הרוצח הישראלי שנידון פעמיים למוות

סוגיית עונש המוות שבה ועולה על סדר היום הציבורי והפוליטי בישראל מפעם לפעם. בעשורים האחרונים מתמקד הדיון בעיקר בשאלת הוצאתם להורג של מחבלים שהרגו ישראלים, או היו אחראים לביצוע פיגועים רבי נפגעים. יש הסבורים שגזר דין מוות הוא העונש הראוי למחבלים, ואחרים טוענים שיהיה בכך כדי להרתיע פלסטינים מללכת בדרכם של מבצעי פיגועים. מנגד יש המשוכנעים כי בחברה שבה מקדשים את מבצעי פיגועים כ"שאהידים" עונשים כאלה לא ירתיעו כלל. להיפך, הם רק יעצימו את תרבות ההנצחה הלאומית של הפלסטינים.

שאלות הצדק, המוסר, ההיגיון והתועלת שבהוצאה להורג של אנשים שעברו על החוק ליוו את ישראל מאז הקמתה. בעשור הראשון למדינה נידונה השאלה לא בהקשר לסכסוך הישראלי-פלסטיני, אלא בכל הקשור לענישת עבריינים פליליים אשר ביצעו מעשי רצח. עונש המוות הוטל לחיקה של הכנסת על ידי השלטון הבריטי, שהוריש לישראל את פקודת החוק הפלילי משנת 1936 שעל פיה העונש על מעשה רצח הוא מוות בתלייה.

 

לאחר הכרזת המדינה ביטא בן-גוריון את שאט נפשו מהרעיון שישראל תפעל על פי חוקי המנדט הבריטי. "אני מרגיש מזה בחילה", אמר לשרי ממשלתו ביוני 1948. אבל אמירות לחוד ומעשים לחוד. הכנסת הותירה על כנם את מרבית החוקים שחוקקו הבריטים, וחלקם שרדו בספר החוקים הישראלי עשרות שנים. וכך, גם שנים אחדות לאחר שהדגל הכחול-לבן הונף מעל מתקני הכליאה בארץ, נשלחו רוצחים שהורשעו בבתי משפט ישראלים ונידונו למוות לאגף המיוחד בכלא תל-מונד. שם ישבו הנידונים, לבושים במדים אדומים, בהתאם למסורת הבריטית, והמתינו בחוסר ודאות להכרעה הסופית בדבר גורלם. איש מהם לא עלה בסופו של דבר לגרדום. עונשיהם הומרו למאסרי עולם. אך רק בפברואר 1954, כמעט שש שנים לאחר הכרזת העצמאות, ביטלה הכנסת את עונש המוות על רוצחים.

בין לובשי המדים האדומים באותן שנים ראשונות היתה דמות חריגה. היה זה יעקב מזרחי, עבריין ירושלמי שנידון לתלייה לא פעם אחת אלא פעמיים, בשני משפטים שונים, על שני מעשי רצח שביצע בירושלים בשנת 1950.

תחילת הפרשה. על המשמר, 16.8.1950

מעשי הרצח הללו בוצעו בשנת 1950, פחות משנתיים לאחר תום מלחמת השחרור, בתוך תפאורה ירושלמית של בתים ריקים, חלקם הרוסים, בין אבו טור לימין משה, במקום שבו שוכנים עכשיו "מלון הר ציון", מרכז התרבות והאירוח "משכנות שאננים" והסינמטק הירושלמי. אז היה זה אזור ספר, על קו הגבול המזרחי של העיר המחולקת. רק מעטים הגיעו לשם באותם ימים, כאשר מנגד נשקפו גיא בן-הינום, חומת העיר העתיקה, ועמדות שבהן ישבו חיילי הלגיון הירדני.

