"העיניים והאוזניים של צה"ל": הר הצופים

בראשית אוגוסט 1967, חודשיים לאחר תום מלחמת ששת הימים, יצאו ממחנה שנלר ברחוב מלכי ישראל בירושלים שני משוריינים, אוטובוסים וכלי רכב נוספים. השיירה עשתה את דרכה אל מעבר מנדלבאום, חצתה את שכונת שייח' גראח במזרח העיר – ומשם עלתה להר הצופים. באחד האולמות של האוניברסיטה העברית, שהמולת סטודנטים וקולות המרצים לא נשמעו בו במשך שני עשורים, נערך טקס. נשיא האוניברסיטה העברית אליהו אילת ומנכ"ל "הדסה" הפרופ' קלמן מן הודו לקצינים ולחיילים על ששמרו על המקום במשך 19 שנים, שבהם היה הר הצופים מובלעת מנותקת מישראל. במיוחד הופנו התודות לסגן אלוף מנחם שרפמן, "מלך ההר", מפקדו האחרון של הכוח המיוחד שהחזיק בהר.

האווירה היתה חגיגית: זה היה אחד  מאותם טקסים שביטאו את האופוריה שאחזה במדינת ישראל בתום מלחמת ששת הימים. השיבה להר הצופים היתה אחד מסמלי הניצחון, בבחינת תיקון של עיוות שהתחולל ב-1948, כאשר האוניברסיטה העברית ובית החולים "הדסה" שהוקמו על הר הצופים נותקו מהעיר העברית. אבל דבריו בטקס של מפקד חטיבה 16, חטיבת מחוז ירושלים, אלוף משנה אליעזר אמיתי, חשפו ממד נוסף באשר להר הצופים ולחשיבות השליטה בו מאז תש"ח. "מעולם לא ראינו בהר הצופים רק מקום שיש לשמור עליו. הוא היה העיניים והאוזניים של צה"ל", אמר אל"מ אמיתי, והוסיף שגם במלחמת ששת הימים היה ההר בסיס לפעולות במזרח ירושלים.

תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954

תיעוד (חלקי) מהנעשה בהר הצופים. דבר, נובמבר 1954

כל צבא חולם על מאחז כזה, בלב שטח האויב, בראש אחת הנקודות הגבוהות ביותר. במיוחד בעידן שבו טרם נעשה שימוש בלווייני ריגול ובציוד מתקדם אחר. אבל חשיבותו האסטרטגית של הר הצופים, תרומתו המודיעינית, ובמידה מסוימת גם המבצעית, הוסתרה מעיני הציבור הישראלי ב-19 השנים שבהם היה ההר מנותק. עיקר תשומת הלב הופנתה לערכו ההיסטורי, הלאומי והסנטימנטלי, כפי שבאו לביטוי בשירו של אביגדור המאירי "מעל פסגת הר הצופים".

פה ושם עלו רמזים לערכו הצבאי של ההר, אך אלה נדחקו לשוליים. כך, לדוגמה, כתב  א' שמואל בפרשנות שכותרתה "הר הצופים – סלע המחלוקת", שפורסמה ב"דבר"  ב-31 ב-דצמבר 1957. לדברי שמואל להר הצופים "מעלות אסטרטגיות נודעות", בשל גובהו והעובדה ששורה של צירי תנועה חשובים עוברים בסמוך אליו, אך הוסיף: "כל עוד מנותק ההר מירושלים העברית, אין ליתרונות אלה כל צד מעשי… אין כל יסוד לערבים לחשוש מיתרונותיו האסטרטגיים הטבעיים של ההר".

"ישיבתם של האזרחים המעטים בהר הצופים אין לה כל ערך צבאי ישיר. היא באה להדגיש אך ורק את בעלותה של ישראל על מוסדות תרבותיים מדעיים אלה. פירוזו של הר הצופים בא במכוון, כדי להעמיד את ההר החשוב מבחינה אסטרטגים מחוץ לכל שיקול צבאי… התביעה הישראלית לשמירת ההסכם נובעת רק מדאגה לקיום המוסדות התרבותיים וההומניטריים כהלכתם… הר הצופים הפך לסמל בתולדות היישוב היהודי לאחר מלחמת העולם הראשונה. סמל לערכי מדע ורוח,  מעין מרכז רוחני גבוה", כתב שמואל.

