ב"ג ושרון: על שקרים וטילים גרעיניים

ביום שני, 24 בנובמבר 1958, הגיע אלוף משנה אריק שרון ללשכתו של ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון. זו היתה השיחה שבה שאל אותו בן-גוריון "אם נגמל מאמירת לא אמת". ציטוט שליווה כצל את הקריירה של שרון במשך שנים ארוכות.

אבל לפני החלק האישי בשיחה הנה דברים שעסקו בעניין אחר. הגרעין. וכך כתב בן-גוריון ביומנו באותו יום:
"הזמנתי הבוקר את אריק שחזר מלימודיו באנגליה לשיחה. שהה באנגליה כשלושה עשר חודש [בבית ספר לפיקוד ומטה] ומרוצה מלימודיו. החדש שלמד זוהי מלחמה טקטית בראשים גרעיניים בטווח קצר ובטווח יותר ארוך. קרא את לידל-הארט וגם שוחח אתו וגם קרא את קיסינג'ר. ונראה שיש 'יישום' ללימוד זה גם בארץ, אם כי אין לנו ראשים גרעיניים. נראה שמלחמות, אפילו אם יהיו, אפילו אם המעצמות הגדולות יהיו מעורבות בהן, לא יתנהלו בפצצות אטומיות, כי שני הצדדים יפחדו מהשמדה".

"יש בו תכונות שליליות וגם סגולות מבורכות". שרון ובן-גוריון על שפת תעלת סואץ. ינואר 1971. (צילום: דוד רובינגר / לע"מ)

"אמנם באנגליה מלמדים לפנות כל עיר שיש בה 15,000 תושבים ומעלה (לאן יפנו אותם?) חשובים תכסיסי מלחמה אלה גם בשבילנו לו נקלע למלחמה עם ערבים גם אם תתערב מעצמה זרה. חשוב לדעת לעמוד כמה שעות עד שתבוא עזרה".

על פי הרישום לא עסקו השניים באופציה הגרעינית הצבאית, וגם לא במיזם הכמוס שהחל מתפתח בקרבת דימונה.

הם דיברו גם על השכלתו הצבאית של שרון. "הוא [שרון] קרא עכשיו את תוקידידס [ההיסטוריון היווני שתיעד את המלחמה בין אתונה לספרטה]. כשאמרתי לו לפני כמה זמן לקרוא ספר זה – לא שם לב לדבר. עכשיו למד הרבה בקריאה זו, ועליו לקרוא עוד פעם. קרא גם ספרי גנרלים גרמנים". שרון גם סיפר לו על דאגתו מעתיד הקשרים  של היהודים שפגש בבריטניה עם ישראל. "היהודים באנגליה לא מתקבלים בקלובים [מועדונים] או בשדות גולף אנגלים, ועליהם להימצא בתוך מוסדות יהודיים, אבל מבלי זיקה אישית כלשהי עם ישראל. הוא חושש לעתידם", כתב בן-גוריון.

ואז הגיע החלק האישי בשיחה. שרון סיפר כי הרמטכ"ל חיים לסקוב (חיים, ברישומיו של בן גוריון) "דיבר איתו אתמול קשות". הוא אמנם העניק לו "כוכב שלישי" [דרגת אלוף משנה] ומינה אותו כעוזרו של ראש מחלקת ההדרכה (מה"ד) האלוף יוסף גבע. "חיים אמר לו בחריפות שמעכשיו לא יהיו לו קשרים עם שר הביטחון". זו עדות ברורה לחוסר שביעות הרצון ששררה בפיקוד הבכיר בצה"ל מן הערוץ הישיר שהיה לשרון עם בן-גוריון. יתר על כן, הוא סיפר שלסקוב זעם גם על כך ששרון התערב בוויכוח שהתנהל על הקמת אוגדה בצה"ל, ואף כתב על כך מכתב לפרס, שהיה אז מנכ"ל משרד הביטחון.

בן-גוריון הציג לאריק שתי שאלות. הראשונה היתה האם נגמל מאמירת אי אמת. תשובת שרון: "הודה שהיה כמה פעמים אומר לי לא אמת, אבל נגמל מתכונה זו." מן הדברים ברור שאין מדובר רק באמירת אי אמת לקצינים בצבא – אלא גם לבן-גוריון עצמו.

השאלה השנייה היתה איזה תפקיד שבור שרון שהוא מתאים לו. אריק השיב שהוא סבור שיצליח לפיקוד. ככל הנראה לקידום לאלוף פיקוד. באותן שנים לא היתה בצה"ל דרגת הביניים של תת-אלוף בין אלוף לאלוף משנה, והיו מקרים שקצין בדרגת אל"מ מונה למפקד פיקוד. אבל ב"ג לא התכוון להתעמת עם הרמטכ"ל ולכן סיים את השיחה באמירה הזו: "אמרתי לו שיקבל התפקיד שניתן לו – ואל ידאג עכשיו לעתיד".