קורבן הרצח הראשון שבו הואשם מזרחי היה מתווך דירות ירושלמי, חיים הנדלר, שניהל את עסקיו מ"קפה אלנבי" ברחוב המלך ג'ורג' במרכז העיר. הנדלר נעלם ביום ראשון 14 באוגוסט 1950 זמן קצר לאחר שיצא מביתו בשכונת מחנה יהודה לשכונת בקעה לרגל עסקיו. למשטרה היה קצה חוט, הודות לשותפו של הנדלר שידע באיזו בעסקה היה הנדלר טרוד בשעת היעלמו. בתוך זמן קצר נעצרו שני אחים כחשודים עיקריים בחטיפתו – יעקב ויצחק מזרחי.

גופה בבור מים. וסיקול אותיות בכותרת הגג. "חרות" 20.8.1950

זמן קצר אחר כך, ב-19 באוגוסט, איתרו השוטרים את גופתו של המתווך: היא נמצאה בתוך בור מים בעומק תשעה מטרים, בחצר בית עזוב בשכונה הנטושה שמעא, במקום בו ניצב עתה בניין הסינמטק הירושלמי, בין אבו-תור להר ציון.

פרטי פרטים על מהלך החקירה. "חרות", 23.8.1950

"הגופה נמשתה ממים כשהיא ערומה. האיש היה נקוב משלושה כדורים ובפנים נראו סימני אלימות", דיווח כתב 'דבר' בירושלים. "ליד פתח הבאר היו סימני דם קרוש. בהמשך החיפושים של המשטרה נתגלה גם פח בתוך מערה בשכונת ימין משה ובו היו טמונים בגדיו של הנרצח המגואלים בדם". כן התגלו 208 לירות עטופות במטפחת בתוך מזנון קולנוע "סמדר" שבו עבד אביו של החשוד ברצח. כן הוחרם אצל החשוד אקדח וכדורים שהיו לו ברישיון בתוקף תפקידו כשומר בקונסוליה הבריטית, ששכנה בסמוך, בשכונת אבו טור.

למחרת, ב-21 באוגוסט, דיווח "חרות": "השלב הראשון בחקירת הרצח המתועב של חיים הנדלר נסתיים עם הודאתו של החשוד יעקב מזרחי בביצוע. מקרה רצח כזה על ידי יהודי לשם שוד לא נרשם עדיין בתולדות מחלקת הפשעים של משטרת ירושלים".

בזה אחר זה נתגלו עוד ממצאים בזירה. השוטרים מצאו מטאטא ששימש לניקוי הדם לאחר הרצח וכן שעון היד שהורד מידו של הנרצח והוטמן מתחת לאבן סמוך לבור שאליה הושלכה הגופה. "כן נודע על מחזה מלודרמטי שערך הנאשם בדירתו תיכף לאחר מאסרו ולפני שהודה במעשה הפשע", דיווח "חרות". מזרחי הובא לביתו, כבול בשתי ידיו בשלשלות ברזל, כדי לערוך שם חיפוש. מזרחי "ניגש למיטת ילדו שנולד באותו יום, לקח אותו בידיו ובירך ברכת שהחיינו, ובפנותו לאשתו אמר: 'אל תבכי. לברית אחזור הביתה'".

כבר מהימים הראשונים של החקירה נקשר האירוע לדיון שהתנהל בכנסת באותה תקופה על עונש המוות. ביולי 1950, חודש לפני מעצרו של מזרחי, הגיש שר המשפטים פנחס רוזן לכנסת הצעת חוק לביטול עונש המוות על עבירות פליליות. הסוגיה העסיקה את העיתונות באותן שנים. "ידיעות אחרונות" אף ערך משאל שבו הוצגו הדעות החלוקות בציבור בסוגיה זו.

"הבוקר", יומון הציונים הכלליים, ניצל את רצח הנדלר כדי להביע התנגדות נמרצת להצעת החוק, ועשה זאת במאמר מערכת:
"הרצח המתועב והאכזרי של המתווך חיים הנדלר בירושלים מזעזע את דעת הקהל. ואנו מתכוונים כמובן לאותה דעת הקהל הבריאה והישרה, המכבדת עדיין את חייו של אדם והסולדת מפני כל מעשה אלימות, שוד או רצח, ואינה חושבת, אגב, כי אפשר לעבור לסדר היום על נחשול הפשעים הגובר ועולה בארצנו.

