העיתונות נגד "זרוק אותו לכלבים"

"אני התכוונתי לעיתונות מסוימת, מסוימת מאוד. לזו המשמיצה, הצהובה, השופכת קיתונות בוץ וסיאוב על חפים משפע", ניסה יגאל מוסינזון להסביר. אבל המראיין רפאל בשן סירב להרפות: "אוקי, יגאל, אבל הצופים בהצגה אינם מחויבים לתפוש את רזי הרזין והטעמים הכמוסים עמך. הקהל שומע – עיתונות ודי לו בכך".

 בשן, איש "מעריב", בכיר המראיינים בעיתונות הישראלית באותן שנים, לא היה היחיד שהצליף במוסינזון. העיתונות כולה סערה בעקבות העלאת מחזהו "זרוק אותו לכלבים" בתיאטרון "הבימה" בראשית 1958. מוסינזון התכוון לתקוף על הבמה את "העולם הזה", "השבועון המסוים" בלשונו של דוד בן-גוריון, אבל העיתונאים חששו שמחזה יכפיש את כולם. יש סכנה, הזהיר ב"הארץ" המבקר חיים גמזו, "שהקהל יראה בהצגה זו התקפת מצח נגד העיתונות החופשית בכללה".

מציצים לכיס של השכן – "ספר הנישומים"

מציצים לכיס. ספר הנישומים

הסקרנות אוכלת את כולנו. במיוחד בכל הקשור למשכורות ולהכנסות אחרות. למקרא ידיעה על ישראלי שספרו הפך לרב מכר באמריקה שאל אותי באחרונה מישהו: כמה אתה חושב שהוא כבר הרוויח? לפעמים שואלים בקול רם, לפעמים בשקט, בלב. אבל למרבה הצער אין לנו דרך להציץ לחשבון הבנק של מישהו אחר כדי להשביע את סקרנותנו.

פעם, בשנות החמישים, אפשר היה לדעת כמה הרוויחו סופרים. או לפחות כמה הם דיווחו למס הכנסה.

בשנת המס 1953-1952 הרוויח, למשל, הסופר חיים הזז 2,420 לירות, ש"י עגנון הסתפק ב-1,631 לירות, ואורי צבי גרינברג רק באלף. מהופעות בתאטרון ובהצגות בידור אפשר היה לחיות קצת יותר טוב: שמואל רודנסקי עשה באותה שנה 3,427 לירות.