המפיק הנשכח של הכרזת העצמאות

הזיכרון נוטה להותיר כמה מגיבורי ההיסטוריה בשולי הדרך, הרחק מאור הזרקורים. בדרך כלל השכחה הזו איננה יד המקרה. תורמים לכך כותבי ההיסטוריה, במיוחד אם מדובר באירועים שהם עצמם נטלו בהם חלק. כך גם באשר לטקס הכרזת העצמאות של מדינת ישראל בה' באייר תש"ח.

הטקס, כמו גם ההכנות לקראתו, תועדו בספרו של זאב שרף "שלושה ימים" העוסק במה שהתרחש בג', ד', ו-ה' באייר תש"ח. שרף היה מזכיר מנהלת העם, ועם הקמת המדינה מונה למזכיר הממשלה. בספר, שהופיע בשנת 1959, מיעט שרף להעניק קרדיט לאנשים שהיו מעורבים באירוע. מזכירתו, דורית רוזן, נזכרת בספר פעמיים. פעם אחת כותב שרף כי לאחר שהושלם ניסוח הכרזת העצמאות החליטה רוזן "שיש להלביש תעודה נעלה זו לבוש חגיגי כלשהו, והיא אצה אל חנות למכשירי כתיבה וקנתה נייר בצבע תכלת כמעטפה להכרזה, עליה נכתב 'הכרזת מועצת העם, ה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948'."

רגע החתימהעל הכרזת העצמאות. מתוך חוברת שפרסם יצחק ריבקינד

רוזן גם פנתה, על פי שרף, להנהלת בנק אפ"ק – לימים בנק לאומי לישראל – וביקשה לשמור את החומר הקשור להכרזה בכספת שבמרתף הבנק. הסיבה, לדבריו: "לא יכולנו לשער עצמתה של הפצצה מצרית או אחרת שעתידה לבוא בשבת, ורצינו לשמור את תעודת ההכרזה ושאר החומר שלא יושמדו חלילה בהפצצה. הבנק עשה את כל הסדרים האפשריים כדי לאפשר גישה לכספת בשעות המאוחרות של ערב שבת".

לכבס את הדגלים

אבל שרף ורוזן לא היו היחידים שהיו מעורבים בהכנת הטקס. בספרו של שרף לא מוזכר כלל הגרפיקאי אוטה ואליש, שנקרא לעצב את אולם המוזיאון שבו נחתמה המגילה. העיתונאי הוותיק פנחס יורמן, שכתב פעמים אחדות על הטקס,  תיאר את הפתעתו של ואליש, שזה עתה סיים לעצב את הסדרה הראשונה של בולי המדינה ("דואר עברי"), כאשר התבקש להכין את אולם המוזיאון לטקס בתוך 24 שעות. הוא נחפז אל מחסני "המשביר המרכזי" רחוב סלמה ורכש שם עץ ובד, והשיג תמונה גדולה של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל מקרן היסוד, כתב יורמן בספרו "32 דקות ראשונות" (הוצאת מסדה, 1978). את הדגלים שנועדו לטקס מסר ואליש לכביסה מהירה כדי שיהיו ראויים למעמד ההיסטורי, ומבית המסחר "שטמפף" שאל שטיח מהודר שיונח על הרצפה. התיעוד המפורט של יורמן נכלל גם בספר שפרסם ב-1999 מרכז ההסברה. 

לא במכנסים קצרים. ההזמנה לטקס הכרזת העצמאות.
מתוך הספר: ההכרזה על הקמת מדינת ישראל, מרכז ההסברה, 1999.

הייתה עוד דמות שחשה כי נדחקה לשוליים בכל הקשור להכנת הטקס ולארגונו – איש קרן היסוד ד"ר אברהם דוב ריבקינד, שהיה מוכר בכינויו אד"ר. ריבקינד מופיע אמנם באזכור חטוף בספרו של שרף כמי שהוטלה עליו האחריות להזמנות לטקס, אבל על פי תצלומי האירוע היה לו תפקיד מרכזי יותר. 

ריבקינד נפגע מיחסו של שרף, ועוד יותר מכך זעם על כך אחיו יצחק. "קראתי הרבה זיכרונות ורשימות על הכרזת המדינה", כתב האח. "לא מעטים הם המתקשטים בנוצות זרים, משתדלים להשאיר את אחי באלמוניותו הראשונה, ומעלימים ומטשטשים את חלקו".  דמותו נראית אמנם בתצלומים שהופיעו בעיתונים באותם ימים, אך ללא אזכור שמו, עובדה שיצחק ריבקינד מייחס ל "צרות עין, קנאה ומזימה". 