"מעשה הרצח האחרון בירושלים מזעזע בעיקר באכזריותו ובצלילות המחשבה והתכנון שבהם בוצע. הרוצח ועוזרו תכננו את ההתנפלות בדייקנות רבה, והם אילצו את קרבנם לדבר בטלפון ולהזמין כסף בטרם הרגו אותו בדם קר.

"אין לדעת עד כמה מגיעה דרגת השכלתם של פושעים אלה, אבל אין ספק כי הדיבורים הרבים בכנסת על הצורך לבטל את עונש המוות במדינה הגיע לאוזניהם. ואין ספק שמתחת לסף ההכרה שלהם בצבצה המחשבה כי מעשה רצח במדינה זו אינו מסכן את חייו של הרוצח, בה בשעה שעל ידי חריצות וזריזות ועל ידי תכנון מדויק של הפשע והסתרתו קרוב המעשה הזה לשכר, הואיל שאפשר ליהנות מכספו של הנרצח. דעת הקהל חייבת להתעורר נגד התמוטטות של ערך החיים וביטחונם, נגד ירידת השער האיומה של האדם".

המבנה המרכזי שהוזכר שוב ושוב בדיונים בבית המשפט ובעיתונים היה הבניין הנטוש שבו פעל עד 1948  בית החולים למחלות עיניים סט. ג'ון.  המוסד הרפואי שהוקם במאה ה-19 על ידי המסדר הבריטי הועבר לעיר העתיקה בימי הקרבות, והמבנה הגדול, שבו שוכן היום "מלון הר ציון", עמד ריק. כך גם האגף נוסף של בית החולים, מעבר לרחוב, בבניין המוכר מאז 1969 כ"בית אות המוצר". כיום שוכן בית החולים בדרך שכם, לא רחוק מן המטה הארצי של המשטרה.

יעקב מזרחי, החשוד העיקרי ברצח, הועסק באותה תקופה כשומר לילה בבנייני בית החולים לשעבר, שרובם רובם של מרבית חדריו עמדו ריקים. אך הוא לא הסתפק בכך: מצויד במסמכים מזויפים הציג עצמו כמי שהוסמך על ידי מסדר סט. ג'ון להשכיר דירות וחדרים בבניין. הוא ניהל גם שיחות עם הנדלר על השכרת דירה בבניין, וכך יכול היה להזעיק את המתווך למקום ביום הרצח בתואנה שאפשר לסגור עסקה, כאשר הוא נעזר באחיו הצעיר, יצחק מזרחי, בן 17.

סופר "חרות" בירושלים, ידע לתאר את הרגעים האחרונים בחייו של המתווך הנדלר, כפי שעלו מממצאי החקירה:
"במשך שעה בילו הנרצח והחשוד ברצח בנעימים, שתו בירה, ובטוב ליבם התנשקו לאות ידידות. במשך כל הזמן הזה היה יעקב מזרחי מזויין באקדח, שנשא ברישיון בתוקף תפקידו כשומר הבית. יצחק הצעיר נשלח שוב מהבית ויעקב מזרחי עם הנדלר יצאו מהחדר כשלפתע נשמעה ירי. הצעיר ירד וראה את הנדלר בורח. אחיו קרא לו לבוא לעזרתו. חיים הנדלר נתפש והוכנס לחדר המכונות [של בניין בית החולים הנטוש] ושוב נורו כמה יריות שפגעו בראשו. לפי הסימנים בגווייה היה הרצח מלווה במעשי אלימות, התעללות ומכות".