קידום לשרון או הרחקה. רשיום שיחה בין הרמטכ"ל לבן-גוריון ביוני 1963, סמוך לפרישת ב"ג מתפקידו.

באפריל 1959 דיווח מזכירו הצבאי של בן-גוריון, אלוף משנה חיים בן-דוד – חב"ד – כי לדברי הרמטכ"ל "אריק מתפאר בפני חבריו שלא אכפת לו מה עושים במטה [במטכ"ל] כי יש לו גישה ישירה אלי". אבל כאשר בא אליו ב-26.4.1959 הם לא עסקו בסוגיה זו אלא במחשבותיו של שרון על מצב הצבא ומשימותיו בעתיד. "המשמעת בצה"ל לקויה, ואריק הודה שאף הוא בין החוטאים, אבל לימודיו באנגליה העמידו אותו על משגהו. חוסר המשמעת הוא בכל הדרגות ויש לאחוז באמצעים נמרצים לחזקה".

שרון טען כי צה"ל מבזבז זמן וכסף על אימון חיילים המילואים, ולדעתו יש להשקיע את המאמץ באימון המפקדים. "המפקד קובע", אמר שרון, "המילואים אפשר יהיה לאמן אותם ימים אחדים לפני קרב, תמיד נדע שבועות אחדים לפני מלחמה שהיא הולכת ובאה". לצד התחזית האופטימית על מידע מוקדם לפני מלחמה העריך שרון כי "מלחמתנו תמשך רק שני ימים, כי האו"ם לא יתן לנו יותר זמן. ועלינו להביא בזמן קצר לידי הכרעה. זה אפשר על ידי כוחות מחץ מוגברים: חיל האוויר, צנחנים ושריון. לא נגד שריון האויב. כי זה עולה עלינו בכמותו, ונגדו יעמוד חיל האוויר שלנו, אלא לכבוש מחיר של דמשק או יעד אחר דומה לו". בשיחה גם אמר שרון כי "חיל הים לא דרוש, פרט לצוללות ושייטת 13. זה עולה תשעה מיליונים – מוטב להשקיע כסף זה בחיל האוויר".  

"הוא יגיש לי את רעיונותיו בכתב כעבור יומיים", סיכם ב"ג את השיחה. על דמות שרון אמר כי "הזכירה לי את דמותו של ויינגייט".

חודש אחר כך שוחח ב"ג עם הרמטכ"ל על שרון. "יש בו תכונות שליליות וגם סגולות מבורכות", אמר ללסקוב. "הייתי רוצה שיינתן לו לחזור למוטב, כי הוא חייל חשוב". את ההחלטה על שיבוצו של שרון הותיר לרמטכ"ל, אבל ביקש שידווח לו מה יחסו של שרון למינוי שיקבל "וגם אם הוא מבטיח להתנהג כהוגן ולקבל על עצמו דין הצבא". לא חלף חודש, ושוב בא אליו אריק. על השיחה ביוני 1959 כתב ב"ג: "הוא הגיש לי תלונה מבוססת על היחס אליו מצד הרמטכ"ל. טענותיו במקצת נכונות. יש בו משהו מויינגייט – חוץ לאופיו המוסרי של וינגייט".

הצבא שלנו קטן, אמר ב"ג לשרון. "כל דבר קטן וגדול ידוע לכל איש. יש רכילות. אם קצין יורשה להפר משמעת – מפני סגולותיו החיוביות – יראו בכך פרוטקציה". ב"ג המליץ לו לקבל את החלטת הרמטכ"ל ולהתמנות לתפקיד אחר בפיקוד ההדרכה. אריק, שקיווה כנראה שב"ג יורה ללסקוב לקדם אותו לתפקיד בכיר, היה מאוכזב מאוד. כלשונו של בן-גוריון "אריק קיבל דברים אלה כמהלומה קשה, וכמעט שבכה".

ההערכה המקצועית של בן-גוריון לשרון עולה גם מתרשים שיחה בינואר 1960, שנערכה ביוזמת בן-גוריון. "העיר הערות חשובות על דרכי הנהלת מלחמה. בחור חוזה מקורי".  וכאן באה עוד אמירה מפורסמת על אופיו הקלוקל של שרון: "אילו נגמל מחסרונותיו לא לדבר אמת ולהתרחק מרכילות – היה מנהיג צבאי למופת".

יקר ודגול. מכתב הברכה של ב"ג לשרון על קידומו לדרגת אלוף (ארכיון ב"ג, שדה בוקר)

על הקשר ההדוק בין ב"ג לשרון מעיד גם רישום של שיחה אחרת בין השניים ביולי 1962. "ביקשתיו לא לדבר אתי כשר ביטחון – אלא נשוחח כשני חברים", כתב ראש הממשלה ביומנו. ב"ג דיבר על צרכי הצבא  והביע את צערו על כך שבעם בישראל יש מידה רבה של קרתנות (פרובינציאליות). "גם בעיתונות, גם בנוער ולצערי גם בצבא", אמר ראש הממשלה.