תקריות משברים תכופים. דבר, 24 בדצמבר 1966

תקריות אש ומשברים דיפלומטיים תכופים. דבר, 24 בדצמבר 1966

הדברים הללו נכתבו בעיצומו של אחד העימותים החוזרים ונשנים שהתחוללו בין ישראל לירדן על הר הצופים בין 1948 ל-1967, סביב מימושו של הסכם הפירוז שאמור היה לקבוע את "כללי המשחק" במובלעת הר הצופים.

ההסכם על הר הצופים נחתם ביולי 1948. להשגתו פעלו חברי "ועדת הקונסולים" שכללה נציגים של מדינות זרות שישבו בירושלים וניסו לסייע בפתרון בעיות בעיר החצויה, בעצם ימי המלחמה. ההסכם קבע כי שטח הר הצופים יפורז, ותחת עינו הפקוחה של האו"ם תתאפשר ישיבתם של שוטרים ירדניים בבניין אוגוסטה ויקטוריה, ושוטרים ואזרחים ישראלים, אשר יחזיקו בשטח המשתרע מחורשת האמפיתאטרון הנשקף אל מדבר יהודה ועד בית העלמין הצבאי הבריטי,  סביב בנייני האוניברסיטה ובית החולים הדסה. נקבע כי שיירה ישראלית בפיקוח האו"ם תעלה אחת לשבועיים אל ההר דרך השטח הירדני, כדי לאפשר את החלפת השוטרים והצוות האזרחי שיתחזק את מתקני האוניברסיטה ובית החולים שם. "רבה החרדה", סיכם באותם ימים כתב "הצופה" שדיווח על ההסכם, "היישמרו אויבינו על ההסכם ויכבדו הפעם את חתימתם?".

שמונה חודשים אחר כך, בראשית אפריל 1949, נחתם ברודוס הסכם שביתת הנשק בין ישראל לירדן. (כאן ההסכם מאתר הכנסת) סעיף 8 בהסכם קבע כי תוקם ועדה משותפת כדי לקבוע הסדרים מוסכמים שירחיבו את סעיפי ההסכם וישפרו את דרכי ביצועו. וכך נכתב עוד בסעיף זה:

"הועדה המיוחדת תאורגן מיד לאחר כניסת הסכם זה לתוקפו ותשים את לבה לניסוחם של תכניות והסדרים מוסכמים לגבי אותם עניינים שכל צד יגיש לה; עניינים אלה יכללו, על כל פנים, את הסעיפים דלקמן שעליהם כבר הושגה הסכמה עקרונית: חופש תנועה בדרכים חיוניות, בכללן דרך בית-לחם ודרך לטרון – ירושלים; חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר-הצופים וגישה חופשית אליהם; גישה חופשית אל המקומות הקדושים ואל מוסדות התרבות והשימוש בבית-הקברות שעל הר-הזיתים; חידוש עבודתה של תחנת השאיבה בלטרון; אספקת חשמל לעיר העתיקה וחידוש התנועה בקו מסילת הברזל לירושלים".

ישראל חזרה וטענה כי ירדן הפרה במשך כל השנים סעיף זה, בכך שלא אפשרה, בין היתר, גישה חופשית אל המקומות קדושים. אך סעיף 8 עלה שוב ושוב בדיונים במשך השנים הבאות בעיקר בהקשר למחלוקות  שהתעוררו סביב הר הצופים. ישראל הזכירה, בשיחות עם אנשי או"ם ודיפלומטים זרים, כי הירדנים התחייבו לא רק לאפשר גישה חופשית להר, אלא גם את "חידוש עבודתם הסדירה של המוסדות התרבותיים וההומניטריים שכל ההר" – קרי: הפעלת בית החולים "הדסה" וחידוש הלימודים והמחקר בקמפוס האוניברסיטה שנחנך בשנת 1925. בישראל אפילו שקלו לסלול כביש שיחבר את שכונת פאג"י בצפון העיר הישר אל הר הצופים.