"חיים הנדלר נפל שדוד. שני האחים לקחוהו ודרך תעלה שנשארה מימי הקרבות העבירוהו אל הבור והשליכוהו לתוכו. קודם לכן פשטו ממנו את בגדיו במגואלים בדם וחזרו לבניין… בתוך התעלה שמו תיל דוקרני, שהיה מיועד לטשטש את העקבות ולהוכיח כי במקום זה לא אירע מאומה והתיל נשאר כביכול עוד מימי הקרבות".

התיאור המפורט הזה התאפשר מן הסתם הודות למקורותיו הטובים של כתב "חרות" במשטרת ירושלים. בשולי המידע חלק הכתב שבחים לחוקרי המשטרה, בעיקר לסמל יהודה שפיגלשטיין  ולשוטר חיים לובינסקי "שעמלו רבות כדי לגלות את הרצח ולהסיר את הלוט שכיסה במשך ימים מספר את תעלומת היעלמו של חיים הנדלר".

ריבוי הפרטים שנחשפו בתקשורת על מהלך החקירה הטריד מאוד את היועץ המשפטי לממשלה חיים כהן. העיתון "הבוקר" דיווח בסוף אוגוסט כי היועץ מתכנן "להגיש נגד העיתונות העברית בארץ 'משפט לדוגמא' לבית דין. העילה: "פרסום יתר לרצח מתווך הבתים הירושלמי חיים הנדלר". על פי העיתון בדיונים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה היו חילוקי דעות באשר למהלך תקיף נגד העיתונות. רק מיעוט מהמשתתפים תמך במהלך כזה, אך לדעת היועץ המשפטי לממשלה "יש בפרסום שנעשה בעיתונות משום בזיון בית הדין" ("הבוקר", 27.8.1950).

העיתונאים לא חשפו את מקורותיהם. במשטרה מחפשים את המדליפים. מסמך מארכיון המדינה.

ככל הידוע לא הוגש כתב אישום כזה, אך היועץ המשפטי לממשלה תבע ממפכ"ל המשטרה, יחזקאל סהר, לבדוק כיצד דלפו פרטי החקירה לעיתונאים. בארכיון המדינה שמור מכתב התשובה של המפכ"ל. "שום ידיעה  רשמית לא נמסרה לעיתונאים על ידינו", כתב סהר. "עיתונאי ירושלים מסרבים לגלות את המקור הידיעה, ואנו עורכים עתה חקירה פנימית בין אנשי המשטרה במקום, ואין ספק כי האשמים, באם יימצאו, יובאו לדין".

העיתונות לא הרפתה מן הפרשה. כאשר החלו, בתוך ימים ספורים, ההליכים המשפטיים, סוקר המשפט בהרחבה בעיתונים. בחלק מן הדיונים הוצגה עמדת התביעה על ידי פרקליט המדינה, עו"ד ארווין שאול שמרון. מנגד ייצגו את האחים מזרחי שני פרקליטים – עורך הדין פנחס רבינוביץ', ועורך הדין גדעון האוזנר, לימים היועץ המשפטי לממשלה והתובע במשפט אייכמן.
במהלך המשפט טען מזרחי כי הודה ברצח רק לאחר שעבר לדבריו עינויים מידי חוקרי המשטרה. "דקרוני בסיכות וצרבו את בשרי בסיגריות", טען. "הסמל לובינסקי פנה אלי ואמר: 'אתה רואה חור הדומה לקבר? קברנו שם עשרה בחורים, אתה תהיה ה-11'". לדבריו במרתף גם נשמעו קולות של פיצוצים. לדרישת סנגוריו יצא בית המשפט לסיור בחדר החקירות ובמרתף.