הדברים הללו נכללו במאמר שפרסם יצחק ריבקינד בעיתון העברי "הדואר" (שראה אור בניו יורק משנת 1921 ועד 2005) ואחר כך בחוברת קטנה שהוציא כדי לתעד את פועלו של אחיו באותו יום שבו נולדה המדינה. עיקר כעסו מופנה אל שרף, שהזכיר את ריבקינד בספרו רק בהקשר של ההזמנות, "ואילו אין אותו האיש מזכיר אף הדיבור אחד שאד"ר היה המארגן הראשי של הטקס ומעמד ההכרזה, והוא, שרף עצמו, הזמינו לכך מטעם הממשלה!".

ריבקינד, יליד לודז', שלמד בסורבון והיה פעיל ציוני, עבד בקרן היסוד ועסק באותם ימים בניהול "המלווה הלאומי", מבצע נרחב לגיוס תרומות למימון הצטיידותו של הצבא שיוקם עם הכרזת המדינה. עשר שנים אחרי הטקס, בשנת העשור, תיאר ד"ר ריבקינד את השתלשלות האירועים במסיבה שנערכה במועדון רוטרי ברמת גן. "נתבקשתי באופן דחוף על ידי מר זאב שרף, מזכיר הממשלה לעתיד, שפעל בשליחות ראש מנהלת העם, הוא ראש הממשלה המיועד מר דוד בן-גוריון, לארגן את המושב של הכרזת העצמאות תוך עשרים וארבע שעות," סיפר ריבקינד.

יד חופשית, בלי התערבות

את המשימה היה עליו לבצע לדבריו במהירות, בקפדנות, ותוך שמירה על סודיות. "על הארגון, המקום, הצורה, המוזמנים ושאר הפרטים תחליט אתה", אמר לו לדבריו שרף. ריבקינד, על פי עדותו, הרהר כמה רגעים וענה כי הוא מוכן לקבל עליו את המבצע , אך בתנאי אחד: שתינתן לו יד חופשית "ללא כל אינטרוונציה [התערבות] של יחידים ומוסדות, "כי הלא ידועה צרת הפלגנות אצלנו: במקום שישנם שני יהודים ישנן כידוע שלוש דעות לפחות". אחת המשימות הראשונות היתה הדפסת ההזמנות לטקס. אלה הוכנו סמוך לחשיכה, אולם ברגע האחרון  הוחלט שלא להפיץ אותן בלילה מאחר והדבר יעורר חשד ועלול להפר את הסודיות.

"מעשה שטן", סיפר ריבקינד, אין מנוס מדליפה. באותו לילה ממש הופיע בביתו העיתונאי הידוע [יוסף] הפטמן, שגונב אליו דבר, וביקש פרטים והבטיח כמובן לשמור הכול בסודי סודות. הפטמן, עורך "הבוקר" לא היה היחיד שידע, וריבקינד דיבר בשבחו ובשבח העורכים האחרים ששמרו על הסוד.

לא פשוט היה לדבריו לאתר מקום לטקס. תחילה חשב ריבקינד על אתרים אחרים, בהם בניין "הבימה". אולם בסופו של דבר הוחלט לקיים את הטקס במוזיאון תל-אביב בשדרות רוטשילד. "קודם כל המקום המצומצם, והרי הנימוק המשכנע לצמצום מספר המשתתפים, דבר שיקל את המלאכה כי היה זה מרוץ נגד הזמן", הסביר.

ריבקינד ידע כי יהיו רבים שלעולם לא יסלחו לו על כך שלא זכו להזמנה. הוזמנו על כן רק ראשי ארגונים ומוסדות. המשורר יעקב פיכמן שהוזמן אמר "הרי ישנם סופרים גדולים ממני, כמו יעקב כהן, אורי צבי גרינברג ושמעוני, ומדוע לא הוזמנו?" תשובת ריבקינד היתה: "לא הזמנתי את יעקב פיכמן המשורר, אלא את יעקב פיכמן יושב ראש אגודת הסופרים".

חתימות על מגילה ריקה. מתוך החוברת שפרסם יצחק ריבקינד

יורמן כתב בספרו כי "את התפקיד כפוי התודה של טיפול במשלוח ההזמנות לטקס מסר שרף לד"ר אריה ריבקינד, ממזכירות הוועד הארצי של קרן היסוד. למשרדיו בסמטת בית השואבה הופנו מאותה עת כל הפונים, רובם מרעישים עולמות ממש – בעניין ההזמנות למעמד ההיסטורי". בין ואליש לריבקינד, כתב יורמן, "התלקח דו קרב מילולי קצר, אך חריף, בו נשזר פעמים רבות הביטוי הפסקני 'אי אפשר'". ואליש התעקש שאי אפשר לדחוס לאולם הצר כל כך הרבה מוזמנים, ואילו ריבקינד טען שאי אפשר לדלל כל כך את רשימת המוזמנים.

