לקרוא את "כניעה" בפריז

"שלושה טיפוסים בשנות העשרים, שני ערבים ושחור, חסמו את כניסה, היום הם לא היו חמושים ונראו רגועים, לא היה שום דבר מאיים בהתנהגותם, אך היה עלי לעבור ביניהם… עצרתי לפניהם: הם ודאי קיבלו הוראות להימנע מפרובוקציות, לנהוג כבוד במרצים, כך לפחות קיוויתי". כך מתאר פרנסואה, פרופסור לספרות, גיבור "כניעה", ספרו החדש של מישל וולבק, את מה שהתרחש בדרכו להרצאה באוניברסיטת פריז 3.

באנו לבקר את האחיות שלנו, אמר אחד הצעירים, והצביע אל תוך הכיתה. ישבו שם שתי בנות ממוצא מגרבי "לבושות בבורקות שחורות, רשתות הגנה מסוככות על פניהן, הן נראו לי בהחלט ללא דופי". כשעזבו וברכו את המרצה לשלום, סיכם פרנסואה: "הפעם זה עבר בשלום". הוא מעולם לא פגש עמית שהותקף על ידי מוסלמים בקמפוס, אך כבר הגיעו לאזניו שמועות על אלימות כזו באוניברסיטאות אחרות.

באוויר התרוצצו גם שמועות על הסכם שנחתם בין הצעירים הסאלפים ולבין רשויות האוניברסיטאות בצרפת. פרנסואה תהה האם ההסכם גם אוסר על ארגונים יהודים לפעול בקמפוסים. גם זו לדבריו  שמועה בלבד, אבל העובדה היא שאיגוד הסטורנטים היהודיים של צרפת כבר לא היה מיוצג, מאז תחילת שנת הלימודים האחרונה, בשום קמפוס במחוז פריז, ואילו תאי צעירים האחווה המוסלמית פתחו יותר ויותר סניפים כמעט בכל מקום.

מודעות פרסומת

היסטוריה מצויירת בחוצות העיירה

מסע גרפי אל העבר. קולאז' של מבנים ואירועים מן ההיסטוריה של העיירה ברחוב הראשי החוצה את היישוב

 מה עושים תושבי עיירה קטנה בקנדה, כמה אלפים בודדים בלבד, כאשר מקורות הפרנסה של היישוב הולכים ומדלדלים? אפשר להתחיל ארוז ולחפש פרנסה במקום אחר, אבל בשמאנוס (Chemainus) ישוב קטן בין ההרים לים, בחופו המזרחי של האי ונקובר, במדינת בריטיש קולומביה, בחרו לחפש כיוון חדש. חיפשו ומצאו: הם החליטו להעניק לעיר נופך יחודי, שיאפשר לה למשוך אורחים, ולהנות מן הזרם הבלתי פוסק של  תיירים המגיעים לאי השוכן על שפת האוקיאנוס השקט.

"שלום", החלום וטביעתו

"'שלום' – בעלת השם הסמלי –  תהיה אניית הדגל של המדינה!", התמוגג ביולי 1962 כתב מעריב, "כשתפליג בים הגדול, מבטיחה 'שלום' להיות כליל שלמות". 1,071 נוסעים יפליגו בה בפאר ובבטחה מחיפה לניו-יורק וחזרה. תאים דה-לוקס, מחלקה ראשונה ומחלקת תיירים, שלוש בריכות שחיה, מגרש טניס, תאטרון ל-400 צופים ויצירות אמנות מקוריות. "שלום" נועדה להזניק את חברת "צים" ואת ישראל לצמרת מפעילי הספינות בקו הטרנס-אטלנטי.

זה היה פרויקט של גאווה ישראלית. כל פרט חדש דווח בהתלהבות. "מעריב" פרסם כי הנשיא יצחק בן-צבי היה מאוכזב: הוא המליץ שתיקרא "המלך שלמה", אבל "צים" רצתה "שלום".

שלום לא היה שם. האנייה עוד טרם יצאה מהמספנה וכבר הזהיר "דבר" כצופה בלב ים: "סערה מתקרבת לאנייה שלום".  

וינה: השתקפויות

וינה היא עיר של השתקפויות.

העבר המפואר משתקף בחלונות הראווה המודרניים.

הזכרונות הקשים מן השנים שקדמו למלחמת העולם השניה ובמהלכה משתקפים בעיר החיה, התוססת והידידותית הזו.

האמנות משתקפת מכל עבר, אפילו בציורי הגרפיטי שלאורך תעלת הדנובה.

רוחה של האימפריה שנפלה לפני מאה שנה משתקפת במוזיאונים, באולמות הקונצרטים והאופרה.

מסורת בתי הקפה של פעם עדיין משתקפת בהם היום, למרות שהם מלאים תיירים ולא אינטלקטואלים ומהפכנים.

יש הרבה מה לספר על וינה, גם לאחר ביקור ראשון וקצר. 

אבל הפעם רק רשומה מצולמת. וכולה השתקפויות.

קווים לדמותה של הקשת האיטלקית

נאמר מיד: הרבה מלל לא יהיה כאן.  זוהי רשומה מצולמת.  עשינו כ-2,400 קילומטרים בדרומה של איטליה, וכמעט כמספר הזה לחיצות על הדק המצלמה, Canon Powershot N.  נתיב המסע החל מרומא בואכה נאפולי, הרקלנאום, חצי האי סורנטו, כולל העיירות הקסומות סורנטו, פוזיטנו, אמאלפי, ראבלו. אחר כך חצינו מזרחה לחבל פוליה, אל עיר בתי המערות מאטרה, לעיר הברוק לצ'ה. ירדנו אל קצהו של העקב, ביקרנו בברינדיזי, בבארי ובטרוני, ובעוד עיירות צבעוניות בחבל ארץ זה.

במקום להכביר מילים, הנה בעיקר תצלומים. קומץ מן התמונות. המכנה המשותף: קשתות. כאלה המשמשות רקע, או שניתן להציץ דרכן אל חצרות ורחובות. וגם הקשתות הרכות של הווספה האיטלקית ושל הפיאט הקטנה, שני כלי רכב שמתאימים לא רק לכבישים העמוסים של הערים חנוקות הרכב, אלא גם לסימטאות הצרות ולמבוכים המתפתלים בעיירות ובכפרים.