עיתונות. ואיפה הספרות?

מאז נחשפתי למונח הזה בלילות עבודתי ה"מעריב" תהיתי מהיכן צץ האלכסון.

אחרי שנים אחדות גילה את אזני חבר כי למטפורה השימושית הזו יש שורשים ספרותיים. ולא סתם שורשים, אלא ביצירתו של ס' יזהר.

הנה המקור, מתוך סיפורו של יזהר "השבוי":

         "ישבנו על האבנים לפוש משהו, ולהצן באור השמש את הזיעה הפורצת, הכל היה הומה קיץ ככוורת זהובה. מערבולות של שדות-הר, גבעות זיתים, ורקיע לוהט עם שקט עז – היו מסנוורים לרגעים ומפתים את הלב, עד כמיהה. אי-בזה היו רועים רחוקים נוהגים צאנם בלב השדה בכלאחר-יד של ימים שלוים בעולם כשעוד לא היה רע. אי-בזה לחכו צאן שוקטות, צאן מימי אברהם יצחק ויעקב, אי-בזה ימנם כפר רחוק, מפותח עיטורי זיתים, מעין נחושת מועמה, בחקוקי גבעות כבשיות מצטופפות, והרים רחוקים. אלמלא שמזימות אחרות כבר היו חותכות להן אלכסונים משל-עצמן".

מכאן התפתחה "שיטת האלכסונים".

ומה רב המרחק בין הטקסט הספרותי העשיר והמצפוני של יזהר, לבין לשון העיתונות והציניות של מי שהכוח בידיהם.

(רשומות קודמות בסדרה "הספרות והחיים" עסקו בחטופים ושידורי רדיו ובנחום גוטמן וביאטריצה).