כך נולד הביטוי או"ם-שמום

הביטוי "או"ם-שמום", ככינוי מזלזל לארגון האומות המאוחדות, היה למטבע לשון בישראל מאז אמצע שנות החמישים של המאה העשרים. הביטוי מיוחס לדוד בן-גוריון, שעשה בו שימוש לראשונה, ככל הידוע, בישיבת ממשלה במארס 1955, בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלתו של משה שרת.

ראש הממשלה שרת תאר ביומנו את הישיבה הסוערת שבה השמיע בן-גוריון את הביטוי, בסערת ויכוח חריף בין שני האישים. הנושא שעמד על סדר היום היה הצעתו של בן-גוריון לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים, נוכח המשך חדירות הפידאיון – מסתננים חמושים שביצעו פיגועי טרור קטלניים בשטח ישראל. ימים אחדים לפני הדיון חדרו פידאיון למושב פטיש בנגב בעיצומה של חתונה שנערכה במקום והשליכו רימונים לעבר החוגגים. בהתקפה נהרגה הצעירה ורדה פרידמן מכפר ויתקין, אשר התגייסה לסייע לקליטת עולים חדשים במושבי הנגב, ונפצעו 18 בני אדם.   

בישיבת הממשלה, שהתקיימה ב- 29 במארס 1955, ניסה בן-גוריון לשכנע את השרים "לגרש את המצרים מרצועת עזה".  שרת הזהיר מפני ההשלכות הבינלאומיות הקשות שיהיו לצעד כזה, והעריך כי כיבוש הרצועה יגרור תגובות חמורות נגד ישראל – ובהן בין היתר איסור אמריקני על העברת כספים לישראל.

בן-גוריון נשא בישיבה נאום "עז ונמרץ", כלשונו של שרת, ובין היתר הגיב על טענה שהשמיע ראש הממשלה בישיבה קודמת, כי אלמלא החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947 לא היתה מדינת ישראל קמה ב-1948.  "לא ולא", זעק בן-גוריון, "רק העזת היהודים הקימה את המדינה ולא החלטת 'או"ם-שמום,". (משה שרת, יומן אישי, ג', עמ' 874). והוסיף שרת ביומנו: "כינוי חמוד ומכובד זה חזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחר פעם במהלך נאומו".

בהצבעה שנערכה כמה ימים אחר כך, ב-3 באפריל 1955, זכה שרת ברוב גדול – תשעה שרים התנגדו להחלטה על כיבוש עזה. רק חמישה שרים תמכו בהצעת שר הביטחון בן-גוריון.

ב"ג על האו"ם וביטחונה של ישראל. מאמר ב"דבר" שבו מתח בן-גוריון ביקורת על גישתו של משה שרת ביחס לאו"ם. המאמר פורסם במארס 1954, שנה לפני הדיון שבו עשה שימוש במונח או"ם-שמום.

שבועות אחדים לאחר הדיון הסוער בממשלה הגיע לידי שרת עותק של החוברת "אגדת ימינו", אשר הוכנה בקיבוץ שדה בוקר כנוסח מעודכן להגדה של פסח. לאחר שעיין בטקסט שיגר מכתב קצר לבן-גוריון:

"לב"ג שלום, קראתי ב'אגדת ימינו' שחודשה לסדר תשט"ו בשדה בוקר: "ותאמר העצרת לבווין: לך לך מארץ זו, כי צעקו בני ישראל, ותקם מדינת היהודים". אני סבור כי הפסוק המחושב והתמציתי הזה הוא הקובע את האמת ההיסטורית ולא הדיבורים שאתה מפלט בעידנא דריתחא על 'אום שמום'.

"אני בטוח כי אלמלא החלטת העצרת ב-1947, לא היתה מדינת ישראל קמה ב-1948. אין זאת אומרת כי לא היתה קמה בכלל, או אפילו כי לא היתה קמה בדורנו, אבל אפשרויות אחרות שהיו טמונות בתעלומות העתיד באותם הימים אינן צריכות לטשטש ולהעלים מעינינו את הזיקה הישירה והבלתי אמצעית שבין הכרזת נובמבר 1947 בניו-יורק, והכרזת מאי 1948 בתל אביב.

שלך, משה".

***

הביטוי  "או"ם-שמום" שב ועלה מאז פעמים רבות, בעיקר בעת שהאו"ם קיבל החלטות אנטי-ישראליות, בכוח הרוב של מדינות הגוש המזרחי ומדינות ערב. הביטוי שיקף את התפישה שישראל איננה צריכה להתייחס לעמדותיו של האו"ם, כאשר מדובר בדאגה לאינטרסים החיוניים שלה.

ב- 1966 אמרה גולדה מאיר: "מעולם לא אמרתי או"ם-שמום. תמיד אמרתי, ואני אומרת זאת גם עכשיו: לביטחונה של ישראל אחראית מדינה אחת בלבד – מדינת ישראל" (מעריב, 14.12.66).

ביולי 1997, כאשר התקבלה באו"ם החלטת גינוי לישראל על הקמת השכונה החדשה בהר-חומה בדרום ירושלים, הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו: "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות, אז הוא באמת שמום".

שנה אחר כך זכה הביטוי לחשיפה בינלאומית רחבה בעת ביקורו בישראל של מזכ"ל האו"ם קופי אנאן. בנאום שנשא אנאן במליאת הכנסת במארס  1998 ציטט את האמירה "או"ם-שמום"  וציין כי ישראלים עושים מפעם לפעם שימוש בביטוי זה, והזהיר מפני דה-לגיטימציה של הארגון הבינלאומי. "בלי האו"ם", אמר מזכ"ל הארגון בצירוף של אנגלית ועברית, "לא יהיה לנו כלום". 

***

בן-גוריון העניק לשיח הציבורי בישראל את "או"ם-שמום" אך תהיה זו טעות לייחס לו גישה המתעלמת לחלוטין מן הצורך של ישראל להתחשב בדעת הקהל הבינלאומית. באותה שנה עצמה, 1955, גם כתב, ערב הבחירות לכנסת: "יש לשקול בכל פעם אם הצעד [הצבאי, ר"מ] שנעשה בניגוד למקובל בעולם הוא חיוני וכדאי להתגרות עם דעת הקהל – או לא".  עוד על יחסו של ב"ג לדעת הקהל בעולם – ברשומה "ב"ג: שלום – למעננו ולמען מעמדנו בעולם".

—————————–

הטקסט מבוסס ברובו על הערך "או"ם שמום"

בספר "לא יעלה על הדעת", הוצאת הד ארצי, 1998, עמ' 7.