בפועל נאלצה ישראל להסתפק בנוכחות מוגבלת על ההר, שכללה, 85 שוטרים ועוד 35 אזרחים, בעוד בשטח המפורז הירדני נמצאו בתחילה 40 שוטרים ירדניים ועוד כ-250 אזרחים, מרביתם בכפר עיסאוויה. השאלה מי שולט בכפר זה הפכה באמצע שנות ה-50 לנקודת מחלוקת משמעותית, שכן אוכלוסייתו גדלה בהתמדה, ובישראל נטען כי הכפריים החדשים לא היו אלא חיילים ירדנים מוסווים כאזרחים.

השיירה הדו-שבועית בשטח ירדן, מאי 1959. תיעוד באתר האו

השיירה הדו-שבועית בשטח ירדן, מאי 1959. תיעוד באתר האו"ם.

החשדנות שגילו שני הצדדים זה כלפי זה היתה כמובן מוצדקת. בעיקר על רקע החשיבות הצבאית של השליטה בהר. ההסכם מ-1948 דיבר על מתן גישה ל"שוטרים ישראלים" להר, אך אחריותה הכמעט יחידה של משטרת ישראל לנעשה בהר היתה אספקת מדים לכוח ששירת שם. מי שלבשו את המדים המושאלים הללו היו חיילים שפשטו  במחנה שנלר את החאקי ועלו על כחול בטרם יצאו בשיירה הדו-שבועית להר הצופים. אחרים, בהם אנשי מודיעין, החליפו את מדי הצבא בלבוש אזרחי, ויצאו להר כאילו היו עובדי באוניברסיטה או "הדסה". במשך השנים היו על ההר חילופי אש שבהם נהרגו ונפצעו חיילים מהאש הירדנית, ואירעו שם גם תאונות. הקורבנות הוצגו בעיתונים כ"שוטרים".

מפשפשים בכל קופסה וארגז. חיפושים במעבר מנדלבאום, מאי 1959. תיעוד באתר האו

מפשפשים בכל קופסה וארגז. חיפושים במעבר מנדלבאום, מאי 1959. תיעוד באתר האו"ם.

רוב "השוטרים" עסקו בהר בפעולות אבטחה, ובכלל זה ב"סיורי ריבונות". אלה נועדו למנוע כניסת ירדנים לשטח שישראל טענה שהוא בשליטתו, ואילו ירדן טענה שהוא שלה, על רקע מחלוקת מתמשכת על מפות וקווי התיחום. לצד אלה פעלה בהר בין 1956 ל-1967, יחידה 247, "מצוף", כוח ייעודי שהתמחה בהחזקת ההר, באמצעי ההגנה שנמצאו בו וגם במשימות מודיעיניות. אנשי יחידה זו, שכונתה "משמר ההר", היו שומרי הסוד העיקריים של מה שנמצא על ההר – הן נשק ואמצעי לחימה שהיו אסורים על פי ההסכם והן אמצעים מודיעיניים ואחרים.

בשנים הראשונות לאחר ששת הימים עדיין נאסרו לפרסום פרטים על השיטות שבהם שיטה צה"ל בפקחי האו"ם, וגם דבר קיומה של יחידה, משימותיה ודרך פעילותה נשמרו בסוד. ב-1969 פרסם העיתונאי מרדכי גילת את ספרו "הר הצופים", שבו תאר בין היתר את חוויותיו בשירות על ההר, אך הצנזורה פסלה מתוכו פרטים רבים והקפידה שיצוין כי מי ששירתו על ההר היו כחולי המדים. רק בשנות ה-90 הותרו לפרסום דבר קיומה של "מצוף".

"מבצר ומצפה". לוח ההוקרה והזיכרון ל"נערי המלך", חיילי יחידת מצוף, בשערי האוניברסיטה העברית על הר הצופים.