הטענות על עינויים לא הועילו לאחים מזרחי. במרץ 1951 קבע בית המשפט, בראשותו של השופט בנימין הלוי, כי יש הוכחות מספקות לכך יעקב מזרחי רצח את הנדלר והטיל עליו את העונש הקבוע בספר החוקים: מוות בתלייה. "לבוש חליפת-הדר כחולה ומגולח למשעי קיבל בשקט את דין המוות", היתה כותרת המשנה לידיעה ב"מעריב" למחרת. זמן קצר אחר כך, כשהוחזר לכלא, היה עליו להחליף את "חליפת ההדר" בבגד אדום. אחיו הצעיר, יצחק, נידון למאסר עד ששר הסעד (לימים שר הרווחה) יקבע אם ניתן לשחררו.

נידון למיתה. דיווח ב"הצופה", 27.3.1951

אך פרשת הרוצח מזרחי לא תמה בכך.

יומיים לאחר גזר הדין התברר כי שני האחים יועמדו לדין על מעשה רצח נוסף. הפעם הקורבן היה סבל ירושלמי בשם יצחק לוי. התברר שהוא נרצח כבר בראשית 1950, כמה חודשים לפני הנדלר, וגופתו הוטמנה בחצר בית החולים למחלות עיניים. החקירה העלתה כי הסבל לוי נורה בדם קר בבניין הקונסוליה הבריטית, אשר לשם משך אותו מזרחי בתחבולת מרמה שישיג לו עבודה כנהג.

על המניע לרצח כתב העיתון "שערים": "בית המשפט קבע כי כרקע לרצח מתוכנן זה שימש פחדה של אשת הנאשם [יעקב מזרחי] מפני הסבל, אשר ידע פרטים שונים אודותיה מימי שירותם של המנוח והאישה בשורות לח"י. הבעל הקנאי הרגיע את מצפונה של האישה במחיר חייו של הסבל". כדי להבטיח כי בית המשפט המחוזי בירושלים לא יושפע ממשפטו הראשון של מזרחי, גויסו להרכב גם שופט מתל-אביב ואחר מחיפה. בנובמבר 1952 נידון יעקב מזרחי, בפעם השנייה, לעונש מוות.

פרקליטיו של מזרחי ערערו לבית המשפט העליון, אך גם בערכאה העליונה שוכנעו השופטים כי הוא רצח את שני קורבנותיו בדם קר. אך מזרחי לא הגיע מעולם לגרדום. נשיא המדינה יצחק בן-צבי החליט בספטמבר 1952, בערב ראש השנה תשי"ג, להמיר את עונש המוות במאסר עולם. גם שני נידונים למוות נוספים זכו עמו בהקלה זו. כמוהם זכו באותן שנים כל הרוצחים שנידונו לעונש מוות להקלה בעונש.

האיש שנידון פעמיים למוות בתלייה, ישב בכלא כעשרים שנה. כששוחרר ב-1970 קיים כמה שיחות עם כתב "מעריב" יגאל לב, וסיפר לו על החיים במדים האדומים. "רק נידון למוות יכול להרגיש ולהבין את זה", אמר מזרחי. "תבין, אתה מרגיש שאתה הולך למות בצורה מתוכננת וקרה. זה לא קרב שאתה יכול להתחמק ממנו". כאשר ביקר שר המשטרה בכלא אמר לו מזרחי, לדבריו: "כבוד השר, אל תחשוב שאתם עושים לי טובה שאתם משאירים אותי בחיים. 28 חודשים בתא הנידונים למוות זה דבר נורא. תחליטו – או-או. תעשו טובה ותגמרו. או חי או מת, אבל לא תלוי בספק".

מאסר עולם במקום תלייה, ןאחר כך קיצור העונש. פורסם במעריב ב-1970

חמש שנים אחר כך חזר מזרחי לעמודי החדשות. ב"מעריב" דווח על כך שהגיע לבית המשפט כדי לשכנע את השופטים להקל בעונשו של בנו – התינוק שנולד ביום שבו נעצר – אשר נידון למאסר על גניבת המחאות מבנק שבו עבד וזיוף חתימות. "אבות אכלו בושר ושיני פנים תקהינה?" שאל האב את השופטים ושטח את סיפור חייו האומלל של בנו.

