"עולם שלם, טמיר ומופלא". מסע למצרים, 1938

"מוזר הדבר, מה מעט אנו מכירים את הארצות השכנות של ארץ ישראל", קונן ב-1926 שמואל הוגו ברגמן, מנהל בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים. כך פתח ברגמן "מכתב מסע" שפרסם ב"דבר" עם שובו באותה שנה מביקור בלבנון ובסוריה.

ועם זאת, המרחב המזרח תיכוני של ימי המנדט היה פתוח לא רק לגייסות צבא, לדיפלומטים ולאנשי עסקים, אלא גם למטיילים. עשור לאחר פרסום מאמרו של ברגמן פורסמו בעיתוני ארץ ישראל מודעות רבות שהציעו טיולים ונופש בלבנון ובארצות נוספות באזור. תמורת שש וחצי לירות ארץ-ישראליות, לדוגמה, אפשר היה לצאת בימי הקיץ הלוהטים למנוחה ולטיולים בכפרים הציוריים, בין יערות הארזים, בהרי הלבנון.

מחדל ה"סאגר", היוהרה הצבאית וחשבון הנפש העיתונאי

זה קרה כשנה לאחר הפסקת האש שהביאה לקיצה של מלחמת ההתשה רבת החללים בין מצרים וישראל. שקט יחסי שרר משני עברי תעלת סואץ, אבל המתיחות לא רפתה. נשיא מצרים אנואר סאדאת הכריז כי ארצו לא תשלים עם המציאות שבה חצי האי סיני יישאר בשליטת ישראל. ביוני 1971 הזהיר בנאום באלכסנדריה: "אם המלחמה דורשת מיליון קורבנות, אנו מוכנים להקריב מיליון קורבנות…. לא נקבל מצב של לא מלחמה ולא שלום… יהיה הקורבן אשר יהיה".

בעקבות הנאום החליט רון בן-ישי, שהיה אז הכתב הצבאי של הטלוויזיה הישראלית, לרדת למעוזים שבקו התעלה להכין כתבה על המצב בשטח. בעודו מראיין חיילים באחד המוצבים על קו המים, הזעיק אותו מפקד המעוז לעמדת תצפית. משם ראה, בצידה המצרי של התעלה, שיירה מצרית קטנה של ארבע או חמש שריוניות שנעה באיטיות. לדבריו לא ראה שיריוניות כאלה קודם ככתב צבאי ואף לא כקצין מילואים ששירת גם בסיני. "קראתי לצלם, שהרכיב עדשה טלסקופית והחל לצלם", שיחזר בן-ישי. "השריוניות נכנסו בינתיים מאחורי סוללת עפר גבוהה שהסתירה אותם, ופתאום התרוממו מאחורי הסוללה מעין גגונים, שלתחתיתם היו צמודים טילים קטנים". אחר כך המשיכו השריוניות לעלות ולרדת מאחורי הסוללה, הרימו את הגגונים והורידו אותם.

לא מוצר מושלם: העבודה העיתונאית כתהליך למידה

המאמר פורסם לראשונה ב-2009 בכתב העת "פנים"

בפעם הראשונה שהוטל עלי לסקר ישיבת ממשלה הייתי כתב צעיר בגלי צה"ל. נשלחתי להחליף כתב ותיק שיצא לחופשה. אין די בתדרוך שעורך מזכיר הממשלה לאחר הישיבה, הסבירו לי, דבר עם שרים ותשמע מהם. צלצלתי בחשש לאחד השרים הביתה. הופתעתי: השר הנכבד היה מוכן לספר לכתב צעיר שלא פגש מעולם על עניינים שונים שעלו בדיון בממשלה. כך עשו גם שרים נוספים. רק שר אחר, למיטב זכרוני, סירב בתקיפות מנומסת. אני לא מכיר אותך, אמר וכמעט טרק את הטלפון.  

"אני באמת רוצה לסגור את גלי צה"ל – אך איני יכול"

 

ההיסטוריה של גלי צה"ל איננה רק רצף של שידורים, מאגר של תוכניות וציבור נאמן של מאזינים ומאזינות.
היא גם דרך חתחתים סבוכה ומפותלת של התמודדות מול מי שביקשו ומבקשים לסגור אותה או להרחיקה מן הצבא.
באופן אירוני, יריביה המושבעים היו והינם שרי ביטחון ורמטכ"לים, אשר התקשו לעכל את המצאותה של תחנת שידור הפונה לכלל הציבור בתוככי הצבא. כמעט מיום הקמתה ניסו ראשי מערכת הביטחון להיפטר ממנה.
אלא שהדבר לא עלה בידיהם. אולי בגלל הפופולריות של התחנה, קהל מאזיניה ואיכות חלק משמעותי מתוכניותיה. גלי צה"ל איננה חפה מבעיות וכשלים. אבל מאז הקמתה ב-1950, ובעיקר מאז מונה יצחק ליבני ז"ל למפקדה ועורכה הראשי, היא הצליחה בדרך כלל להעניק למאזינים חוויה תקשורתית מקצועית וראויה.