"אני מאמין בכישרונך – אבל עליך להתגבר על כמה הרגלים", אמר ב"ג לאריק. בהמשך התייחס ב"ג לטענת הרמטכ"ל כי ציתות לטלפון העלה כי שרון שוחח עם מקורבו אורי דן, הכתב הצבאי של "מעריב" והוסיף: "קצין רשאי להתרועע גם עם עיתונאי, אבל אינך צריך לדבר אתו על עניינים צבאיים שצריכים להישאר אך ורק בתוך הצבא". הציתות לשיחה היה אחד הנימוקים לעצירת קידומו של הקצין השנוי במחלוקת.

בן-גוריון מצדו הבטיח שיפעל לקידומו של אריק לאחר שזה יסיים את תפקידו הנוכחי. "לפי המשטר בארץ אין שום שר יכול להיות בטוח מה יהיה אתו כעבור שנה", אמר לו ראש הממשלה. "אבל אם אשרת כשר הביטחון בעוד שנה לא תקופח זכותך. אבל עליך להראות דוגמה של כיבוש היצר".

"שוחחנו עוד על מצב הילד שלו שנשאר בלא אימא [אשתו הראשונה של שרון, מרגלית, שנהרגה בתאונת דרכים] והוא הודיע שדבר זה מסודר פחות או יותר".

הקשר של בן-גוריון עם שרון החל עוד בימי יחידה 101 והצנחנים. באוקטובר 1953, לאחר פעולת קיביה, שבה כוח צנחנים בפיקוד שרון פוצץ עשרות בתים של פלסטינים על יושביהם וקטל  69 בני אדם, בהם נשים וילדים. ב"ג זימן את שרון לשיחה. על הרוח בקרב לוחמי היחידה רשם ב"ג את מילותיו של מפקד הצנחנים: "הוא מבטיח שאין כלל חשש שיהפכו לפרופסיונליים' [ככל הנראה הכוונה לרוצחים מקצועיים]. אם לאחר התקפות ערביות לא תהיה פעולה – יתרעמו. אבל הוא בטוח בהחלט שלא יעשו דבר על דעת עצמם. יישארו ממושמעים". לדברי שרון הלוחמים לא התרעמו על השידור שבו הכחיש בן-גוריון כי הפעולה בוצעה בידי צה"ל.

עוד לפני מבצע קדש והמחלוקת הקשה על האחריות לקרב במצרי המיתלה שבו נהרגו 38 לוחמים שרר  משבר חריף בין שרון, לבין מרבית הקצינים הבכירים בצנחנים. כחודש וחצי לפני המבצע דיווח הרמטכ"ל משה דיין לב"ג, שסיכם ביומנו: "שיחה ארוכה עם מ"ד [משה דיין] על אריק. לדבריו אין לאריק תקנה בגדוד הצנחנים [נראה שהכוונה לחטיבה]. הוא יזלזל בכל הצבא ובכל איש, וגם מפקדיו מתקוממים נגדו. הסברתי למשה מדוע אני סבור שייעשה עוול אישי לאריק אם יוצא מהצנחנים – יש לתת לו שאנס [הזדמנות]  לשנות דרכו. משה סבור אין לו תקנה בצנחנים".

מי אשם במה שקרה במיתלה? מכתב של ב"ג לדיין לאחר מבצע קדש.
(ארכיון ב"ג, שדה בוקר)

ואקורד הסיום: בינואר 1971, קרוב לשלוש שנים לפני פטירתו של בן-גוריון, אירח אותו שרון, אז אלוף פיקוד הדרום, ב"קו בר-לב" לאורך תעלת סואץ. גם הרמטכ"ל חיים בר-לב נלווה לסיור. אריק הוביל את בן-גוריון בתוככי מעוז המזח בדרום התעלה, הסביר לו באריכות כיצד ערוכים הכוחות. בן-גוריון התעניין,  אבל כבר לא היה במלוא חושיו. שוב ושוב חזר על אותן שאלות. אריק השיב לו בסבלנות, כמו בן המוביל את אביו הקשיש. ברוך ובאהבה.  המסמכים שהובאו כאן מציגים היטב את מערכת היחסים הייחודית שהתפתחה בין ראש הממשלה לשר הביטחון לקצין הצעיר שרון. ולא פחות מכך עד כמה הטיב בן-גוריון לזהות לא רק את כשרונו הצבאי של שרון אלא גם את דפוסי התנהגותו, שהטרידו רבים בצמרת הצבאית. 

תוספת מאוחרת: אגב התנהגותו של שרון – ממליץ מאוד לקרוא את מאמרו של אמיר אורן ב"הארץ": "אם שרון הוא מופת לצבא, איך יענישו חיילים שמסרבים פקודה?"