פעילות "מצוף" שוחזרה בהרחבה בשנים האחרונות על ידי כמה מאנשיה לשעבר, העוסקים בתיעוד ובהנצחה של יחידה יוצאת דופן זו, בין היתר באתר אינטרנט מקיף. חלק ניכר מהתיעוד עוסק בהווי המיוחד על ההר, אך הוא מאפשר גם הצצה למשימות המיוחדות שבוצעו שם, בעיקר בתחום המודיעיני. מבחינה זו היה ההר נכס רב חשיבות: מפסגת ההר ניתן היה לצפות לא רק אל הדרך העולה מנהר הירדן לירושלים, אלא גם להביט "מאחורי הגב" על חלק מהמערך הירדני לאורך הקו הירוק בין שתי המדינות, ובעיקר על "הקו העירוני", שחצה את העיר באותן שנים. כמה מן הכבישים המרכזיים בגדה המערבית עברו בסמוך להר, וכך ניתן היה בקלות לעקוב אחרי תנועות צבא באזור.

הווי סוער ופעילות חשאית. אתר מצוף.

הווי סוער ופעילות חשאית. אתר מצוף.

באתר גם עדויות לכך שההר שימש גם בסיס להפעלת יומינט, מודיעין אנושי. זאת באמצעות מפגשים עם מקורות ערביים, שהגישה אליהם התאפשרה בגיחות מתוך המובלעת אל ירושלים המזרחית ומקומות אחרים בגדה המערבית. סיפר על כך, בין היתר, איש המודיעין הוותיק רפי סיטון, בטקס חנוכת לוח הוקרה וזיכרון לחיילי היחידה בהר הצופים בשנת 2009. לדבריו אחד היעדים של מערך המודיעין היה איסוף מידע בכל הקשור לאבטחת השיירה הדו-שבועית שעלה להר אחת לשבועיים. זאת, לדבריו, כלקח מן הטבח שבוצע בנוסעי "שיירת הדסה" ב-13 באפריל 1948. אז נרצחו 78 יהודים, בהם גם מנהל בית החולים "הדסה" ד"ר חיים יסקי ואנשי צוות של בית החולים והאוניברסיטה העברית, בעוד הבריטים נמנעים מהגשת סיוע.

וכך מצוטט סיטון באתר: "הקמנו מערכת התראה משוכללת ומצוינת שבה מיקמנו סוכנים מהימנים ומאומנים שתפקידם היה להתריע מבעוד מועד על כל אפשרות או איזה שהוא חשש לשלום השיירה.  המערכת הזאת הייתה מצוידת במיטב הציוד החל ממכשירי קשר ועד לאמצעים עתיקים ביותר מימיו של נח כמו יוני דואר… ובדברים האלה נעשה שימוש והדברים האלה הועילו במשך הזמן".

סיטון סיפר על אירוע שהתרחש בשנת 1954."בערב לפני השיירה, האיש שלנו שהיה מצויד במכשיר אלחוט נכנס לשידור אבל בגלל צפיפות אלחוטית באזור נמנע ממנו להעביר את השידור בקוד, הוא פרץ בצורה גלויה ואמר לי, אני הייתי בצד השני…  היזהרו 'הגבוה' רוצה לכבוש את ההר, מי זה היה הגבוה? בינינו היו מילות קוד, הגבוה זה היה המח"ט הירדני שהיה אחראי לאזור.

"כעבור שעה וחצי מגיעה יונת דואר ובה פרטי פרטים על המידע הזה שם נאמר, שאלוף משנה עאטף אל מג'אלי, אחיו של הרמטכ"ל הירדני, חאבס אל מג'אלי, המח"ט הירדני האחראי על האזור, זומם לתקוף את ההר ולשחרר אותו ביזמתו האישית, ללא ידיעת המטכ"ל, ללא ידיעת אף אחד… ולשם כך הוא ערך מתקפת דגם על מקום דומה באחת הגבעות באזור נבי מוסא, וככה הוא תכנן באופן עצמאי לחלוטין לתקוף את ההר ולשחרר אותו.

