הפוליטיקה של החגיגות הממלכתיות: שנת העשור

"הסכנה שיש לעמוד נגדה היא נטיית המשטר להפוך את המעמד החגיגי ואת ימי השמחה של העם כולו למערכת תעמולה מפלגתית או קואליציונית… רבה הסכנה כי הגורמים הללו [המארגנים את החגיגות הממלכתיות, ר"מ] ישתדלו לסלף את האופי של חג לאומי  ולהפוך אותו למערכת של התיימרות והתנשאות של אנשי המשטר". הציטוט והאבחנה הזו, על דרכן של מפלגות שלטון לנסות להפיק תועלת פוליטית מאירועים ממלכתיים, לא נשמעו ב-2019.
הדברים נאמרו לפני 62 שנה, במאי 1957, במאמר בעיתון "חרות", יומון המפלגה בשם זה. העילה: חגיגות העשור למדינת ישראל. ההאשמה: מפלגת השלטון דאז, מפא"י, מתכננת לנצל את אירועי עשור למדינת ישראל כדי לזכות בפופולריות בציבור. כותב המאמר היה אחד מבכירי "חרות", הפוליטיקאי והפובליציסט ד"ר יוחנן בדר.

כמעט שנתיים לפני יום העצמאות העשירי, החלה ממשלת ישראל בהכנות לחגיגה ממלכתית שלא היתה כמוה עד אז במדינה.  מבחינת דוד בן-גוריון ועמיתיו לממשלה זו היתה הזדמנות להציג את הישגיה של ישראל בעשר שנות קיומה בכל תחומי החיים. אחת ההחלטות הראשונות שהתקבלה היתה לא רק להרחיב את אירועי יום העצמאות בתשי"ח – אלא לחוג את העשור במשך כל שנת תשי"ח בשורה של תערוכות, כינוסים חידונים ועוד ועוד.

חגיגה לאומית שנמשכה שנה. מודעה לסיכום שנת העשור.                "דבר" 12.5.1959.

כדי לממש את הרעיון הוקמה ועדה ציבורית נכבדה, שבראשה הועמד מאיר וייסגל (1977-1894), יהודי אמריקאי שהיה עוזרו הקרוב של הנשיא הראשון חיים וייצמן ז"ל, ואחר כך כיהן כיושב ראש הוועד המנהל של מכון וייצמן למדע ומאוחר יותר גם נשיא המכון. הוועדה הציבורית וגופי הביצוע החלו להתכנס לישיבות ולדיונים כדי לעצב את החגיגות ולהוציאן לפועל.  

אבל היו גם מי שהחמיצו פנים, ואף העלו חשדות וטענות כלפי התוכניות לחגיגות העשור. באופן לא מפתיע היו אלה אנשי האופוזיציה, בראשם אנשי חרות, המפלגה שבראשה עמד ח"כ מנחם בגין. יומון המפלגה הזהיר, מתח ביקורת, התרעם וזעם על הדרך שבה מתכננת הממשלה החגיגות הצפויות.

החשש: תעמולה מפלגתית. בדר. תצלום: לע"מ

ד"ר בדר לא היה היחיד שזיהה מזימות פוליטיות אפלות כביכול מאחורי הקרנבל המתוכנן לשנת העשור. חודשיים אחר כך הסביר כותב אחר בעיתון, ש' אייל, כי החגיגות ב-1958 בניצוח מפא"י אינן אלא מהלך שנועד לחזק את המפלגה לקראה הבחירות לכנסת הרביעית, שייערכו בשנת 1959.  "הקלף הגדול שמזכירות מפא"י משחקת בו ומקווה באמצעותו לחולל את המפנה החיובי לטובת המפלגה השלטת הוא חג העשור של המדינה וממשמש ובא", כתב אייל. "בהתאם לתוכנית שנערכה תשמש השנה הבאה יום טוב אחד ארוך, ומזכירות מפא"י המכוונת את הגורמים במדינה לחג זה מקווה כי השרשרת הבלתי פוסקת של שעשועים תאפיל במידה רבה על הכישלונות של המשטר בשנים האחרונות.
"מובן כי בעקבות החגיגות יושם דגש על הגדולות והנצורות שפעל ה'אחד בדורו' למען הקמת המדינה למען פיתוחה. ובאורח ישיר או בלתי ישיר יוסבר כי למעשה רק הודות ל'בונים, מגינים ופורצים' ממחנה מפא"י הוקמה המשימה. למותר לציין כי בסדרת התערוכות וההופעות יודגש חלקה של המפלגה השלטת וכן בפרסומים הרבים".   כיוון שאחת התוכניות היתה להביא ארצה אישים יידועי שם מחו"ל הוסיף הכותב: "מתכנני החג מניחים כי דברי ההערצה של גוים מפורסמים על הישגי הממשלה 'יפקחו את עיני הציבור' לראות נכוחה את טיב המשטר וראשיו".  (חרות, 17.7.1957).