החיבור בין תחנת רדיו העוסקת בכל תחומי החיים, כולל גם בסיקור המערכת הפוליטית, לבין צבא הוא בעייתי. אין ספק. היום איש לא היה מעלה על הדעת להקים תחנה זו. אבל כיוון שהיא קיימת, תחנת שידור ציבורית איכותית, בהחלט ייתכן שגם הפעם היא תשרוד את נסיונות שר הביטחון והרמטכ"ל לנתקה מצה"ל ולשנות לחלוטין את אופיה.

אוקטובר 1973: העורף מודאג ומתגייס

הסיגריה – פריט חיוני לחייל. מעריב, 26.10.1973

47 שנים חלפו ממלחמת יום הכיפורים, המלחמה אותה הגדיר משה דיין "כבדת ימים, כבדת דמים".
על המדפים מונחים כבר מאות ספרים אודות המלחמה הזו, בהם יומנים אישיים של מפקדים ולוחמים, זכרונות ומחקרים. וגם מחלוקות חריפות על נסיבות פריצתה ועל דרכי ניהול המערכה.
אך מי שמבקש לחוש ולהבין את הדרך שבה חוותה אומה שלמה מלחמת פתע בשתי חזיתות, אינו חייב לרוץ לספריה. גם לא להמתין למסמכים חסויים ולתחקירים חדשים. אפשר לעשות זאת בכל שעה באמצעות עלעול בעיתוני התקופה.

את המבט על המציאות כפי שהשתקפה אז בעיני הציבור בחרנו הפעם למקד במודעות שהתפרסמו באוקטובר 1973 בשניים מן החשובים בעיתוני ישראל באותה עת – "מעריב" ו"דבר". עשינו זאת באמצעות אתר "עיתונות יהודית היסטורית" שכתובתו https://web.nli.org.il/sites/jpress/hebrew/pages/default.aspx .

היו אלה ימים של הפתעה וחוסר ודאות, דאגה וחרדה. צה"ל נמנע מלפרסם את מספרי החללים במלחמה במהלך השבוע הראשון של הלחימה. רק ביום ראשון, 14 באוקטובר, נמסרה הודעה רשמית כי 656 חיילי צה"ל נהרגו מאז 6 באוקטובר, ועוד 50 הוכרזו כנעדרים. 2,000 חיילים נפצעו בשבוע זה. עד שהסתיימה בסוף אותו חודש גבתה המלחמה את חייהם של 2,693 קצינים וחיילים (על פי נתוני לקסיקון מלחמת יום הכיפורים מאת איתן הבר וזאב שיף – 2003). מודעות אבל לנופלים לא פורסמו בימי המלחמה. החללים נטמנו בבתי עלמין ארעיים, ורק מאוחר הועברו לבתי העלמין הצבאיים ולחלקות הצבאיות בבתי קברות ברחבי הארץ.

במה עסקו המודעות, ומה ניתן ללמוד מהן על המציאות הקשה באוקטובר 1973?

המאבק בממשלה על הקמת גלי צה"ל – החוגגת החודש 70 שנה

בול גל"צ. הונפק ב-2008

האם רשאי ראש הממשלה ושר הביטחון להחליט על הקמת תחנת רדיו צבאית?

דוד בן-גוריון היה משוכנע ב-1950 שהחלטה כזו היא בתחום סמכותו. הרמטכ"ל רב אלוף יגאל ידין הניח בפניו את ההצעה להפעיל תחנת השידור הצבאית גלי צה"ל, וב"ג היה מוכן להורות על תחילת הפעלתה. יעדי התחנה, כך נקבע, יהיו חינוך, קליטת עולים בצבא וגם הזעקת אנשי מילואים בשעת חירום.

אלא שאז קמו המתנגדים.
מול בן-גוריון התייצב שר האוצר אליעזר קפלן. "אני רוצה לדעת מדוע נחוצה לנו תחנת שידור שניה [לצד קול ישראל], ומתי אושר התקציב ומניין יוקח?", שאל.
מזכיר הממשלה זאב שרף הזכיר לב"ג: אדוני, החלטה כזו איננה  בסמכותך. עליך לקבל את אישור הממשלה.
טוב, נאנח ב"ג, נמנה ועדה שתבדוק את הנושא. אבל חברי הוועדה לא הגיעו להסכמה. לא היתה ברירה אלא לקיים דיון בממשלה.