"הידיעה הועברה בבהילות לפיקוד מרכז, למטכ"ל, אמ"ן ולכל מי שנוגע בדבר. כפי שאני זוכר עוד באותו לילה הקו העירוני תוגבר במספר פלוגות צנחנים מהחטיבה של אריק שרון שהתאמנה לא רחוק מהאזור, והקו העירוני תוגבר והוכנס לכוננות כדי לצפות פן תפתח הרעה למחרת שבו הייתה צריכה השיירה לעלות להר הצופים, אבל לא רק זה, ישראל פעלה גם במישור המדיני באמצעות שגרירות ישראל בלונדון הועבר המידע בעזרת הבריטים דרך שגרירות ירדן בלונדון לידיעתו האישית של המלך חוסיין. המלך חוסיין נדהם מהמידע הוא החליט ובו בלילה נתן הוראה להעביר את עאטף אל מג'אלי, עם החטיבה שלו לאזור כרכ מעאן, אזור מדברי שומם ותקע אותו שם למשך שנה, כדי שילמד פעם שנייה לא ליזום מבצעים עצמאיים".

באתר מובאים גם דברי מש"ק המודיעין עמי פרנק,  מ"'נערי המלך", כפי שכונו חיילי "מצוף", על רפי סיטון שעלה להר תחת שם בדוי. "בלילות יצאנו למפגשיו הסודיים של רפי מחוץ לגדרות ההר, כאשר אני מאבטח את רפי מאחור", סיפר פרנק. "ביום העצמאות העשירי למדינה, צפינו יחד במצעד צה"ל שנערך בירושלים בעזרת טלסקופ שהצבתי באחד החדרים בבניין מגנס, בניין הספרייה הלאומית".

להסתיר את הנשק והציוד.   אנשי או

להסתיר את הנשק והציוד. אנשי או"ם בודקים תיקים וספרים לפני הורדתם מהר הצופים, מאי 1959.

הציבור הישראלי לא שמע באותן שנים, כמובן, על מערך הסוכנים של סיטון וגם לא על הטלסקופים שעל ההר. הוא הכיר בעיקר את "השיירה הדו-שבועית להר הצופים", מונח שגור בלקסיקון התקשורתי של ישראל טרום 1967 – לצד "הקו הירוק" (קו שביתת הנשק בין ישראל לשכנותיה), "הקו העירוני" שחצה את ירושלים, "ועדת שביתת הנשק" וכן "מעבר מנדלבאום", נקודת המעבר ממערב העיר למזרחה. תושבי ירושלים גם צפו מדי שנה ביום העצמאות במגן דוד מואר שנצנץ על אחד הבניינים בהר הצופים.

בחלק מהכתבות הרבות שפורסמו על השיירות להר הצופים הוזכר "ההליך המשפיל" שקדם למעבר השיירה אחת לשבועיים דרך "מעבר מנדלבאום", שכחלק ממנו חיטטו קצינים ירדניים בציוד שהועלה להר הצופים. הירדנים גילו שוב ושוב חשדנות. חשדנות בריאה, כפי שהתברר שנים אחר כך. פעם טענו כי בכיכרות הלחם המועברים להר מוטמן נשק, ודרשו לאפשר להם לפרוס את הלחם. ישראל סירבה. אחר כך נקבע כי יהיה אלה אנשי או"ם שיבדקו את הלחם וכל יתר המטען שהועלה להר, לא קצינים ירדניים.

הפיקוח על השיירות, ועל זהותם של העולים בהן להר, אמור היה להיות בידי אנשי האו"ם, אך התברר כי אלה נעתרו לדרישה הירדנים והעבירו להם לפני יציאת השיירות את רשימות הנוסעים.  במאי 1958 סירבו הירדנים לאפשר את מעברם להר של האדונים "א' כהן" ו"א' לוי", שהוצגו כעובדי האוניברסיטה, שתפקידם היה, כביכול, לדאוג לתחזוקת המתקנים השונים שם. מן הסתם חשדו, או ידעו, כי מדובר באנשים שעיסוקם אינו מדעי אלא ביטחוני. נדרשו יומיים של דיונים קדחתניים, שבהם עוכבה יציאת השיירה, עד שהירדנים שוכנעו והניחו לשיירה, ובכלל זה לאדונים כהן ולוי, לעלות להר.

