פלייבוי, אשת הנשיא וחיילי צה"ל
ידיעה קטנה הופיעה בעמוד האחרון של "מעריב" ב-19 בדצמבר 1973, בדיוק היום לפני 40 שנה. דווח בה כי רעיית נשיא המדינה, הגברת נינה קציר, בסיועו של שגריר ארצות הברית בישראל, קנת קינטינג, הצליחה להשיג מתנה מיוחדת לחיילי צה"ל, בסדיר ובמילואים: 3,000 עותקים של הירחון האמריקאי "פלייבוי". את הידיעה הביאה כתבת "מעריב" אינגה דויטשקרון.
לא מעט חיילים היו שותפים לדעתה של גב' קציר, כי מדובר ב"חומר בידורי טוב". בידור היה מצרך נדיר באותם ימי חורף קשים, פחות מחודשיים לאחר הפסקת האיש שהביאה לסיומה את מלחמת יום הכיפורים. הצבא, מרביתו אנשי מילואים שניתקו מבתיהם ביום הכיפורים, היה פרוס מ"אפריקה" – השטח שנכבש ממערב לתעלת סואץ לאחר הצליחה – ועד למובלעת שנכבשה על ידי צה"ל בשטח הסורי, מזרחית לרמת הגולן. "פלייבוי" לא היה משנה את המציאות המרה של אותו חורף קר וקודר, אבל אולי היה מעלה מעט את המוראל.
על הכל רבץ צילה של המלחמה: ההפתעה, המחדל, השכול, הפצועים, השבויים. ההלם טרם פג, וכבר פנתה העיתונות להקדיש עמודים רבים לשני אירועים שהתרחשו בסוף דצמבר: האחד, ועידת ז'נבה שעמדה להיפתח בעוד ימים אחדים. הועדיה הבינלאומית כונסה כחלק מהמאמץ האמריקאי להשיג הסדר כלשהו בין ישראל לשכנותיה בעקבות המלחמה. והשני, מעשי וקרוב הרבה יותר – הבחירות לכנסת השמינית. אזרחי ישראל היו אמורים ללכת לקלפי ב-30 באוקטובר, אבל בשל המלחמה נדחו הבחירות ליום האחרון בשנה, 31 בדצמבר 1973. דפי העיתונים היו מלאים במודעות של מפלגות ובידיעות על המהלכים הפוליטיים האחרונים לפני ההליכה לקלפי.
"פרשת פלייבוי" שימשה מפלט לרגע מן העניינים הכבדים שעל סדר היום. גם עבור פוליטיקאים ועיתונאים. סגן שר החינוך, ח"כ זבולון המר מהמפד"ל גינה בתקיפות את הכוונה לפזר את העלמות החשופות של "פלייבוי" במוצבי צה"ל. כמוהו גם פוליטיקאים נוספים.
משה שמיר, הסופר והפובליציסט, שכתב באותם ימים ב"מעריב", מיהר גם הוא להפנות את חיציו נגד רעיית הנשיא ויוזמתה. "מה שמותר לבחור מהשק"ם, המחלק תצלומי עירום יחד עם הוואפלים – אסור לאשת הנשיא. פשוט מאוד וחד וחלק", הצליף בה שמיר. "בשביל מה דרוש לנו בכלל נשיא – אם לא בשביל שיבטא את המאמץ הלאומי הקולקטיבי ואת המופת האישי של הרצון המתמיד להתעלות, לחיות בספרה של נקיון דעת, ברירת הטוב וטיפוח היפה והתרבותי?"
ב"דבר" זיהה חיים איזק באירוניה את "רוח הנעורים האמיתית" שבאה לשכון בבית הנשיא. "רחל ינאית-בן צבי [רעיית הנשיא השני] ורחל שזר [רעיית הנשיא השלישי], היו מסוגלות, לכל היותר, ליזום משלחים מרוכזים של 'דבר הפועלת'… הדרך הארוכה שעשינו מאותו עידן פוריטני של שיירי העלייה השניה עד 'פלייבוי', אינה פחות דרמטית מן המעבר מה'פרימוס' של תקופת הפלמ"ח ועד למטוס ללא טייס של ימינו. על כך, על הגשמת מהפכה זו בלי מורא ובלי צניעות מזויפת – תבורכי מנשים גב' רעיית-הנשיא". בהמשך הטקסט איזק מציע לשקול קביעת קריטריונים אחידים ששייסיעו לחלק 3,000 גיליונות לחיילי צה"ל שמספרם היה גדול בהרבה. אולי לפני משך השירות בקו, אולי גודל המשפחה, ההכנסה נטו וכו'. מתחת לטקטסט ההומוריסטי ניכר היטב שאיזק, כמו רבים מבני דורו, לא התלהב מהצעתה של קציר.
נחזור ל"מעריב", שם ימים אחדים אחר כל הופיעה שורה של מכתבים למערכת. כמעט כל הכותבים הביעו זעזוע ובושה מהרעיון. הנה לקט חלקי מן המכתבים הרבים שפורסמו נגד חלוקת "פלייבוי".
רק קורא נלהב אחד, משה גבאי, הביע שמחה, ושיבח את הגברת קציר.
לגבאי ולחבריו נכונה אכזבה. השפנפנות של יו הפנר על עמודי הכרומו של "פלייבוי" לא הגיעו ארצה, לפחות לא במשלוח רשמי.
שבוע אחרי פרסום הידיעה הראשונה, ואחרי שגם בצמרת צה"ל נשמעה אי נוחות מהפצת "פלייבוי", החליטה רעיית הנשיא לבטל את היוזמה. היא רצתה להעניק מתנה לחיילים, אבל נוכח הביקורת הבינה שאולי באמת היתה זו חריגה מהמקובל לרעיית נשיא בכלל, ובאותה תקופה בפרט. ובעצם, גם כיום היתה קמה סערה גדולה אולי יותר, הן מצד הדתיים והן מצד ארגוני הנשים.
הפוליטיקאים ויתר המבקרים אולי נרגעו.
אבל החיילים, לפחות חלקם, קיטרו – ואפילו שיגרו מאמה פומבית. לא היה אז פייסבוק, ואת אכזבתם מכך הביעו חיילים במכתב למערכת.
בלונדון, כך דווח בחודש ינואר 1974, עדיין המתינו במחסני הסניף האירופי של הירחון 3,000 גיליונות – כאלה שלא נמכרו בחודשים הקודמים – להוראת המשלוח לישראל.
החיילים, אגב, ידעו להסתדר גם ללא המשלוח המסודר בחסות ממלכתית של בית הנשיא. כאשר יצאה עדית זרטל לבקר במוצבים הקדמיים של צה"ל בגבול הסורי באותו חורף, הנה מה שמצאה באחד המקומות.
ולא רק בקו החזית הצבאי. גם ביישוב בבקעת הירדן, שבאותם ימים נחשב כפסגת החלוציות גם בעיני אנשי מפלגת העבודה, "פלייבוי" היה נוכח. מתוך כתבה של נחום פונדק.
הפרשה לא ארכה אלא ימים ספורים, אבל היא שבה להדהד מפעם לפעם גם אחר כך. בשנים הבאות הוזכרה היוזמה של קציר מפעם לפעם, בעיקר בכתבות תזכורת על סקנדלים שהיו קשורים בנשות נשיאים וראשי ממשלה. נינה קציר עצמה, בכמה ראיונות שנערכו עימה, העדיפה שלא לדבר על הפרשה.