בינואר 1958, חזר ד"ר בדר על טענה זו במליאה הכנסת.  בידיעה בראש העמוד הראשון של העיתון צוטט הח"כ: "ישנם כבר סימנים ראשונים כי מטרת חגיגות העשור היא להכשיר את הקרקע לתעמולת הבחירות של המפא"י". וכאשר נפתחו החגיגות העלה "חרות" את טענת של יוצאי אצ"ל ולח"י על כך ששתי מחתרות אלה לא זכו לאזכור באירועי העשור, בניגוד כמובן ל"הגנה".

הקרב על מורשת העבר. "חרות", 15.1.1958

הביקורת של ד"ר בדר על הדרך בה אורגנו החגיגות נגעה לא רק במה שנראה בעיניו כקידום האינטרסים של מפא"י. הוא הביע גם התנגדות חריפה למינויו של וייסגל לעמוד בראש הוועדה הציבורית לחגיגות היובל. הסיבה: הקשר ההדוק שלו עם הנשיא הראשון. חיים וייצמן אמנם החל לעולמו ב-1952, אבל בעיני בדר וייסגל היה ונותר "סמל חי לאותה תפיסת הציונות שקוראים לה 'וייצמניזם'.", אשר התאפיינה [בימי המנדט] לדידו ב"ציונות הקטנה, הפרקטית, השואפת להקים בארץ ישראל 'מפעל קטן ויפה', השוללת את השאיפה למדינה עצמאית, הלוחמת נגד 'אימפריאליזם', האוהדת לרעיונות של 'ברית שלום' של 'מדינה דו-לאומית' שלכולם נודעה בזמנו השפעה רבה, אך הם נתבטלו על ידי ההיסטוריה והמציאות" (חרות, 26 במאי 1957). בתרגום עכשווי – וייסגל  היה "שמאלן". לביקורת על המינוי הצטרף, בלשון חריפה לא פחות, גם עורך "ידיעות אחרונות" ד"ר הרצל רוזנבלום, בין היתר בשל העובדה של וייסגל היה אזרח אמריקני ולא ישראלי.

רוב העיתונות בישראל התמוגגה בדרך כלל מרצף האירועים החגיגיים, אבל פה ושם נשמעו קולות ספקניים – לא רק מצד "חרות". ב"הצופה", יומון המפד"ל  כתב א. בן-דוב כי "כל עוד נטוש המאבק על עצם מלאכת העצמאות" ונוכח אתגרים ביטחוניים רבים העומדים בפני המדינה , "אין השעה כשרה לשנת חגיגות והילולא".

בן-גוריון משיב לאזרחית מודאגת 

היו גם אנשים מן השורה, אשר פנו אל דוד בן-גוריון, והביעו את הסתייגותם מן ה"התחגגות". אחת מהן היתה רינה פרומוביץ, אזרחית מתל אביב, שכתבה לב"ג מכתב ארוך, בעיצומה של שנת העשור, שבו ציינה כי מוטב היה להפנות את הכספים שהוקדשו לטקסי העשור להתמודדות עם בעיות הביטחון והכלכלה.  היא הדגישה במיוחד את הצורך לחיסול המעברות, שבהן עדיין ישבו רבים מן העולים החדשים.

קורא – ומגיב. דוד בן-גוריון. תצלום: לע"מ

כהרגלו כאשר קיבל מכתבים מאזרחים, ישב ראש הממשלה וניסח מכתב תשובה ארוך.
"קראתי דבריך בעניין רב. ואין לי ספק שאת לא היחידה שחושבת ככה. דבריך נאמרו בלי ספק מתוך דאגה וחרדה לגורל ישראל. ואולי אכזב אותך אם אומר לך שאיני מסכים לדעתך", כתב ב"ג.
"יש לראות ברכה רבה ב"חגיגות' הנערכות בשנת העשור. אעמוד על כמה מהן: 'מפגן האש' של חיל האוויר [מפגן אווירי גדול שנערך ב-12 באוגוסט 1958 ובעקבותיו פורסמו ידיעות על אי סדרים בכניסה וביציאה]. לא אכפת לי הרבה אי הסדר שהתגלה בסידורי התנועה. אולם העובדה כי למעלה ממאה אלף איש ראו כושר חיל האוויר שלנו, יכולתו המפליאה, כליו המשוכללים, הדיוק והמשמעת בכל פעולתו – בעובדה זו אני רואה מעשה חינוכי רב ערך, לקח אזרחי ממדרגה ראשונה. העם רואה שהמסים שהוא משלם (ואין הם קלים ביותר) לצרכי ביטחון מוצאים באופן יעיל, הוא רואה כי צבאו יודע את המלאכה והוא יכול לבטוח בו ביום פקודה".

ב"ג הזכיר במכתבו אירועים נוספים – כנסים למחקר גרעיני, למדעי היהדות, לרפואה, למשפטים ועוד – וכן את חידון התנ"ך הבינלאומי, שהיה אחד האירועים המרכזיים באותה שנה. "מיליוני אנשים בעולם, בכל ארצות התרבות, ידעו עכשיו שהיהודים הם עם הספר, וישראל עומדת בראש לומדי התנ"ך. ויש לגבר ערך פנימי מחנך שקשה להפריז בחשיבותו. ואילו לא באה שנת העשור בשביל זה – דיינו".