החיפושים המעבר מנדלבאום לוו תמיד במתח רב, שכן בגג הכפול של הקטן משני המשוריינים שבהם עלו "השוטרים" להר הוסלקו כלי נשק אסורים וציוד נוסף. אלה פורקו מבעוד יום ואחר כך הורכבו מחדש בהר הצופים. כך הועלו להר, בין היתר, שני ג'יפים נושאי תול"רים (תותחים ללא רתע), מקלעים כבדים וכלי נשק נוספים אשר נועדו להבטיח את ההגנה על ההר.

בז'רגון של הר הצופים כונתה העברת הנשק הבלתי לגאלי, בתוך המשוריין ובנתיבים עלומים אחרים, "שיירות קמח". המשוריינים עצמם, כולל הגג הכפול של המשוריין הקטן, חשופים עתה לעיני כל במוזיאון "בתי האוסף לתולדות צה"ל"  בתל אביב. בימי השיירה הדו-שבועית, כאשר היה מדובר בפעילות חשאית ביותר, הועמסו הנשק והציוד האחר בגג המשוריין במחנה שנלר, בתוככי "מחסן עלוב ומוזנח מאוד עם דלתות ענקיות מכוסות בפח וגג גבוה מאוד" שכונה "102", כתיאורו של אריה שניפר, חובש קרבי ביחידה, שכתב על פעילות "מצוף" באתר היחידה.

בסיס שנלר, מפקדת חטיבה 16, שכן במבנה הישן והציורי של בית יתומים גרמני שהוקם באמצעי המאה ה-19,  והוזנח מאוד במרוצת השנים. מרבית החיילים שנקלעו לשם הכירו את משרדי הקישור למילואים, המרפאה של קצין העיר וחדר המעצר ששימש את המשטרה הצבאית במבצעי "מלביש". אבל לא רק מחסן 102 היה סודי ביותר ומעטים זכו להיכנס אליו. חשאי ושמור לא פחות היה המחסן שבו הוסתרו ששה טנקי "שרמן", אשר הימצאותם בירושלים היתה בבחינת הפרה של הסכם שביתת הנשק עם ירדן. הטנקים היו חלק מ"הפלוגה הסודית" של השיריון, שיתר הטנקים שלה הוסתרו במחנה סטף בהר איתן.

טנקים חבויים ומשוריין עם גג כפול. בניין שנלר לאחר שפונה על ידי צה

טנקים חבויים ומשוריין עם גג כפול. בניין שנלר המוזנח לאחר שפונה על ידי צה"ל בסוף 2008.

בכמה מקרים, כאשר גברה המתיחות והיה חשש להתקפה על השיירה הדו-שבועית, הוכנסה לכוננות גם פלוגת הטנקים (שמפקדה, אהרן קמארה, נפטר לאחרונה). אפרים גנור, מלוחמי הפלוגה בשנותיה האחרונות, שחזר במעריב במאי האחרון את ההערכות המיוחדת בספטמבר 1965, בעקבות שורה של אירועים לאורך הקו הירוק. בתקופה זו האיום העיקרי כבר היה ארגון הפת"ח, שאנשיו פעלו משטח ירדן נגד מטרות בישראל וישראל הגיבה בפעולות נגד.

"מהפיקוד החלו לזרום התרעות על כוונה ברורה של הפת״ח לבצע פיגוע נקמה נגד השיירה ונגד כוחותינו בהר. לירושלים הגיעה כבר בבוקר אותו היום פלוגה מגדוד 890 של הצנחנים, שנערכה לכל התפתחות. לקראת צאת השיירה מ'מנדלבאום' לעבר הר הצופים, קיבלתי הוראה להוציא טנק מהביתן בשנלר ולהיות מוכן", כתב גנור. "היינו ילדים, עדיין לא חששנו ממלחמה של ממש, לכן ששנו לקרב – שמחה שהייתה מהולה בהרפתקנות נעורים. אני זוכר שנהג הטנק שאל אותי בצחוק באותן דקות של מתח: 'תגיד, באור אדום, ברמזורים של רחוב שבטי ישראל, לעצור או להמשיך לנסוע?'.

