איפה יוסל'ה, גירסת 2011

בשבוע שעבר הזדמנתי לאזור רוממה, וקפצתי לסיבוב מודעות קצר בסנהדריה הסמוכה.

על אחד הקירות משכה את תשומת ליבי מודעה צבעונית, שכללה גם קטע קומיקס קצר, המתאר את המטאמורפוזה שעובר ילד חרדי למהדרין כאשר הוא נחשף, אבוי, לסרטים ולאינטרנט. ילד חמוד הופך למפלצת.

המדרון החלקלק בדרך לגיהנום. עלילות יוסל'ה

הקומיקס הוא חלק ממודעה גדולה, הכוללת סיפור על ילד טוב, שקיבל מתנה מחשב, והתדרדר לתהומות התועבה, נעשה שבאבניק. היא נועדה להזהיר את ההורים מפני חשיפת ילדיהם לסרטים, לאינטרנט, לתקליטורים. הכותרת הפתיעה: "איפה יוסל'ה?".

שהרי הקריאה "איפה יוסל'ה" הייתה בראשית שנות הששים (של המאה הקודמת) סיסמת הקרב שהופנתה כלפי חרדים. היה זה בימים שבהם עסקו אמצעי התקשורת – אז זה היה בעיקר בעיתונים, כי בקול ישראל שידרו רק  יומן חדשות יומי אחד, והטלוויזיה טרם הגיעה לארץ הקודש – בפרשת העלמו של הילד יוסלה שוחמכר.

הפרשה חלה בשנת 1959 כאשר בני הזוג אידה ואלתר שוחמכר, שעלו שנים אחדות קודם לכן מפולין, ביקשו לקבל חזרה לרשותם את בנם יוסל'ה, שהיה במשך שנים אחדות בחזקת הסב, נחמן שטרקס. יוסל'ה היה אז בן שבע. הסבא סירב: הוא טען שההורים לא יעניקו לו חינוך חרדי כראוי.

הציבור נחשף לפרשה בשנת 1960. הנה אחת הכתבות הראשונות, ב"מעריב".

הפרשה נחשפת לציבור. מעריב, ינואר 1960

עם הזמן נחשפו עוד פרטים: הסב נעזר ברשת של חרדים שסייעה להחביא לו את יוסל'ה מעיני הוריו. תחילה הוחזק יוסל'ה במושב החרדי קוממיות. בקיץ 1960, כאשר הנושא כבר עלה לכותרות, גבר חששם של החוטפים שהילד יתגלה – והוא הוברח מן הארץ. יוסל'ה הולבש כילדה, ונלקח לחו"ל על ידי אישה שהציגה עצמה כאימה של הילדה. החוטפת הייתה הגיורת שהתחרדה רות בן-דוד, אשר נישאה לימים למנהיג נטורי קרתא הרב עמרם בלוי.

הסב נעצר, אבל התעקש לא למסור שום פרט. והארץ געשה: זו היתה אחת מנקודות השיא, או השפל, במתח בין חילוניים לבין חרדים.

שופט בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין שיחזר פעם בראיון את חוויותיו כילד, שנאלץ לספוג בלכתו ברחוב קריאות "איפה יוסלה?" מפי ילדים חלוניים. זה היה אז המנהג: לצעוק "איפה יוסל'ה" לעבר כל דוס חולף. על התופעה הזו כתבה בשנת 1961 עפרה אליגון ב"מעריב":

שנאה והפקרות. מעריב, מאי 1962

לחץ ציבורי כבד הופעל על הממשלה לפעול להחזרת הילד. עוד משהו מאווירת הימים ההם אפשר לראות בקריקטורה הזו של אריה נבון ב"דבר":

ילד חטוף במעבה היער. דבר, 1962

בסופו של דבר עשה הלחץ הציבורי את שלו. ראש הממשלה דוד בן-גוריון זימן את הממונה על שירותי הביטחון, איסר הראל, שאז כונה בתקשורת רק "הממונה", כי אסור היה לחשוף את זהותו. ב"ג הורה לו לאתר יוסל'ה ולהחזירו להוריו. זה לא היה עניין ביטחוני, אבל הפעולה החרדית נגד רשויות החוק היתה בעיניו בבחינת פגיעה בעקרון הממלכתיות, שעל פיו סמכות המדינה גוברת על כל סמכות אחרת. שנים אחדות קודם לכן הכריז ב"ג: "לא הרבנים ישלטו!".

בחורינו המצויינים עשו את העבודה. דבר, יולי 1962

כיוון שיוסל'ה לא הוחזק בעזה אלא בניו יורק, אליה הועבר מלונדון, הצליחו אנשיו של איסר הראל לאתר אותו שם, חבוי בביתה של משפחת פרנקל החרדית בשכונת ויליאמסבורג בברוקלין. הוא הוחזק שם תחת חסותם של חסידי סאטמר. סיפרו עליו שהיה תלמיד משובח, וידע 80 דפי גמרא בעל פה.
השב"כ שחרר אותו מחוטפיו, ומסר אותו לידי אמו ואחותו, שהוטסו לארצות הברית כדי לזהותו.

הפגישה בין האם לבנה בניו יורק תועדה כך בכותרת הראשית של "מעריב":

סוף טוב. מעריב, יולי 1962

יוסל'ה דיבר אידיש, ובשפה זו גם העניק ראיון ראשון לכתב קול ישראל בארצות הברית, שמואל אלמוג. אחר כך שב יוסל'ה ארצה. כשנחת בלוד, שוחרר הסב מן הכלא, לקריאות הפרידה של אסירים: "איפה יוסל'ה?". מפעם לפעם שב שמו של יוסל'ה ועלה בחדשות. היו אפילו מי שעשו שימוש בסיסמה "איפה יוסלה?" לקידום מסחרי:

איפה מריטו. קיץ 1964

כל זה התרחש לפני כחמישים שנה. השני חלפו, אבל הקריאה "איפה יוסל'ה" היתה לאחד הביטויים שנחרתו בזיכרון הקולקטיבי.

גם במגזר החרדי לא שכחו את יוסל'ה. עכשיו צץ הביטוי בקומיקס המזהיר מפני זוועות המרשתת. כמו יצירות אמנות המופקעות מתחומן המקורי ומתגלות במלבושים בלתי צפויים, כך למטבעות לשון חיים משל עצמן.