***

מזרחי נחלץ מעונש המוות, אבל באגף הנידונים למוות בכלא תל-מונד ישבו קומץ רוצחים אחרים בבגדים אדומים והמתינו לתוצאות הדיונים שנמשכו שנים בכנסת ובממשלה על ביטול עונש המוות. ב-1954 הגיעה סוף סוף שעת ההכרעה. שר המשפטים רוזן, שהגדיר עצמו תומך נלהב בביטול עונש המוות, ביקש להאיץ את הדיונים על כך. על כן הכריז כי אם לא יבוטל החוק הבריטי – תאלץ הממשלה לחדול המדיניות שעל פיה נידונים למוות זוכים בהמתקת עונשם, ותתחיל לבצע עונשי מוות.

התיקון לחוק שהוגש לכנסת ב-1954

עיון בפרוטוקולים של הדיונים בכנסת מעיד על עומק חילוקי הדעות בשאלת עונש המוות. ברוך אזניה (מפא"י) טען בתוקף כי אסור לוותר את העונש החמור ביותר על רוצחים, שכן עונש המוות חיוני כדי להרתיע פושעים, בעיקר פושעים מועדים. הוא גם הביע חשש שבהעדר עונש מוות יהיו אנשים שייקחו את החוק לידיהם ויקטלו את מי שרצח את יקיריהם. "אני כולי חרד לפסיכולוגיה של לינץ', שחס ושלום תקום ותתפשט בחברתנו אם לא יהיה עונש מוות", אמר אזניה. "עלולים להיות מקרים, שאם חלק של האוכלוסייה ייפגע על­ ידי מקרה רצח איום, יראה לנגד עיניו את הרוצח, יתפוס אותו וידע שאם ימסור אותו לבית­ דין, הוא יישאר בחיים. ­אותו חלק של האוכלוסייה יעשה דין לעצמו".

ואילו חברו לסיעה יעקב שמשון שפירא (לימים שר המשפטים) הביע דווקא דאגה הפוכה מפני זעם ההמון, אשר עלול להביא שופטים לשלוח נאשם לגרדום. "אנו עדים, לצערנו הגדול, שדעת הקהל והעיתונות מנסים להשפיע על מהלך משפטים, מדעת או שלא מדעת. וישנם מקרים, ישנן תקופות, שהדברים מגיעים לידי היסטריה. ולא רק בארצנו. מצויות ארצות דמוקרטיות באמת, שהתעמולה הנעשית שם בכל העיתונות, לפני התחלת משפט, היא ממש זוועה. קשה לו לאדם הבא לשפוט להשלות את נפשו שהוא נמצא לגמרי מחוץ לכל השפעה. ולא תועיל כל העמדת פנים שהשופטים שלנו הם למעלה מכל זה. אני מכבד מאוד את השופטים שלנו. אני יודע שהם אנשים ישרים, חכמים, מלומדים ומנוסים. אולם אינם אלא בשר ודם, ואתה עושה אותם נידונים ללחץ של דעת הקהל לא בעניין קביעת אשמתו של הנאשם כי אם בשאלת מידת העונש. דבר כזה, לפני עניות דעתי, לא יתכן בשאלת חיים או מוות".

שפירא גם הסתייג בתוקף מן הטענה הנפוצה כאילו עונש מוות משמש אמצעי הרתעה לפושעים, טענה שנשמעה בפי ח"כים שהתעקשו להשאיר את עונש המוות לרוצחים בספר החוקים. "חברי­ כנסת אלה מתעלמים מן העובדה הפשוטה, שבעולם קיים מדע שקוראים לו קרימינו­לוגיה", אמר שפירא. "בשנים האחרונות נעשו בארצות רבות מחקרים קרימינולוגיים, הסותרים את הארגומנט [הטיעון] הזה. אילו היה הארגו­מנט הזה נכון, צריכה היתה להיות התוצאה, שבאותן הארצות שביטלו בהן את עונש המוות, עלה מספר מעשי הרצח. אולם המחקרים אינם מראים כך, ואי­ אפשר להתעלם מן העובדה הפשוטה הזאת".