ירושלים, ערב שבועות: 13 תמונות ועוד אחת

ביקור קצר בירושלים, בערב החג, אחרי העדרות של כמה חודשי סגר, הגבלות, זום וקורונה.
13 תמונות רגע של העיר. ועוד אחת. מרוממה ועד נחלת שבעה, ומה שביניהן.

תמונה ראשונה: מחנה יהודה. קורונה

בכניסה לשוק, כמו בקניונים, בודקים את החום. אבל מרגע שנכנסים אל בין הדוכנים, הכל כרגיל. צפוף. דובדבנים ב-40 שקל לקילו. מציאה.

ד' באייר – יום זיכרון גבורה כבר ב-1940

ד' באייר נקבע כיום הזיכרון לחללי צה"ל רק בשנת 1951, לאחר שנתיים שבהן נעו האזכרות בבתי העלמין הצבאיים בין מועדים שונים, למורת רוחן של המשפחות השכולות (כפי שתואר בפוסט שהתפרסם כאן באפריל 2012).
אך לא היתה זו הפעם הראשונה שבמועד זה נערכו טקסי זיכרון לחללים שנפלו במאבק להקמה של מדינה עברית בארץ ישראל. כבר 11 שנים קודם נכרך אירוע הנצחה לאומי בתאריך עברי זה. יוֹם זִיכְרוֹן גְּבוּרָה היה השם שניתן לו.

השנה היתה 1940. מלחמת העולם השנייה כבר בעיצומה. תנופת הלחימה והכיבוש של הצבא הגרמני הרעידו את אירופה ואת העולם כולו. המשק העברי נערך למצור, מחשש שספינות אספקה לא יוכלו להגיע לחופי ארץ ישראל. ובעצם הימים הללו התקבלה החלטה על ציון יום מיוחד לזכר 632 חללי מאורעות 1939-1936 -תרצ"ו-תרצ"ט בלוח העברי.
יוזמי יום הזיכרון היו אנשי "כופר היישוב", מגבית שהוקמה ב-1938 כדי לממן את צרכי ההגנה על היישוב העברי בעיצומן של המאורעות. גיוס הכספים נעשה, בין היתר, מגביית מס על כרטיסי קולנוע, בתי קפה ומוצרים שונים. הציבור נקרא לרכוש מוצרים ושירותים רק אם אלה מקדישים אחוז מסוים מהכנסתם ל"כופר היישוב".

מודעה ב"דבר", 10 במאי 1940

גיברלטר: הצוק, הקופים והגאווה הלאומית

רמזור אדום ומחסום עוצרים את התנועה בכניסה מספרד לגיברלטר. תור המכוניות הולך ומתארך, וגם הולכי הרגל ממתינים בסבלנות. לפתע חוצה את הכביש במהירות מטוס נוסעים של חברת איזיג'ט ומתרומם ברעם מנועים מעל הים התיכון. מיד אחר כך מתחדשת התנועה בכביש, עד הנחיתה או ההמראה הבאה. המסלול קצר, נושק למים בשני קצותיו. מהקצה האחד של לשון היבשה אל הקצה השני,  שם נמשך משטח האספלט למטוסים על רצועת אדמה הפולשת אל הים.

לא רק מסלול ההמראה בגיברלטר דחוק בתוך המירקם העירוני הצפוף. כך כמעט הכול בטריטוריה הבריטית גיברלטר: הכבישים, הסמטאות, המדרכות, הבתים. פרט כמובן לצוק הסלע המתרומם מן הים, בוהק בלובנו מול המים התכולים שבהם נפגש הים התיכון עם האוקיינוס האטלנטי. שטחה הכולל של גיברלטר כשישה קילומטרים רבועים, עליהם חיים כ-34 אלף איש.

חוזרים למעשה מרכבה

חודש ימים ניסה בנימין נתניהו, לאחר הבחירות לכנסת ה-21 באפריל השנה, להרכיב ממשלה – וכשל.
כיוון שהתעקש שלא להעביר את המשימה לידי פוליטיקאי אחר, כפה על אזרחי המדינה מערכת בחירות נוספת.
וממש היום שוב עולה על סדר היום האפשרות שנידרש ללכת פעם שלישית לבחירות, בשל בעיות ביכולת להקים קואליציה ולכונן ממשלה על בסיס תוצאות הבחירות "2019 – מועד ב'" שנערכו ב-17 בספטמבר.
בתוך ים הדיווחים, הפרשנויות והתיאורים בתקשורת הממוסדת וברשתות החברתיות מאז הבחירות באפריל ועד היום בלט בהעדרו ביטוי שליווה אותנו במשך שנים רבות  לתיאור המאמץ המורכב לגיבוש קואליציה – "מעשה  מרכבה".