עוד בעיה, וכמעט ללא פתרון, היתה כתיבת מגילת העצמאות על קלף. לרגל הוויכוח בין הדתיים והחילוניים על שתי המילים "צור ישראל", שנמשך כמעט עד הרגע האחרון, הלכו לדברי ריבקינד לאיבוד שעות יקרות. "סופר סת"ם מבני ברק טען כי בשום אופן לא יספיק לכתוב את המגילה, מאחר ורבים בה היוד"ין וההא"אין, ועליו ליטל את ידיו לפני כל יו"ד וה"א (האותיות הקדושות של שם אלקים) ובמרוץ זה נגד הזמן ידו של סופר הסת"ם על התחתונה", סיפר ריבקינד.

"אולם חיפשתי מוצא, וברגע האחרון נמצא: החלטתי לקפל את המגילה ולהשאיר רק את קצה פתוח,  לא היתה לי ברירה אלא להחתים את כל חברי מועצת המדינה (חברי הכנסת לעתיד) על קלף ריק – בלנקו. ליצני הדור שנכחו באותה מסיבה העירו כי עתה הם מבינים מהו המעיין שממנו שאב שר האוצר שלנו את המונח 'ללא כיסוי'.

הנער שנלכד בשירותים וההמנון שלא נוגן בזמן

"עוד בעיה חמורה היה עלי לפתור: רציתי  כמובן לשוות חגיגיות לרגע היסטורי  גדול זה, והזמנתי את התזמורת הפילהרמונית לנגן את התקווה בפתיחת הטקס (גם זה לא היה מהדברים הקלים) הושבתי אותם בגלריה למעלה", סיפר ריבקינד. הבעיה היתה כיצד לתת להם את האות להתחלת הנגינה. נקבע כי מיד לאחר שבן-גוריון יקיש שלוש פעמים בפטישו, ילחץ נער שהוצב בקומת האולם על כפתור שידליק נורה אדומה מול מנצח התזמורת – וההמנון ינוגן.

סיפר ריבקינד: "וכאן אירעה התקלה: הנער שהעמדתי למטרה זו [לחיצת הכפתור] נדחק על ידי הקהל הצפוף לתוך, במחילה מכבודתכם, בית הכבוד הסמוך [השירותים]. הדלת נסגרה, הקהל נשען עליה והוא לא יכול היה משום פנים לצאת… נשמעו שלוש נקישות, ואחריהם דממה… ראש הממשלה הסתכל בתדהמה לעברי, ואז משהבנתי שאירעה תקלה עשיתי לעברו תנועת ידיים שאינה משתמעת לשתי פנים, כי הדבר המיוחל, נגינת התקווה לא יבוא. אך מיד התאושש ופתח בטקסט. ההמנון נוגן אחר כך בסוף הטקס, לכך דאגתי כבר.

להנציח את חלקו של אד"ר. החוברת שפרסם האח, יצחק ריבקינד

"רציתי לשוות לטקס חגיגיות והוד ההולמים את השעה הגדולה. משום כך הוזמנו הנוכחים לבוא בבגדי חג כהים. ואף על פי כן נמצא אחד מחברי מועצת העם שבא במכנסיים קצרים (אגב, אותו חבר רצה לחתום בעמידה ובחיפזון!) אמרתי לחברים: לא בכל יום חותמים על מגילת עצמאות. זהו באמת מאורע גדול לאחר אלפיים שנה ויש להתייחס בכבוד להוד מעלתה ההיסטוריה היהודית. "

רציתי כי כל חבר מועצה יחתום בישיבה ולא בעמידה. אולם לא היה היכן לשים כיסא כי כל המקומות סביב השולחן היו תפוסים. חיפשתי פתרון ומצאתי 'קורבן'  נגשתי למר שפירא, שר והפנים והדתות לעתיד, ובקשתיו לזוז אחורה כדי לפנות מקום לחותמים. ועד היום הנני אסיר תודה לו על כי מילא את משאלתי".

ריבקינד סיפר עוד כי התעקש על כך שכל החותמים יעשו זאת בעט אחד, ולא בעטים השונים שכל אחד נשא בכיסו.

 "עם סיום הטקס פנה אלי מר שרף ואמר נרגש: הכול כשורה, והציע לי להיות שר הטקס הראשון במדינת ישראל", סיפר ריבקינד. "הודיתי לו על הכבוד ואמרתי לו: לקחתי עלי את המשימה הכבודה כאחד מן העם, שרצה כי יהיה לו חלק במעמד ההיסטורי הגדול. אינני מן האנשיםהמסוגלים ללבוש צילינדר יום יום, ועל כן רב לי במעשה חד פעמי זה, שלא אשכח אותו כל ימי חיי".