ראש הממשלה משה שרת התנגד לביטול עונש המוות על מעשי רצח, וכך גם רבים מחברי מפלגתו ומהקואליציה. אבל בכנסת נמצא רוב בעד המהלך הזה. 61 תמכו במחיקת עונש המוות על רצח, 33 ביקשו להשאיר בידי המדינה אפשרות להטיל עונש זה במקרים מיוחדים. "הרוב בכנסת הצביע אתמול נגד הרוב בממשלה. אף על פי כן לא התפטרה הממשלה. משום שלא היתה זו הצבעת אמון כי אם החלטת מצפון" כתב סופר "מעריב" בכנסת. ישראל הקדימה את בריטניה בעותר מעשר שנים: בלונדון בוטל עונש המוות רק ב-1965.

אחרי אישור החוק זומן כתב "מעריב" שאול בן-חיים לאירוע בכלא תל-מונד, שבו הודיע רשמית נציב שירות בתי הסוהר לארבעה נידונים למוות על ביטול העונש על ידי הכנסת. "בשם שר המשטרה ובשמי אני מברך אתכם על המאורע החשוב בחייכם", אמר הנציב ד"ר צבי חרמון. "אני תקווה כי תבינו את משמעותה של ההחלטה הזו לגביכם ולגבי כל עם ישראל. אני מקווה כי תבינו גם שההחלטה זו מחייבת את כל בני ישראל לדעת ולהעריך את הרמה התרבותית של ארצנו, למען יתנהגו בצורה אשר לא תחייב עוד בתי משפט לדון ברצח בני אדם".

בשורה רשמית לנידונים למוות. מעריב 18.2.1954

המפגש הסתיים בדברים שאמר הנציב למפקד הכלא, צבי גבעתי: "אדוני המנהל, אני מבקש ממך להורות להוריד מיד את כבליהם של האסירים הללו, להחליף את בגדיהם האדומים, להוציאם מתאי הנידונים ולהעבירם לחצר הכללית".

***

בסיכומו של דבר הועלה רק אדם אחד לגרדום לאחר הליך משפטי מסודר: היה זה הפושע הנאצי אדולף אייכמן, שהועלה לגרדום בלילה שבין 31 במאי ל-1 ביוני 1962.
14 שנים קודם, ביוני 1948, הוצא להורג הקצין מאיר טוביאנסקי לאחר שהורשע בבית דין שדה צבאי באשמת "העברת ידיעות לאויב בכוונת בגידה". אך בחלוף שנה, בעקבות פנייה של אלמנתו, נערכה בדיקה והתברר כי "טוביאנסקי היה חף מפשע ופסק הדין וביצועו הם טעות טרגית".

לאחר ההצבעה בכנסת ב-1954 עדיין עונש המוות נותר בספר החוקים הישראלי – אך לא על עבירות פליליות.

על פי חוק העונשין 1977 – ניתן להטיל מאסר עולם או מיתה על: מי שעשה, בכוונה לפגוע בריבונותה של המדינה, מעשה שיש בו כדי לפגוע בריבונותה; מי שעשה, בכוונה ששטח כלשהו יצא מריבונותה של המדינה או ייכנס לריבונותה של מדינת חוץ, מעשה שיש בו כדי להביא לכך; מי שעשה, בכוונה להביא לידי פעולה צבאית נגד ישראל, מתוך כוונה לסייע לאויב; מי שעשה, בכוונה לסייע לאויב במלחמתו נגד ישראל, מעשה שיש בו כדי לסייעו לכך (לרבות מסירת ידיעה בכוונה שתגיע לידי האויב או ביודעין שהיא עשויה להגיע לידי האויב, ואין נפקא מינה שבעת מסירתה לא התנהלה מלחמה).