"דברים אלה אינם גורעים מביטחון ישראל, אלא להיפך. אני מבין לנפשך – על חרדתך לנעשה סביבנו, ואין אנו יושבים בחיבוק ידיים אבל אין צורך לזרוע בהלה ורפיון ידיים בעם או להושיבו באבל. כשר ביטחון אני נכון בעיקר לצרכי הצבא, אולם דווקא בשביל חיזוק רוח הצבא, ובשביל מעמדנו הבינלאומי, טוב שאנו מסוגלים לגלות רוח ביטחון ואמונה בעצמנו.

ועוד כתב ראש הממשלה: "בדבר אחד אני מסכים אתך במאה אחוזים: בחרפת הצריפים שבמעברות. ואני יודע שנעשים מאמצים להעביר תושבי הצריכים לשיכוני  קבע, ואני מקווה  שבמשך שנתיים נחסל את הצריפים. אולם יש מקרים שבהם אנשי הצריפונים מסרבים לעזבם ולהיכנס לשיכונים – באשר שם הם חייבים בשכר דירה ובמסים, אם כי התנאים נוחים. אבל אין ספק שיש לעשות כל המאמצים לספק דיור הוגן, במידת יכולתה של המדינה, לכל עולה. אבל זה אינו שייך לבעיית חג העשור".

חרפת הצריפים במעברות. תצלום: טדי בראונר, לע"מ

בסיום המכתב ציין את המשמעות הרבה של משיכת מבקרים יהודים ולא יהודים רבים בארץ בשנת העשור. "אף פעם לא היתה ישראל כל כך ראויה ואהודה באירופה, אמריקה, אסיה ואפריקה, כמו בשנה הזאת. כמובן לא רק חג העשור גרם לכך, אבל אף הוא מילא תפקיד לא קטן בהעלאת קרן ישראל… ואילו היית נפגשת עם יהודים ולא יהודים שבאו לארץ לרגל שנת העשור, אני מניח שהיית משנה את דעתך ורואה את מה שאת קוראה 'התחגגות' האור אחר, באור חיובי".

ומה חשב בן-גוריון על הקולנוע?

והיה עוד עניין שנידון בחילופי המכתבים בין האישה מתל אביב לראש הממשלה. במכתבו לגב' פרומוביץ השווה ב"ג את הכספים שהוקצו לחגיגות העשור, להוצאה של רבבות ישראלים ההולכים לקולנוע ומוציאים על כך "מאות אלפי לירה", כמו גם עבור בילוי בתאטרון, בקונצרט ובאופרה. והוסיף: "זה שנים לא הלכתי לקולנוע, אבל עיני אינה צרה באדם הנהנה מביקור זו. אם כי הסרטים הם טפלים ואינם מוסיפים כלום לצופה – לא השכלה, לא תבונת-חיים,  גם לא הנאה אסטטית". בעניין זה התעלם ב"ג מדברים שאמר וכתב מנהיג המהפכה הקומוניסטית ברוסית, ולדימיר איליץ' לנין, אשר קבע כי "הקולנוע הוא החשוב ביותר עבורנו" להפצת רעיונות המהפכה. לנין היה עבור ב"ג מקור השראה חשוב. לאו דווקא בשל עקרונות המהפכה הקומוניסטית, אלא מתוך הערכה רבה ליכולתו לנתח את המציאות, לזהות כוחות הסמויים מן העין אשר מעצבים את העתיד, לגייס להתסיס ולהפעיל המונים.

גב' פרומוביץ לא הסתפקה במכתב מראש הממשלה ובהסבריו. היא שיגרה אליו מכתב נוסף, בו הגיבה על חלק מטיעוניו. ובעניין הקולנוע המליצה לו לצפות בסרט המעולה לדבריה, ולדעת מבקרי הקולנוע, "עד התביעה", בבימויו של בילי ווילדר על בסיס ספרה של אגתה כריסטי.
ראש הממשלה דחה את ההמלצה. "אל תתרעמי עלי אם לא אקבל הצעתך לראות את הסרט 'עד התביעה'. אני מוכן להניח שיש בו כל המעלות שאת מונה בו", כתב. "אבל אם יש שעה פנויה אני מבכר לקרוא ספרים, שאני בוחר בהם, מאשר לראות סרט. בעיני ספר טובו עולה על סרט טוב, וצר לי שאי לי זמן גם לזה וגם לזה".

היה מי שחשב  בלשכת ראש הממשלה שטוב שתוכן המכתב יגיע לכלל הציבור. יואל מרקוס, אז כתב "דבר" קיבל לידיו את חילופי המכתבים ופרסם חלקים נרחבים מהם. הודות לחילוקי הדעות לגבי חגיגות העשור, כתב מרקוס, נחשף הציבור למחשבותיו של ב"ג על סרטים, ובעיות הביטחון של ישראל.

דו-שיח על חגיגות, מעברות וקולנוע. ידיעה ב"דבר" 21.9.1958