זמן קצר אחר הוטלה עליו משימה אחרת: להקים את חברת התעופה הלאומית "אל על". שר התחבורה הראשון דוד רמז מינה אותו להיות העובד הראשון בחברה, שפעלה תחילה מדירה שכורה בשדרות רוטשילד. לימים היה מבכירי החברה כסמנכ"ל וראש האגף המסחרי.

בראשית שנות החמישים הוזכר שמו בעיתונים, לאחר התרסקות מטוס מטען "סקיימאסטר" של אל על, סמוך לציריך. ריבקינד, שהיה באותה טיסה, ניצל: למזלו ירד מהמטוס בחניית הביניים ברומא, בטרם המשיך המטוס לציריך. בהתרסקות נהרגו שישה אנשי הצוות ואחד נפצע. ריבקינד נפטר ממחלה בשנת 1960, בגיל 53. לאחר מותו הוציא אחיו לאור את החוברת שנועדה להבטיח כי חלקו של אברהם ריבקינד בטקס הכרזת העצמאות לא ימחק מהזיכרון ומדברי הימים. 

ועוד זווית: חנה בבלי ונגינת התזמורת הפילהרמונית

(עדכון 10.5.2014) עפר בבלי כתב לי בעקבות הרשומה, והציג את התיאור שעבר במשפחתו באשר לנגינת התזמורת הפילהרמונית בטקס הכרזת המדינה:
"הסיפור כמו שאני מכיר אותו מפיה של סבתי, חנה בבלי ז"ל: סבי, יצחק בבלי ז"ל, היה אחד מאלה שזכו לקבל הזמנה לטקס הכרזת העצמאות. מפאת חוסר מקום באולם במוזיאון תל אביב, נקבע כי ההזמנות תהיינה אישיות – ללא בני זוג. רעייתו (סבתי) חנה בבלי ז"ל, התאכזבה מאוד לשמוע כי לא תוכל להגיע לטקס החשוב. באותה עת היא שימשה מזכירת כבוד של התזמורת הפילהרמונית, וכך צמח בראשה רעיון.

היא התקשרה אל דוד בן-גוריון ואמרה לו כי ידוע לה על הטקס המתוכנן. היא שאלה את בן-גוריון האם תכנית הטקס כוללת גם את השמעת ההמנון. בן-גוריון השיב כי אין מקום באולם הצר ממילא, להכיל את התזמורת. אז הציעה לו חנה בבלי להציב את התזמורת בקומה השניה, מעל האולם בו יתקיים הטקס. בן-גוריון היה טרוד מדי בהכנות לפלישת צבאות ערב ולא התפנה לעסוק בכך, והוא לא שלל – או אישר – את הרעיון של חנה בבלי.

טלפון לבן-גוריון, מוסיקה, נימוסים והליכות. מודעה ב"דבר", ינואר 1970

וכך היה. חנה בבלי דאגה להביא את התזמורת הפילהרמונית למוזיאון תל אביב ומיקמה אותה בקומה השניה עוד בטרם הגיעו המוזמנים לטקס. היא עצמה עמדה בתחתית המדרגות וצפתה בטקס בעוד בעלה יצחק יושב באולם יחד עם שאר המוזמנים. בן-גוריון סיים להקריא את הכרזת העצמאות. אז ניתן האות למנצח התזמורת, והם החלו לנגן את ההמנון. לא ברור מי סימן לתזמורת להתחיל לנגן. חנה בבלי סיפרה לי בעצמה שהיא זו שעלתה לקומה השניה ונתנה את האות, אך יתכן כי התזמורת קיבלה אות נוסף מאדם אחר. בכל מקרה, הקהל ההמום באולם, אשר לא ציפה לשמוע את התזמורת, לפתע שמע את צלילי "התקווה" בוקעים דרך המדרגות והחלונות".

בבלי היתה במשך שנים רבות המומחית מספר 1 בישראל לנימוסים והליכות. בעלה, יצחק, שזכה לקבל הזמנה לטקס, היה מהנדס תעשייתי שכיהן ב-1948 כיועץ כלכלי לממשלת המעבר, ומאוחר יותר אחראי על המלאי ומילא תפקיד מרכזי במשטר הצנע, שהחל ב-1949, תחת השר דב יוסף. ב-1955 מונה לציר ישראל בדרום אפריקה (באותה תקופה שגרירי ישראל בחו"ל נשאו דרגת ציר) ועמד בראש הנציגות הדיפלומטית הישראלית שם עד 1959.