על פי חוק השיפוט הצבאי 1955 ניתן להטיל עונש מוות על חייל אשר – 1. באופן מחפיר, מסר לאויב מקום שהגנתו הופקדה בידו או נטשו נוכח האויב; 2. ביודעין, סייע לאויב בנשק, בציוד, באספקה או בכיוצא באלה; 3. ביודעין, נתן מחסה לאויב שאינו שבוי או חיפה עליו או עשה מעשה אחר כדי למנוע את לקיחתו בשבי; 4. בהיותו בשבי האויב, שירת מרצונו בכוחות המזויינים של האויב או מרצונו סייע בידם; 5. בבוגדין, נתן אות כניעה לאויב או עזב את המערכה; 6. בבוגדין, בא בדברים עם האויב; 7. ביודעין, מסר לאויב או בשביל האויב, כתב סתרים, סיסמה, סימן היכר, או ידיעות על מספרם של כוחות הצבא, עמדותיהם, מקום הימצאם, אספקתם או מתקניהם, או על הכנות או על פקודות בנוגע לפעולותיהם או לתנועותיהם, או כל פרט אחר בעל חשיבות ביחס לצבא; 8. מתוך כוונה לעזור לאויב או לסכן פעולה צבאית נגד האויב או פעולות כוחות מזויינים הפועלים נגד האויב בשיתוף עם הצבא, עשה מעשה העשוי להביא לתוצאה האמורה בפסקה זו דינו-  מוות, אולם לא יטיל בית דין צבאי עונש מוות אלא אם נעברה העבירה בתקופת לחימה.

על פי החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם 1950 – יוטל עונש מיתה על מי שביצע בין 1933 ל-1945 באזורים אחד המעשים הבאים – הריגת יהודים;   גרימת נזק חמור ליהודים בגוף או בנפש;  העמדת יהודים בתנאי חיים שיש בהם כדי להביא להשמדתם הגופנית; קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקרב יהודים;  העברת ילדים יהודים לקיבוץ לאומי דתי אחר בדרך כפייה; השמדה או חילול של נכסים או ערכים דתיים או תרבותיים של יהודים;  הסתה לשנאת יהודים;  "פשע כלפי האנושות"- רציחה, השמדה, שעבוד, הרעבה וגירוש של אוכלוסיה אזרחית, וכל מעשה לא-אנושי אחר שנעשה באוכלוסיה אזרחית; וכן רדיפה מטעמים לאומיים גזעיים, דתיים, או פוליטיים; "פשע מלחמה" – רציחת בני אוכלוסייה אזרחית של ארץ כבושה או בתוך ארץ כבושה, נגישתם וגירושם לשם עבודת כפייה או לשם כל מטרה אחרת; רציחתם וגירושם של שבויי מלחמה או של בני האדם הנמצאים בלב-ים; המתת בני ערובה; שוד רכוש ציבורי או פרטי; הריסה שרירותית של כרכים, ערים או כפרים, והחרבה שאינה מוצדקת על ידי הכרח צבאי.

וגם בחוק בדבר מניעתו וענישתו של הפשע השמדת עם, 1950 – יוטל עונש מיתה על  מבצע אחד המעשים שנעשה בכוונה להשמיד, השמדה גמורה או חלקית, קיבוץ לאומי, אתני, גזעי או דתי (להלן – "קיבוץ"), באשר הוא קיבוץ כזה: הריגת אנשים הנמנים עם הקיבוץ; גרימת נזק חמור, בגוף או בנפש, לאנשים הנמנים עם הקיבוץ; העמדת הקיבוץ בתנאי-חיים שיש בהם כדי להביא להשמדתו הגופנית, כולו או מקצתו; קביעת אמצעים שכוונתם למנוע את הילודה בקיבוץ; העברת ילדי הקיבוץ לקיבוץ אחר בדרך כפייה.