"היציאה של הטנק מהביתן הדהימה את השכנים סביב הבסיס. חיילים רבים בשנלר, שעד לאותו רגע לא ידעו על הטנקים במחנה, היו בהלם. היינו בקשר עם כוח הצנחנים שנעזר בנו במידע על עמדות הליגיון, מכשירי הקשר טרטרו ללא הפסקה ואנחנו דרוכים בטנק וממתינים לפקודה המיוחלת – 'נוע, נוע סוף'. הפקודה לא נשמעה, השיירה הגיעה להר, פרקה את החיילים, את הציוד ואת המזון, הכוח שירד מההר חזר בשלום וכולם נשמו לרווחה. החיים חזרו לשגרה".

צה"ל הכין במשך השנים שורה של תוכניות לשמירה על הר הצופים ואף לכיבוש הדרך אליו ולחיבורו לעיר העברית. אלה לא יצאו לפועל עד יוני 1967. אך גם בשנים שההר היה מנותק, פעל צה"ל כדי להבטיח את הנוכחות בהר הצופים. לא רק כדי לשמר את "המוסדות התרבותיים וההומניטריים שעל הר-הצופים" ואת רוח שירו של אביגדור המאירי, אלא גם משום שהיה זה מאחז צבאי בעל חשיבות רבה למערך המודיעיני והמבצעי של צה"ל באזור ירושלים.

מודעות פרסומת
  1. Sam Bronfeld
    28 ביוני 2015 ב- 18:36

    רפי,מרתק.המשך לכתוב.
    בידידות
    סם

    Sent from my iPad

    >

  2. 22 ביולי 2015 ב- 4:19

    רשימה נהדרת. קראתיה במתח. תודה.

  3. מאיר
    2 ביולי 2016 ב- 19:43

    כאחד מנערי המלך עד סוף 1965 הייתי יכול להוסיף דברים רבים על פעולות מודיעין אבל כנראה הן עדיין לא לפרסום וטוב שכך. הכוננות של 65 הייתה בנוייה גם על פריצה מההר לכיוון ירושלים . סיפור טוב שנגמר בכלום כי כלום לא קרה.

  4. אפרים גנור
    9 במאי 2017 ב- 9:41

    כמי ששותף לסיפור הנפלא הזה ,בימים אלה של ערב חגיגות ה-50 לאיחודה של ירושלים נעמת לי בכתיבתך,וכמו ההגדה שאותה אנו קוראים בכל ליל סדר, חשוב שנמשיך לכתוב ולספר על הימים ההם, שהיתה בהם הרבה אהבת הארץ, רוח התנדבות וכושר אילתור ראוי להערכה,

  1. No trackbacks yet.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

המולטי יקום של אלי אשד

לכאן קל להיכנס אבל קשה מאוד לצאת .

מכון גנזים ע"ש אשר ברש

הבלוג של ארכיון "גנזים" של אגודת הסופרים העבריים, בעריכת יצחק בר יוסף

A Photographers diary of the Universe

I am a cell biologist, photographer, cyclist and hiker living in Jerusalem, Israel. In this blog I will describe and mainly depict past, current and future journeys to remote, and less remote corners of our beautiful home planet.

"נתונאות"

האתר הישראלי ל-DATA JOURNALISM

ספי הנדלר

על אמנות ולא רק. מהרנסנס ועד היום

משה הרפז

המתבונן: ככל שתרבו להתבונן כך תראו יותר!

עיתונאים

בלוג על מעמד העיתונאי בישראל

The WordPress.com Blog

The latest news on WordPress.com and the WordPress community.

%d בלוגרים אהבו את זה: