ארכיון
הפתעת יום כיפור 1957: "הירח המלאכותי" הראשון
"שמענו את החדשה במוצאי יום הכיפורים. הקריינית הפסיקה לרגע את דבריה ונתנה את רשות הדיבור לירח, וזה מסר לנו ד"ש מהסטרטוספרה. סגרנו את המקלט שהמשיך לספר חדשות אחרות, יצאנו אל ליל הירח 'הישן' ושוטטנו ברחובות. לבדנו… אנחנו הולכים ומשננים לנו את התאריך הנ"ל באמרנו: באותו יום בוצעה התגרות שאין דומה לה ב…אלוהים".
כך פתח באוקטובר 1957 חיים גורי (בשם העט "חגי") את מדורו "מה אומרים?" בעיתון "למרחב" בתארו את האירוע ההיסטורי שהתרחש ביום הכיפורים תשי"ח, 5 באוקטובר 1957 – הצלחתה של ברית המועצות לשגר לחלל את הלוויין הראשון, ספוטניק 1. הידיעה על השיגור – שבוצע ב-4 באוקטובר אך נחשף לעולם למחרת – הסעירה את העולם כולו, אך בישראל היה לה ממד דרמטי נוסף: היא שודרה במוצאי יום כיפור, לאחר יממה של דממה תקשורתית מוחלטת, בהעדר עיתונים או שידורים ב"קול ישראל". לצד הידיעה זכו המאזינים גם לשמוע מעט מן הצפצופים שנקלטו בתחנת האזנה בארץ היישר מן החלל.
מלחמת קוריאה: פניצילין ומיץ תפוזים מישראל
סיוע ישראלי לדרום קוריאה. מעריב, אוקטובר 1950
המתיחות הגוברת בחודשים האחרונים בחצי האי הקוריאני זוכה לסיקור מוגבל למדי בתקשורת בישראל. לפי שעה מדובר בעיקר בניסויי טילים ובצחצוח חרבות מילולי אי-שם במזרח הרחוק. אבל הצירוף בין אחד המשטרים הדכאניים האפלים ביותר בעולם, מנהיג קוריאני מוזר וכנראה חסר מעצורים, נשק גרעיני וטילים ארוכי טווח, טומן בחובו סכנה לעולם כולו. לתמהיל הנפיץ הזה חייבים לצרף גם את אישיותו של נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ, איש עם פתיל קצר וניסיון אפסי בניהול משברים בינלאומיים.
היו שנים שבהן העימות בקוריאה דווח בכותרות הראשיות של ישראל במשך שבועות וחודשים, ועורר ויכוחים פוליטיים סוערים ודיונים ציבוריים מתמשכים. זה היה באמצע המאה ה-20: אז, ביוני 1950, פלשו כוחות קוריאה הצפונית הקומוניסטית לקוריאה הדרומית הפרו-מערבית. ארצות הברית, בחסות האו"ם, יצאה למתקפת נגד, כדי להגן על הדרום ולעצור את ההתפשטות הקומוניסטית.
מה שהחל בעימות אלים בין שני חלקיה של קוריאה, שהופרדו בתום מלחמת העולם השנייה, הידרדר למערכה רחבת ממדים בין ארצות-הברית לסין. בייג'ין הטילה למערכה באוקטובר 1950 כוחות צבא שכונו "צבא המתנדבים של העם הסיני". המלחמה, שבה נהרגו על פי הערכות שונות יותר משני מיליון בני אדם, בעיקר אזרחים קוראנים, הסתיימה רק ביולי 1953, בהסכם שביתת הנשק בין שני הצדדים. להמשך קריאה…
קרב ההנצחה הראשון של לוחמי הראל
בול אנדרטת כביש הגבורה
כבר היו דברים מעולם: המאבק הנוכחי על אתר ההנצחה בשער הגיא איננו הראשון שמנהלים לוחמי חטיבת הפלמ"ח הראל על הנצחת לחימתם במלחמת השחרור בדרך לירושלים. בשנים האחרונות מתמקד המאבק במאמץ להבטיח כי החאן בשער הגיא יהיה למרכז מורשת מלווי השיירות בתש"ח (לוחמי הראל ויחידות אחרות שלחמו אז) ולא יוקדש להנצחת זכרו של רחבעם זאבי ז"ל. אבל עוד לפני 68 שנה הם יצאו למערכה הראשונה בקרב על ההנצחה.
מאבק זה התנהל בדצמבר 1948, עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות, חודשים אחדים לפני שנחתם – באפריל 1949 – הסכם שביתת הנשק עם ירדן, ובשעה שבחזית הדרום התנהלו קרבות עזים. במוקד המחלוקת עמד שמו של הכביש החדש שנסלל מהשפלה לירושלים, לאחר חודשים שבהם התנהלה התנועה בעיקר ב"דרך בורמה" המאולתרת (ראו מאמרו של יהודה זיו "דרך בורמה"). דרך החתחתים, שאותרה במהלך הקרבות, אפשרה העברת תחמושת, מזון וחיילים, תחילה בג'יפים ואחר כך במשאיות, אך לא התאימה לנסיעה בכלי רכב רגילים. הירדנים שלטו על הדרך הישנה לירושלים באזור לטרון, והיה צורך בתוואי עוקף. הכביש החדש נסלל במהירות: העבודות עליו החלו בספטמבר 1948 וכבר בראשית דצמבר הוא נחנך בטקס חגיגי.
בצד ההתלהבות מחנוכת הדרך החדשה לירושלים פרצה גם מחלוקת עזה לגבי שמו של הכביש. בחלק מן הפרסומים המוקדמים לקראת חנוכת הכביש צוין כי הדרך החדשה תקרא "כביש הראל", על שמה של חטיבת הפלמ"ח שמילאה תפקיד מרכזי בקרבות על הדרך לירושלים. אלא שבסופו של דבר נקראה הדרך "כביש הגבורה". להמשך קריאה…
האופרה: אין כניסה למבקר
אדית דה פיליפ, 1945
בקיץ 1950 יצאה קבוצת עיתונאים ישראלים לביקור באיטליה. לאחר סיור ב"תיאטרו דל אופרה" ברומא, התמוגג ב"דבר" צבי רותם: "אכן, קנאתי בבניין, בבמה, באופרה, ומעל הכול – ביחסו של מנהל האופרה כלפי העיתונאים!". בעולם העיתונות הישראלי בכלל, וב"דבר" בפרט, היו היחסים עם האופרה עניין רגיש: "האופרה הישראלית" של אז עמדה במוקד העימות הראשון, הממושך והחריף ביותר בישראל בין המבקרים לבין מוסד אמנותי.
"מלחמת האופרה", שנמשכה כשש שנים, פרצה בערב חורפי בדצמבר 1949: סדרני האופרה, שהופיעה אז בבניין "הבימה", מנעו ממבקר המוסיקה של "דבר" להיכנס לצפות ב"טוסקה" של פוצ'יני. המבקר, מנשה רבינא, התעקש להיכנס לאולם. היה בידיו כרטיס כניסה רגיל, שנרכש בכסף, לא הזמנת חינם למבקרים, כפי שמקובל בדרך כלל באירועים מסוג זה. רבינא, ועמו מבקרים נוספים שקנו גם הם כרטיסים, עשו זאת לאחר שבאופן חריג לא קיבלו הזמנות לבכורה של האופרה, שנערכה ימים אחדים קודם לכן. זו היתה דרכם של ראשי האופרה אדיס דה-פיליפ ובן זוגה, לימים בעלה, שמחה אבן זהר, להיאבק בביקורות נוקבות מדי שפרסמו רבינא ואחרים על יצירות קודמות שהועלו באופרה.
קסיוס קליי ואנחנו
"וכאן עולה לזירה הכושי השלישי, קליי, המכונה "אסאסינו', הרוצח. הוא חיסל בקרבות המוקדמים את כל יריביו לפני הסיום. נגדו מופיע פולני ותיק ומנוסה, אדמסקי. שני סיבובים ראשונים, קליי 'עובד' על הגוף של הפולני, המחזיק מעמד. האם תיפול הפתעה? האם יתעורר הפולני בסיבוב השלישי? נפתח הסיבוב השלישי. שניות אחדות, קרב מגע, ולפתע… זהו זה. הפולני עומד, גרוגי, אינו מצליח עוד להכות. בקושי מגן על פניו. קליי 'תפס' אותו במכה ימנית רצחנית לגוף, אחרי ש'איבד' אותו במשך שני סיבובים. הפולני אומלל, עומד, קליי רוקד מסביבו. מכה שוב ושוב, אך לא בצורה אכזרית. השופט מתכונן להפסיק את הקרב, הפולני נוק אאוט בעמידה. צלצול הגונג. קליי זוכה, כמובן, במדליה שלישית עבור ארצו. תשואות הקהל. הפולנים שותקים".
לא, זה אינו קטע ממערכון של הגשש החיוור. באמצעות דיווחים כדוגמת הטקסט התיאורי הזה, פרי עטו של כתב "חרות" מפאלאצו דלו ספורט ברומא, התוודע הציבור הישראלי למי שלא ירד מכותרות העיתונים במשך חצי מאה: קסיוס קליי. היה זה קרב הגמר באגרוף באולימפיאדת רומא 1960, שבסיומו הוענקה למתמודד האמריקאי בן ה-18 מדליית זהב אולימפית. היריב הפולני המובס, אגב, על פי התיעוד ההיסטורי – הנה כאן קטע מצולם מהקרב – לא היה אדמסקי אלא זביגנייב פייטרקובסקי.
היריב נשכח מזמן, המנצח יצא לדרך ארוכה, שהסתיימה אתמול, עם מותו בגיל 74.
הקרב על המזנון: שביתת הכתבים הפרלמנטריים
השביתה שפרצה בתוככי בניין הכנסת בדצמבר 1958 היתה יוצאת דופן: הכתבים הפרלמנטריים, המסקרים בקביעות את דיוני הכנסת, הכריזו על הפסקת הכיסוי של ישיבות המליאה בחלק משעות הדיונים. על אירועים אחרים בכנסת העבירו רק דיווחים קצרצרים.
העילה לכך היתה החלטת נשיאות הכנסת (היושב ראש וסגניו) לאסור על הכתבים להיכנס למזנון חברי הכנסת בין אחת לשתיים בצהריים ובין שבע לשמונה בערב, כדי לאפשר לנבחרי האומה לסעוד את ליבם ללא הפרעה.
פועלי הדפוס: ימי העופרת ותוספת החלב
"יושב היה אדם שתקן, לוחץ מנענעים והמכונה הומה, מצלצלת, מניעה זרועותיה הארוכות, ומפליטה תוך כדי כך, בקטעי זמן קבועים, יצוקי עופרת של שורות, בהן נראו אמות האותיות", כך תאר ד"ר יוחנן בדר, חבר הכנסת ומי שהיה עורכו הראשון של העיתון "חרות", את זכרונות נעוריו ממכונת הסדר, הלינוטייפ, בעיתון מקומי בעיר בפולין. "עמוק במכונה המתה האש בהתיכה את המתכת, רעשו הגלגלים, סאנו זרועות הפלדה. החשות החשה רק האדם, אשר בתנועותיו המהירות והעדינות כלכל את כל הפלא הזה".
